הכנסתי אותו לריצ'רץ' של המזוודה שניה לפני שיצאתי מהבית. איזה כיף.

התחלתי לקרוא עוד בגסטהאוס באינברסנייד, לא הרבה, רק כדי להבין על מה זה. הוא והיא, שני נערים איריים מאיזו עיירה נידחת, היא עשירה, הוא עני, לה אין חברים, הוא במרכז העיניינים. שפה רזה ומשפטים קצרים, הספקתי לקרוא לא מעט לפני שהלכתי לישון. 

היום החמישי, 11 קילומטרים לאינבררנאן.ז
ה היום האחרון לאורך האגם. בדרך עוברים דרך יער של עצים גבוהים שיש להם רגליים ירוקות כהות וזה מקסים.
מידי פעם שומעים איזה אופנוע ים שנוסע באגם, קצת מזכיר חרקות של יום שישי בלילה, אבל רוב הזמן יש שקט וקצת פכפוך של מים וציפורים. יפה לאורך האגם אבל אני כבר מחכה לנופים של ההיילנד. בשבילם באתי לכאן.
יש לנו סנדביצ'ים שהכינו לנו בגסטהאוס וזו הזדמנות אחרונה לאכול על שפת המים, רק שצריך לחצות איזה נחל כדי להגיע לשם. אני מצליחה. גם הילה. לילי פחות. טוב שיש לנו גרביים יבשות בתיק. הדבר הכי מפחיד בהליכה כזאת זה השלפוחיות. 
לקראת הצהרים הנופים קצת נפתחים ואנחנו חוצות מרחבים עצומים של שרכים. לא כמו אלה שיש פה בגינות. הם גבוהים ולפעמים צריך להשתמש בידיים כדי לשמור על הפנים ולפלס קצת דרך ולמרות שאל הבוץ כבר התרגלתי, כאן יש יותר, וצריך להיזהר שלא לשקוע עד מעל לנעליים כי כבר יש לנו זוג אחד פחות של גרביים יבשות.
רגע לפני המלון אנחנו עוצרות לבירה בקמפינג. הם לא נחמדים, אולי בגלל הבוץ, אבל בירות קיבלנו ויצאנו לשבת בחוץ. 
המלון הוא כזה שיש אנשים שבאים במיוחד בשבילו. זה בר שיש מעליו חדרים, ולפי השלטים הוא מאלף שבע מאות ומשהו. נראה לי שזאת גם היתה הפעם האחרונה שניקו שם. יש איזה סיפור על רוחות שרודפות את המקום הזה אבל לא ממש התעניינתי. איכשהו נדמה לי שמישהו מבלבל בין אותנטיות להזנחה, כי באופן כללי אין לי שום בעיה עם מקומות אפלים ודחוסים. זה הדביקים שאיתם אני פחות מסתדרת.
אני מוצאת את עצמי חושבת לא מעט על הבת שלי במשך הקריאה. התחושה שאת סוג של ווירדו, הקושי לבטא את מה שאת מרגישה כי אכפת לך מה חושבים עלייך, גם אם הפוזה שלך היא ההיפך מזה, החשש מפני "החיים", ההחלטות שאת צריכה לקבל למרות שאין לך מושג, אני חושבת שרוני מבטאת את זה היטב.

