ביקורת ספרותית על קנאת סופרות מאת מאיה ערד
ספר טוב

---

"קנאת סופרים" מקורו במסכת בבא בתרא, אבל מאיה ערד נסמכה על הטרנד המודרני אליבא דמרב מיכאלי והפכה את זה לקנאת סופרות. מה שלא מודרני אצל ערד זה רפיונה המוחלט בדימויים. אלה דלים ושחוקים. גם עולמה הטכנולוגי צר כנמלה כשהיא מתארת את הסופרת שלה אביגיל יושבת במונית ונאבקת בנקרא על מסך הנייד, החשוך והאותיות טל ומטר. וואלה. לא שמעה ערד על ניידים בהירים והאפשרות להגדיל את הטקסט? נשמע עלוב כמו ערב ההקראה והדיון בספרה החדש בנס-ציונה, משל היתה זו עיירה עתירת זוועות מספר של סטיבן קינג אי שם במיין. אלה אמנם ביקורות קטנוניות, אבל מה לעשות וזו קריאה שניה בטקסט, הראשונה לא צלחה.
מאיה עוד כותבת על אביגיל שקד. לא בדקתי, לא חקרתי ולא גיגלתי, אבל היו בטח שמצאו איכשהו את מאיה ערד באביגיל הזו. מאחר ואת הכריכה האחורית כותבים הסופרים עצמם, ערד תיארה את הספר ככזה המדבר על סופרת המועמדת לפרס ספיר ומרגע ההכרזה המלהיב והמפעים, הכל הולך ומסתבך, רכבת הרים אכזרית מתגלה לפתע פתאום והחיים הנהדרים הופכים לחיים של שיאים ונחיתות חירום. בפשטות אפשר לומר שלמאיה ערד אגו ענק, ההולך ותופח, לבטח אחרי ספר תשיעי. עכשיו החליטה שהיא מכניסה עצמה לספר וכדי לתאר אגו ענק ושביר זה, היא ממציאה סיפור על אחת אביגיל שלו (טעות פרוידיאנית, שלו? אין כבר שמות אחרים בישראל?), הנקלעת שלא בטובתה למגרש מכוניות מתנגשות מענג בלונה-פארק, היכן שכולם מצחקקים בעונג, אבל היא חשה רק בחבטות ענק, בא לה לבכות ובסוף גם להקיא. אבל זה לא נעים. אנחנו הקוראים סובלים יחד איתה ובטח לא מתענגים בטקסט הלא... הלא מה? לא מאיר שלו, לא דויד גרוסמן, אפילו לא דודו בוסי. כן, קנאה אינה דבר סימפטי, אין לה פסאדה מושכת ואביגיל שקד/ערד מנסות לתאר מה עושה קנאה בין אנשים שהם אמנים, בטח עם אגו ענק. אבל איכשהו כבר היינו בסיפור כזה או אחר העוסק באמנים ובאגו הנפוח שלהם, וזה לא אחד הסיפורים המבריקים. מילא לא מבריק, אבל סתם מטריד?
כשהזכרתי את עולם הדימויים הלא מבריק של ערד, כשהיא מכניסה לפיה של אביגיל את התהיה האם מתכוונים שהיא שמנה כשהיא עוסקת באוכל בספריה, אולי היא בכלל שפית מתוסכלת? אולי זה סתם דבר שהיא אוהבת לעסוק בו? רק שמנה עלה לה לראש הרזה שלה? דוגמה. אני כבר לא מדבר על קרבת שמות כמו טל וטליה, ניר וניב, פעמיים אביגיל, פעמיים יסמין ופעמיים תלמי.
אבל נמשיך עם אביגיל "שלנו", שספרה הרביעי אינו עולה יפה ונקטל ע"י העורכת הוותיקה שלה טליה ואפילו ע"י בעלה ניב. נתק זמני נוצר בינה לבין העורכת, אפילו כל נקודות החיכוך בינה לבין ניב שבות ועולות כמו כל הקלישאות הוותיקות, לא הודעת לי שאתה נוסע לכנס ואתה משאיר אותי עם הילדים, אפילו כביסה לא עשית בשבוע שהיית עם הילדים וכך הלאה. גבר לא היה מעלה זאת, נשים תמיד, כאילו אין בחיים מלבד הורדת הזבל, כביסה וארוחות. לו היה המצב הפוך ונגזר היה על הגבר לעשות את מטלות הבית, לא היה עולה בדעתו להכניס זאת ליצירתו הספרותית.
