זה מאוד דומה ליומן מסע שלי מדרום אמריקה. רק שאני לא הייתי על אופנוע. ולא היה לי אקדח. ולא עשיתי את זה בתקופה שזה היה חריג. אה כן – ואני לא צ'ה גווארה. אבל חוץ מזה אותו דבר.
כזה הוא הספר – אם תוציאו אותו מהקשרו אז הוא סתם ספר. לא ראוי לפרסום ולא לקריאה. כמובן שכל העניין בו הוא ההקשר, ובהקשר הנכון – יש לו מקום.

זאת לא יצירת מופת, אבל שווה קריאה למתעניינים, וכצפוי יש לצ'ה סגנון כתיבה מעניין וסו

צ'ה גווארה אינו המטייל הטיפוסי. יומן המסע הזה הוא בהחלט לא סתם יומן מסע של אדם שמתרשם מנופים, מתכנן מסלולים ומחפש את הנוחות.

ההתמקדות של צ'ה גווארה היא באנשים. בכל מקום שאליו מועדות פניו, ההתרשמויות של הנוף הינן שוליות, אם בכלל קיימות - והוא כותב בעיקר על האנשים שהוא פוגש, הצרות שלהם. כיוון שהוא אוטוטו מסיים תואר ברפואה (ב 1952) - הוא כותב הרבה על מצב החולים ובתי החולים במקומות בהם הוא מבקר בדר