היום השישי, 21 קילומטרים לטינדרום.
עכשיו כבר רואים למרחקים. אני זוכרת שנסעתי שם לפני שלוש שנים והתפעלתי מהנוף, אבל ברגל זה אחרת. הכל גדול יותר, מרחבים בגוונים של חום וצהוב וירוק, הדרך רחבה, וכל מאה מטרים לכל היותר עובר איזה זרם שמגיע מחוטים דקיקים לבנים שאפשר לראות על ההרים. מידי פעם עוד יש איזו חווה, אבל חוץ מזה שממה. את הכבשים, המון כבשים, אני עוצרת לצלם.
בצהריים אנחנו מגיעות ליער אשוחים גדול, על הקרקע מינים רבים של פטריות. אחת לכמה זמן פוגשות את הוטרינרית ההולנדית שמטיילת עם הכלב או את החבורה הצ'כית שהולכת בקצב שלנו פחות או יותר.גם אבא אחד שכנראה רב עם הבן שלו, כי הילד עבר אותנו חמש דקות לפניו והאבא נראה מאד מבוהל כששאל אם ראינו אותו. את הקנדים פגשנו רק אחרי היער, מתחת לגשר, והם מיד הציעו לצלם אותנו.
חצינו את הכביש. השביל עובר בתוך חווה ומאחורי גדר כלונסאות רעועה יושבות פרות שחורות ענקיות. אנחנו עומדות מולן והן גועות ונדמה שאם רק היו רוצות הן היו פורצות את הגדר הזאת והיינו נרמסות.לקראת טינדרום הצמחיה כבר אחרת. שיחים פורחים סגולים ונמוכים ממלאים את הגבעות, וכבר רואים את הכפר ואתרי הקמפינג שסביבו מבצבצים. שלנו נמצא לקראת הסוף, הכי קרוב לכפר וקצת מלחיץ כשהבחור שמנהל את האתר לא מבין למה הגענו ולא מצליח לאתר את ההזמנה. בסוף זה מסתדר, המפתחות אצלנו, ורק כשאני יושבת בבקתה אני רואה שהם שלחו לי הודעה בבוקינג שאומרת שהיה בלבול ודאבל בוקינג והם סידרו לנו איזו אופציה חלופית. יצא טוב שלא ידעתי.
אחרי שלושה ימים בלי סופר אנחנו מסתערות על המכולת, מפנטזות על ביצים וסלט שנכין לארוחת הבוקר במטבחון של הבקתה. חסה, רק חסה. זה הירק היחיד שיש שם, ככה שנצטרך להמשיך להסתדר עם הטוסט והביצה.
בספר לא קורה הרבה, כלומר קורה, רק שזאת מערכת יחסים מעגלית של חששות וחוסר הבנה. החלק הפוליטי, העובדה שיש בין שני הגיבורים פער מעמדי, הוא לא העיקר בעיני. אולי זה מפני שאני לא בריטית. אם זו היתה הכוונה העיקרית של רוני אז לפחות לדעתי לא כל כך הצליח לה. מה שכן עובר זה מערכות היחסים, החיפוש, הטיימינג שמרחיק ומקרב, המקריות שיכולה לשנות לאנשים את החיים.

היום השביעי, 10 קילומטרים נינוחים לברידג' אוף אורכי.
סוג של יום מנוחה. הכנו ארוחת בוקר בבקתה, סנדביצ'ים לדרך והתחלנו ללכת לאט. ממש לאט. השביל הרחב מקביל למסילת הרכבת, אל הנוף אני כמעט מתחילה להתרגל. אחרי שלוש שעות היינו כבר בברידג' אוף אורכי וירדתי עם הספר ועם כוס קפה ומצאתי לי פינה על קצה הגשר.
סיימתי את הספר. הילה שאלה עליו ונתתי לה אותו. בעיני זה ספר טוב, בעיקר אם את צעירה או אם יש לך ילדים בגיל הזה.

זהו סיפור אהבה בין נער ונערה המתחיל בשנתם האחרונה בתיכון בעיירה בדבלין, וגולש לתקופת לימודיהם בקולג'. וכששומעים סיפור אהבה, צעירים בתיכון, מיד המחשבה הולכת לכיוון רומנטי עם לבבות בקרע , ופרפרים בבטן כשהצבע הורוד ברקע. אז לא, זה בכלל לא הכיוון. אין פה סיפור אהבה מתקתק. הפעם הטעם המריר יותר נותן את הטון פה. זה סיפור אהבה שעקף את הפרפרים וחודר לנבכי הנפש ונוגע בצדדים היותר אפלים שלה, מגיע לנקודת הכאב וגורם לה לפעום לכל אורך הסיפור.

