#
היה היה איש אחד באיראן שהיו לו 7 צאצאים. הוא היה די אמיד ורצה שכל בני משפחתו יחלקו מתחם אחד. היה לו שטח עצום עליו בנה 7 בתים ונתן לכל אחד מצאצאיו בית אחד לחיות בו.

אף אחד לא יפול מהכיסא מהרעיון, שכדי לשמור על משפחתיות חיובית עדיף אולי לא לחיות בשכנות קרובה מדי. ארבעה משבעת הבתים שנבנו התנתקו מהכלל – על ידי גדר או מכירת הבית ומעבר למקום אחר. שלושת הבתים שנשארו הם "השכונה" עליה מסופר הסיפור. ב

איזה עולם מדהים הוא עולם הספרים. אתה נכנס לחנות, מוציא קצת כסף, ובהנד עפעף והפיכת דף אתה נוחת בשנות ה40, ועוד באירן. חוויה שרק אנשי ספר (ונוסעים בזמן) מכירים.
אחרי שהתגברתי על ההתרגשות הראשונית התחלתי לבדוק את הסביבה החדשה. הסיפור מתחיל בהתאהבות של המספר בבת דודתו ובהתאהבות של הקורא במספר. הסקרנות שלי כלפי אירן צבעה את העלילה בגוונים עזים של "מעניין".
הגוונים האלו החזיקו בערך שליש ספר, שליש בו

ספר קריא מאוד ומגלגל מצחוק, אם כי קצת ארוך.
סטירה חברתית על משפחה-חמולה פרסית בתקופת מלחמת העולם השניה. סיפור אהבה בוסרי בין נער לנערה, דוד אחוז אובססיה ושלל דמויות שפורסות לנגד עיננו את איראן בתקופה ההיא.
המתרגמת, אורלי נוי, עשתה עבודה נפלאה ואף כתבה אחרית דבר, שאני הייתי ממליץ לקרוא אותו עוד לפני קריאת הספר.

את הספר דודי נפוליאון קראתי לפני 38 שנים בפרסית.
ספר מצחיק מאד, לאחר כל שורה צריך להסביר לבני המשפחה על מה אנחנו צוחקים.
כל המשפחה קראה את הספר בפרסית , מילדים עד הסבים.
מיד שראיתי את הספר בחנות ספרים קפצתי עליו וגם ספרתי לכולם שתרגמו את הספר ואפשר לקרוא אותו.
הפעם חופשי, כי באיראן אסרו על הוצאת הספר ולא יכולנו לקנות עוד ספר ועותק היחיד שהיה לנו היה בלוי מאד.
עכשיו כל אחד בארץ צריך לדעת מה זה