ביקורת ספרותית על דודי נפוליאון מאת איראג' פֶּזֶשְׁכְּזָאד
ספר טוב

---

#
היה היה איש אחד באיראן שהיו לו 7 צאצאים. הוא היה די אמיד ורצה שכל בני משפחתו יחלקו מתחם אחד. היה לו שטח עצום עליו בנה 7 בתים ונתן לכל אחד מצאצאיו בית אחד לחיות בו.

אף אחד לא יפול מהכיסא מהרעיון, שכדי לשמור על משפחתיות חיובית עדיף אולי לא לחיות בשכנות קרובה מדי. ארבעה משבעת הבתים שנבנו התנתקו מהכלל – על ידי גדר או מכירת הבית ומעבר למקום אחר. שלושת הבתים שנשארו הם "השכונה" עליה מסופר הסיפור. באחד מהם חי אגא אחד (סלחו לי, אבל אני מתקשה עם השמות...) הוא הבן הבכור של אותו אב חובב משפחתיות. הוא הסמכות העליונה – בעיקר בעיני עצמו – על אלה שחיים במתחם. הכי חשוב – יש לו בת, ליילו, שהיא בת 12 – 13 (כך במקור...). הבית השני מאוכלס באחת הבנות ובעלה. בנם בן ה-13 הוא המספר את הסיפור בגוף ראשון וכמובן – מאוהב בבת דודו שעד לא מזמן היתה סתם חברה למשחקים. בבית השלישי גר עוד בן המכונה "קולונל" שאמנם לא הגיע לדרגה הזו, אבל משהגיע זמן קידומו הוא קיבל את התואר במשפחה. לקולונל הזה, שהוא בלשון המעטה, לא הכי חכם, יש בן בוגר, שירש את חוכמת אביו וגם חיבה למזימות. גם הוא זומם על בת דודו. זהו ועכשיו לסיפור, המתאר את איראן בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

לספר הזה יש בעיני יתרון אחד מובהק ועוד שניים פחות מובהקים. היתרון הוא שפע הומור שלעתים, כשהוא ראשוני, הוא מצחיק מאד. יתרון פחות מובהק בעיני הוא פיענוח המנטליות האירנית דרך הסיפור הזה. גם כי לצורך פתרונות קומיים הסופר מקריב מעט מהאותנטיות. יתרון נוסף פחות מובהק הוא האיזכורים הרבים של התרבות האירנית העשירה. בגלל בורותי המוחלטת בנושא, רבים מהאיזכורים של אגדות עם וסיפורים, ספרים וסרטים, חלפו מעל ראשי ולא גרמו לי את ההנאה שיגרמו, בלי ספק, למי שמכיר את התרבות. בנושא הזה ראוי לשבח את המתרגמת, שניסתה להוסיף הערות מחכימות בנושא לבורים כמוני. שימו לב גם לתמונת הכריכה משובבת העין והמתאימה לסיפור, המרפררת על דון קישוט וסנשו פנסו, שאויירה בידי נעם נדב.

הוא הזכיר לי את המחזות של מולייר. אמנם הוא כתוב בפרוזה אבל אנשים נכנסים, אומרים את הטקסט שלהם ויוצאים, ממש כמו על הבמה. אנשים מצותתים מאחורי דלתות, שומעים סודות ומזימות והקהל (הקוראים) נהנה. הסופר גם מצליח לאפיין את אותו אגא בצורה מדוייקת ומצחיקה, ו"נכנס" בגבורתו הדמיונית, שעם הזמן הופכת אגדית ממש. באהבת השררה והחנופה שלו,במחסור (היחסי) בחוכמה, עליו מחפה המשרת שלו, שהוא אדם פשוט, שמשתלב יופי בדמיונות אדונו, ומעיד בגוף ראשון על אירועים בהם לא נכח – שלא לומר שהם לא יכלו להתקיים... הכינוי בו מכנים בני המשפחה בסתר את הגיבור המרכזי הוא נפוליאון, אותו הוא מעריץ. במקביל הוא שונא (ופוחד) מהבריטים, שיש להם היסטוריה שאינני בקיאה בה, באיראן.

זה ספר א-ר-ו-ך. זו הבעיה העיקרית שלו. 535 עמודים כולל כמה עמודי "אחרית דבר" מתומצתים היטב של המתרגמת. אורך הספר מחייב חזרתיות, שימוש חוזר בבדיחה עד שהיא הופכת לזרא, הוספת עוד ועוד מרכיבים לתערובת, שכל טבח חובב יודע שאין כמוהם להקדיח כל תבשיל.

חיבבתי את הספר הזה, במיוחד בשליש הראשון שלו, בו היה רענן ומפתיע וההומור שלו נשכני ומענג. ההומור אמנם ניצל את התכונות הפחות מושכות של הדמויות כדי לצחוק עליהן, אבל לא עשה את זה ברוע לב. הצטערתי על בורותי בתרבות הפרסית העתיקה, שאולי השפיעה על תרבויות מזרחיות אחרות, במיוחד בתחום הגוזמאות. מבחינתי אפשר היה להסתפק במאה-מאה וחמישים עמודים פחות, והסיפור היה משתפר. מצד שני אין כמו סיפור משעשע ללמד את הקוראים את תרבות המקום.

ועכשיו שמתי לב שגם הביקורת הזו יצאה א-ר-ו-כ-ה יותר ממה שטוב לביקורת (הספר, להזכירכם, כבר נכתב...) מתנצלת. הדירוג המדוייק בעיני הוא 3.5 כוכבים, שעוגלו כלפי מעלה, מטעמי כבוד הספר...

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על דודי נפוליאון