קונל ומריאן לומדים באותה הכיתה. קונל הוא מהבנים האלו שמהווים את עמוד התווך בכל קבוצה. הוא תלמיד מצטיין, כזה שהציונים באים לו בשלוף, אבל מבלי לשלם על זה מחיר ולהיות החננה של השכבה. הוא גם כדורגלן טוב המשחק בנבחרת, הוא נראה טוב, כזה שהבנות חגות סביבו תדיר.ולא רק הן. קונל תמיד מוקף אנשים סביבו. כולם אוהבים אותו ומחפשים את קרבתו.

מריאן גם היא תלמידה מצטיינת היא התלמידה הכי טובה בבית הספר. היא אנטילגנטית מאוד. למריאן אין חברים, וגם לא חברות. היא העוף המוזר. לכאורה יש הבדל גדול בין השניים, אך לא כך. לשניהם יש הרבה מן המשותף. שניהם מגיעים ממשפחות שנעדרות אב. בעוד אמו של קונל משמשת לו כאם וגם כחברה, אמה של מריאן מתנכרת לה, וגם אחיה לא שם בשבילה. הבידוד הרגשי של מריאן זועק בכל פרק ופרק. היא גרה בבית שהוא מעין טירה. כולם יודעים שאמא של קונל היא העוזרת בית העובדת בביתה של מריאן. אבל אף אחד לא יודע שיש מעין מערכת יחסים בין קונל למריאן. רק הם יודעים ומההתחלה שמרו את זה בסוד. מריאן- כי במילא לא היה לה למי לספר, וקונל- הוא לא יכול להרשות לעצמו לרסק במו ידיו את התדמית של המצליחן אם יוציא את מערכת היחסים הזו לאור. כי אף על פי שהלב שלו שבוי מזמן בידיה של מריאן יש את עניין התדמית. הרי אנחנו כולנו עבדים של התדמית ובמיוחד היום בעידן האינסטגרם בו כולם מציגים חיים טובים ונהנתיים, חיים מתוקים מדבש. כולנו שחקנים העובדים בהצגה הגדולה ביותר- האשליה- שהיא כל כך מתעתעת. הפער בין החוץ לפנים כל כך עמוק וגדול. הסופרת בנתה את הסיפור סביב הנקודה הזו בכתיבה משובחת.

כשמריאן וקונל עוברים לאותו הקולג' חל שינוי. מעמדם החברתי מתהפך. מריאן מוקפת בחברים המחפשים את סביבתה כל הזמן. היא מחוזרת, היא נאהבת, יש לה זוגיות (גלויה!) כל אלו זוקפים את קומתה גבוה. קונל הוא זה הנתפס כמוזר. חבריה של מריאן מכנים אותו בלעג "הכפרי". הפעם הוא זה התועה. הוא זה המרגיש לא שייך. אבל הוא מתקבל בזכותה של מריאן.

מערכת היחסים המוזרה נמשכת גם שם. בתפיסתה של מריאן את עצמה היא מוכנה להוריד עצמה נמוך נמוך כי היא חושבת שהיא לא ראויה. וגם כשמגיעה לפתחה הטוב היא לא ממש יודעת איך להתנהג אתו. איך לשמר אותו. אהבה היא מתנה נפלאה וגדולה, אבל אם לא נאהב קודם כל את עצמנו איך נדע לקבל אהבה ממישהו אחר?
אהבתי מאוד את כל הנקודות שסאלי רוני מאירה בזרקור רב עוצמה. הכתיבה של הסופרת נהדרת, והסיפור מאוד מושך, אבל את הספר הזה צריך לקחת בביסים קטנים. כי כל ביס מלא פה בטעמים וצריך את האיטיות שבעיכול ובעיבוד כל מה שסאלי רוני מגישה לנו פה.

סיפור אהבה לא כל כך שגרתי בין קונל ומריאן.
סיפר אהבה שמתחיל בתיכון נמשך על פני כמה שנים און ואוף.
כתוב בצורה מאוד מיוחדת : סוג של מינימליזם רומנטי.
משפטים קצרים, מחשבות לא עמוסות - כתיבה באמת יוצאת דופן שמספרת את הסיפור אבל משאירה אותך עם המון השלמות שאתה עושה לבד. וזו החוזק שלה.
גם ההתפתחות של סיפור האהבה היא אחרת. אני עוד לא נתקלתי בכזה סיפור... לפעמים ביחד, לפעמים לחוד, לפעמים כל אחד עם מישהו אחר.