אם נחזור לאביגיל, הרי הספר נסוב סביב כל קשייה העצומים בחייה המרופדים, לא די שספרה הרביעי לא עולה יפה, תלמידתה לשעבר טל כבר באמצע הרומן שלה, דבר מחפיר, הקשר שלה על העורכת מנותק ועתה היא מוזמנת לכנס סופרות ושם נאמר לה, לא רק לה, שהיא לא סופרת קנונית. כמה מייגע. ומה שיותר מייגע זה שבעלה, שבא לאסוף אותה והיה בפגישה אקדמית משל עצמו, חנה רחוק. גם על זה צריכים לייגע אותי. מילא חנה רחוק, גם נוסע לכנס ומשאיר אותה, כאמור, עם הילדים. שייקח את הילדים ובהזדמנות שיקפוץ לדיסנילנד. לא פתרון גאוני מחוץ לקופסה? ובתפקיד אביגיל בסדרה שלא תהיה, אלכסנדרה דדריו, הלא היא רייצ'ל החבוטה מה"לוטוס הלבן", דמות צעירה מדי לאביגיל, אבל "עגולת עיניים" ומכמירת לב בדיוק כמותה.
אבל כדי להיות הוגנים, ערד באמת מנסה לתאר את עולמן של סופרות בפרט וסופרים בכלל, כולל ערבי קריאה ופגישות עם קוראים, המאבק המתמיד לספר נוסף ולהכרה עוד יותר גדולה הן במכירות והן בפרסים, כשאביגיל חפצה בפרס ספיר וכולם אומרים לה שמה שחשוב זה המכירות בחנויות. טוב שלא הוזכר פרס מאן בוקר הנתעב, שאז הכל היה שוקע בביצת סחי מצחין. משערד הכניסה לפיה של מארגנת הכנס, אחינועם, את סיכום דברי ימי הקנון העברי, שהיה ונסגר, מה צורך עוד להמשיך להתאמץ שכשימי הקנון עוד היו תקפים, אף אישה לא נכחה שם. עכשיו סגור.
וכך חולף לו הזמן והנה הזמנה לערב שירת נשים. שירת נשים? כן, ערב בו תדקלם אחת אביגיל שלו, הכפילה של אביגיל שלו שלנו משיריה. אבל בערב הזה עם השמות הכפולים לא מתגלה הכפילה, אבל כן נוכח נמרוד דיין, שעשור קודם לכן כתב בעיתון ביקורת אוהדת על ספרה הראשון של אביגיל שלו וגילה אותה לעולם. עכשיו אמר, כשהוא אינו יודע שנשוא כתבתו שומעת, שכבר עשרים שנה לא התגלה ספר טוב לעולם. צודק. (עכשיו 2021). רגע, צפצוף עצבני מהבקרה. כן, כן, בסדר בסדר, צודקים. אז ככה: ב-2008 יצא נוטות החסד, הספר המרשים במאה האחרונה. ב-2013 יצא המופתי האחרון של מאיר שלו, שתיים דובים. אז לא דובים ולא יער.
והחפירות לא פוסקות והכוח שלי להכיל אותן אולך ואוזל במהירות. כוח פיזי מעולם לא היה לי. נפשי הרבה יותר והספר הזה הולך ושותה לי את הכוח הזה בקשית. עבה.
אבל הסוף, אוי, הסוף. פתאום הקצוות נקשרים יפה כל כך והכל נופל למקומו כמו פאזל מהוקצע היטב, עשוי מחומרים משובחים. אז כן, ערד יודעת ללהג ובמקום להניח לקוראים להשלים דברים בדמיונם היא מאכילה אותם עוד ועוד, פה גדול, כן, הנה אוירון...
אבל הסוף, אופס, כבר אמרתי. מרוב שמות כפולים כבר התחלתי לחשוב כפול. כשאראה כפול אלך לרופא אף אוזן גרון.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על קנאת סופרות