“פעם חשבתם מה היה קורה אם היטלר לא היה מת בבונקר?
אם הוא היה נשאר חיי והיו תופסים אותו, כולאים אותו ומתחקרים אותו שעות על גבי שעות?
זה היה יכול להיות מעניין מה בסוף היה קורה לו, והאם הוא היה מת.
כנראה שהוא היה מת במשפט נירנברג ואם לא, ארץ ישראל הייתה דורשת שיועבר לכאן ושייתלו אותו פה.
***
אני סיימתי את הספר, וכולי:
מה-
מה-
מה קרה עכשיו??
אני חיכיתי לספר הזה הרבה זמן, והוא לא אכזב אותי.

אני עכשיו אמורה להתחיל לספר על הספר עצמו ועל העלילה אבל זה יצא לי ממש עילג("היא עשה ככה, היא הגיבה ככה, ואז היא עשתה ככה והכאב! ואז סוף מספק~" או משהו כזה) אז במקום זה החלטתי לכתוב על על הדמויות עצמן:

קייט: בספר הראשון לא אהבתי אותה. בספר השני מחאתי כפיים על הצביעות שלה. עכשיו סוף סוף אני יכולה להגיד בלב שלם שאני סוף סוף אוהבת אותה.
קייט הפכה להיות גיבורה כמו שצריך: אחת שיודעת לחשב את זמנה בין האקשן וכל הבולשיט שקורה מסביבה, ולתת לכל אחד מהם את תשומת לבה כך שתיראה מצד אחד אנושית אבל מצד שני כמו... וול... גיבורה. אני מורידה בפני הכותבת את הכובע כי לא כל בכל ספר אני מוצאת את האיזון המושלם כמו בקייט. בנוסף מצאתי את קייט בספר כדמות חכמה, בעלת דעה ורגישה. זה נחמד.
מצד שני, לא הכל מושלם. בקייט מתעורר צעד חייתי, נוראי, שמתבטא ברצון לפגוע ולהרוג באויביה - בין אם זאת מורה או אינז או כל אחת אחרת. והדחף עוד משפיע עלייה. קדימה קייט, זה לא הגיוני! את אחת שמתעניינת בשוויון זכויות ובעוד ג'מבו ממבו דומה - אז בא לך להכות ולהכאיב לאנשים שאת שונאת? לא אכפת לי מה הסיבה, מבחינתי זה לא בסדר!
לבסוף, אני חייבת להגיד שבזכות קייט הסוף של הספר(והסדרה) נראה מושלם. מכל נקודת מבט אחרת זה היה מתחרבש.

מורה: לצערי קשה לי לכתוב הרבה על מורה. נכון, היא רוב הספר הייתה הבובה המרושעת של אינז, שהאמינה בבולשיט המרושע שאינז האכילה אותה איתו ולא עזרה לקייט ולטס עם המבצעים שלהן. אני מבינה את הקטע של ה"אומייגוד סוף סוף מישהו בחר *בי
והאמין בי* ואני צריכה לתת לו את אותה תחושה אחרת הוא יעזוב אותי" או משהו כזה, אבל זה מטופש.
תודה לאל, היא לאט לאט השתחררה מההשפעה של אינז עלייה עד שלבסוף מורה הודתה! שאינז! טועה!
והכל בזכות אלנה.
כן כן, אלנה. מי שקרא את שני הספרים הראשונים יודע מה זה אומר אומר, אבל אני פשוט אגיד שבזמן שקייט רצתה להרביץ למורה עד זוב דם, אלנה באמת עשתה איתה חתיכת תהליך והפכה אותה לאדם יותר טוב.
הלוואי שהיה אפשר לראות את השיוני עד הסוף ולראות את שניהן מתפתחות, ביחד.

טס: רוב האנשים שמכירים אותי יודעים שטס היא בין הדמויות שאני הכי אוהבת בעולם הספרים אבל... אם הספר הציג את קייט ומורה כמצב שגרם לי לאהוב אותן יותר, ההפך קרה עם טס.
בספר טס מתחילה לראות כל מיני דברים מפחידים (אני אתן סתם דוגמא: טס ראתה ששורפים לה את המיטה) ואז כל הבנות האחרות טענו שהיא משתגעת. ככה זה המשיך עד שטס הגיעה לנקודת השבירה שלה.
אני באמת מרחמת עליה, כי זה היה כמו תהליך התבגרות מהיר ומלוכלך. מאוד.
וזה לא מה שהפריע לי.
הפריע לי מה שקרה בינה לבין אינז… טס יכלה להראות יותר רגישות ויותר אנושיות ולא להיות כל כך יהירה. לפי דעתי הקטע הזה באמת הרס את כל הדמות.


אינז: נכון, היא הדמות המרושעת. נכון, היא עשתה הרבה דברים מרושעים-עד כדאי כך שהיא הזכירה לי את היטלר(!) אבל האם מגיע לה ייסורים?
כל הספר ניסו להראות שהיא רק הרעה הרעה הרעה בלה בלה בלה אבל… היא גם בת-אדם, ואני חושבת שבספר ג'סיקה טיפה הגזימה לגביה.

דברים שאני לוקחת מהספר:
א. לכל אחד מאיתנו יש צד חייתי ומרושע שיכול לצאת: צריך להשתיק אותו ולהישאר
בני אדם.
ב. אחים ואחיות זה דבר שאי אפשר להחליף. גם כשהאחיות\האחים הם הדבר הכי
מעצבן\מרושע\אידיוטי בעולם-כדאי לשמור את הרגעים איתם ולהסיק מהם את
הטוב שבמצב. הם חשובים.
ג. לא שווה לכעוס יותר משתי הדקות שמגיע לכעס.
ד. לאף אחד לא מגיע למות… גם אם ממש מגיע לו.
ה. נשים יכולות להיות כמו גברים ואפילו יותר. כוח נשי!
ו. אהבה יכולה לחזור ויכולה להתקיים גם ברגעים קשים. לא שווה להתייאש מהדבר
הזה שנקרא "אהבה".
ואחרון: וזה שהכי קרוב ללבי:
ז. צריך להיות בטוחים בעצמכם. אחרת אנשים\מצב יכולים לנסות להשפיע עליכם.
פשוט תשימו ז*ן על כולם, גם אם זה מאוד קשה ומנסים לשגע אותכם. פשוט…
תישארו אתם ואל תתנו לכל השיגעון והמשוגעים לשגע. זה יותר קשה ממה שזה
נשמע.

סיכום: סדרה מעולה וסוף מדהים.”