היה לי קצת קשה להתחבר לסגנון.
אני אוהבת את סיפורי האהבה שלי קיטש'יים, ועל הספר הזה לא ניתן למור שהוא קיטש.
יוצא דופן ומעניין.

כאילו מישהו נכנס לך לתת מודע וסובב את כפתור הרגשות לעוצמה מקסימלית. ממש יכולתי להרגיש את מריאן, קונל, והאהבה שבוערת ביניהם. חוויה נפלאה ובלתי נתפסת עבורי. התחלתי לקרוא עם ציפיות גבוהות, והספר התעלה על כולן.

אני פחות התחברתי לספר הזה.
סיפורם הבלתי נגמר של נער ונערה על פני שנות הבגרות שלהם כולל תיכון ואוניברסיטה.
הפרקים רצים כל פעם כמה חודשים קדימה וככה חולפות השנים.
לא מצאתי יותר מידי עניין בסיפור שלהם ורוב הזמן חיכיתי שמשהו מעניין יקרה.
אני יודעת שזה ספר שנחשב מאוד אהוב וטוב ואני לא פוסלת את הרעיון שכנראה הבעיה אצלי.
ישנם ספרים שאני פוגשת אולי בתקופה חסרת סבלנות שלי או חסרת ריכוז וזה שורף אותם.
יש מצב שזה קרה פה.

אנשים נורמליים/ סאלי רוני

חלק נכבד מלהיות בעל טעם טוב בספרים זה גם היכולת להמנע מספרים לא טובים, ועל כן באה הסקירה הבאה. מוזמנים לריב בתגובות!

קודם כל, התקציר.
בתיכון שבו הם לומדים, קונל ומריאן מעמידים פנים שהם כלל לא מכירים. הוא שחקן כדורגל נאה ופופולרי והיא מבודדת מחברים, גאה וחכמה. כשקונל נאלץ להמתין בביתה של מריאן לאימא שלו, העובדת שם כעוזרת בית, מתחיל להירקם בין שני התיכוניסטים קשר, שמחד קשה להתכחש לו, ומאידך שניהם נחושים להסתירו. כעבור שנה, כשהם עוברים ללמוד בדבלין, בקולג' היוקרתי טריניטי, מריאן דווקא מצליחה למצוא את מקומה, ואילו קונל מדשדש, ביישן וחסר ביטחון, בשוליים החברתיים של הקמפוס. שוב ושוב הם נמשכים ונרתעים זה מזה, עד שדבר–מה מעמת את שניהם ותובע מקונל לברר עם עצמו עד כמה הוא מוכן להרחיק לכת על מנת להציל את מריאן.

התקציר בהחלט נשמע נחמד מאוד, מין סיפור אהבה רומנטי שכזה. לא ספר שיעיף אותי ויגרום לי לארגן את חיי מחדש ולהתאהב בדמות הראשית (כן אובה, אני מסתכל עליך) אבל משהו שבהחלט יעביר לי את הזמן בשמחה.
שום דבר לא הכין אותי למה שקראתי שם, ואני אדגים זאת עם שתי הנקודות הכי קריטיות לדעתי בספר.
דבר ראשון, יחסי המין. סצנה אחת, שתיים או שלוש אני יכול להבין. אבל באמת, כל הספר רק עוסק בזה. אז נכון שמישהו הסביר לי שבעצם הספר מנסה להעביר לנו את מערכת היחסים שלהם בעזרת יחסי המין ביניהם או משהו, אבל זה היה מוגזם. ונכון שלא כל הספר עמוס התיאורים גרפיים עסיסיים, אבל בכל כולו יש את העיסוק בנושא.
דבר שני, הכתיבה. בין פרק לפרק יש רווח של בין חודשיים לשישה, מה שיוצר חוסר אכפתיות. למה שיהיה לי אכפת שהוא נפרד ממישהי אם הכרתי אותה לפרק אחד בדיוק? אז נכון שלפי הסיפור הוא איתה כמה חודשים, אבל אני לא מרגיש את זה. אין הזדהות לאף דמות כי אני אתה בקושי מכיר אותם, ובעיקר מדלג בין חלונות הצצה קצרים לחיים שלהם. סיימתי את הספר הזה נטו כי אני שונא לסיים ספרים באמצע, אבל הקטע של הכתיבה הרס הכל כי באמת באיזה שהוא שלב לא היה לי אכפת מהדמויות בכלל.

לסיכום, לא. יש מספיק ספרים טובים בעולם, אז תלכו אליהם. תקראו יואב בלום או משהו, הוא מדבר על אנשים בצורה הרבה יותר טובה.

ברומן קטן, שטוח כמו פרקט איכותי (או משהו מאוד שטוח אחר, אם תרצו), נרקם כאן סיפור אהבה מוזר אך רגיש.

זו ספרות/לא ספרות, שמרגישה כמו ניסוי בכתיבה יוצרת, מדויקת ויבשה סטייל הוראות הרכבה מבית היוצר של חנויות 'עשה זאת בעצמך'. התיאורים נעים, בהתאם, בין 'עגמומי' ל'מתנחמד' ועקרון חוסר הדיוק המחייב כי בסוף תמיד יתגלה בורג מיותר בשקית, עומד בעינו (וסביר שגם השרטוט שונה כמובן, מגוף המוצר ששוכב אצלך עכשיו על רצפת הסלון).

צעד קדימה, שניים אחורה...
התקשורת הזוגית/לא זוגית כאן, מתנהלת בין מסרים לא מילוליים או מילוליים חסרים, שאם מישהו היה פותח במהלכם את הפה ומבהיר את עצמו, ספק אם הייתה סיבה להתכנסותנו בין הדפים.

בהמשך נוכל להנות גם ממשפטים סתומים שעדיף שלא נעצור לנתחם, מחשש ללולאה בזמן.

"היא משתוקקת לשמוע את זה, אבל כבר מודעת לנטייתה להשתוקק לדברים שהיא לא באמת רוצה" (ותהרגו אותי אם הבנתי את ההבדל).

"והשלג ממשיך לרדת, כמו חזרה אינסופית על טעות אחת, קטנה לאין שיעור."

היא אמרה, הוא אמר, היא חשבה, הוא לא.
בלבול אופייני לגיל ההתבגרות ממלא את הדפים ושולח אותי לבחון את האפשרות שהתבלבלתי גם אני ופתחתי, שלא כהרגלי, בקריאת יצירה מומלצת לנוער (אבל לא, לא טעיתי).

כך או כך, 'אנשים נורמלים' מוצף בתיאורי סיטואציות שבינו לבינה, במרחב האישי/האנושי של גילי הנעורים, בואכה מבוגרים צעירים (YA או Young Adults אם אתם מעדיפים). תאמינו או לא, מאז ספר הקולג' האחרון שטעיתי לקרוא, אין בזה שום חידוש .

הסיפור לא קיים באמת וסגנון הכתיבה היחודי מעניין משהו, אך לא מצליח לחפות על חסרונה של עלילה איכותית (או בכלל).
ככלל, הייתי מעדיפה לפגוש שימוש בסגנון שכזה, להעברת רעיון ספרותי מחזיק מים (וכמו שכבר ציינתי, 'אנשים נורמלים', נוטף תחושות של תרגיל בכתיבה).

הרחק, הרחק מעבר להרי החושך.
נקודות אור קלות של עניין, הן אזורי הדו-שיח בטקסט, שלמרות או בשל עדינותם, נותנים תחושה מעניינת, כאילו היינו שם, או כאילו קיבלנו מהטקסט יותר מסתם מידע אינפורמטיבי, ביחס לנאמר.
למרות כל הנכתב מעלה, יש כאן משהו. אמנם הזוי, לא מזוהה, פחות מתעמק ובעיקר לא לוקח את עצמו ברצינות (אז למה אני צריכה?), אבל משהו.

העובדה שהטקסט הזה כתוב ללא סימני פיסוק הכרחיים מצד אחד, אך מצדו השני, משתמש בכתיבה שעל גבול המחזה, או אפילו על גבול הוראות-בימוי, נותנת פן אחר לרגשות שמביעות הדמויות.

"מריאן מרימה את רולדת הלימון, לוקחת ביס גדול ונוגסת לאט, מניחה לשכבות להתמוסס על לשונה. היא לועסת, בולעת, מרימה את הכוס. לגימה אחת. היא מניחה את הכוס ופותחת את ההודעה...".

משהו במנעד העדין שבין רוצה, יכול, לא יכול ובעיקר כבול במוסכמות חברתיות, עובר כאן עדין, נקי ולעתים אפילו טוב.

ואם ניקח איתנו הלאה רק משפט אחד מ'אנשים נורמלים' (שאינם מיוצגים כלל בספר הזה), זה בהחלט יכול להיות המשפט הבא:
"גם אם הסופר עצמו אדם טוב וגם אם הספר מבריק, כל ספר הוא בסופו של דבר סמל סטטוס ממוסחר, וכל הסופרים משתתפים במיסחורו במידה מסוימת."

איך שלא נסתכל על זה, מבחינתי, 'אנשים נורמלים', הוא לא יותר מ-191 עמודים (בתצורה דיגיטלית), של ניקוי חך קליל (וגם בקטגוריה זו קראנו טובים ממנו).

מצאתי סיפרון טיסה חביב, אולי תטוסו ליוון (רחוק מזה הוא לא יחזיק).

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/

שני תיכוניסטים מריאן בת מעמד הגבוהה די
אאוטסיידרית, חכמה מיוחדת ופחות מתחברת וקונל הפופולרי, ספורטאי חכם יפה ומקובל.
דרכהם מצטלבות כאשר אימו של קונל עובדת בביתם של מריאן במשק בית.
נוצר קשר חברי, סודי אבל עמוק מתחת לפני השטח נפשותיהם נקשרות את רגע מכונן אחד מסיבת סיום התיכון, קונל לא הזמין את מריאן לפרום.

היא צוברת כעס הוא צובר בילבול.

השניים עוברים ללמוד באותה האוניברסיטה, סטטוס החברתי משתנה, מריאן פופולרית מתחברת הייחודיות שלה הופכת ליתרון וכך גם מצבה הכספי הטוב, קונל מרגיש בשוליים, אמנם תלמיד טוב אבל לא מתחבר, מתנצל, נבוך, לא קל לו, והמצב משפיע על מצב רוחו.
הם נתקלים זו בזה וזה בזו לאורך שנות הלימודים, הם נמשכים ומתרחקים אחד מהשני כריקוד טנגו מוזר, המצב לא ברור לשניהם, הם מחליפים מיילים, הודעות ומכתבים, הן בקשר לא ברור מתקרבים ומתרחקים וכך כל השנות הלימודים עוברות עליהם.
הספר מאיר כזרקור על חיי החברה כסטודנטים, מעמדות, כסף, שתיה סמים ומסיבות אבל גם קשרים קשרי גוף לא תלויי אהבה, קשרי נפש לא תלויי גוף וקשרי גוף נפש ואהבה.

המסע בזמן של מריאן וקונל, עם הרבה רגש, הרצון להיות חלק, להיות נאהב, אהוב מקובל, לא חריג אל מול החברה כיום שפחות מקדשת אהבה רגשית אלא ריגושים מידיים, סיפוק מיידי ואל הבא בתור.
אהבתי את כתיבתה של סאלי רוני, את החדירה מתחת לעור אל הנפש, כיצד אהבה מתפרשת אצל הצדדים והשקיפות של חיי בני הנוער כיום.

כאמא לשתי בנות נוער תיכוניסטיות אני רואה את הרצון להיות חלק חזק יותר מלקדש את הייחודיות.
נהנתי מהקריאה, נהנתי להרים את הראש מהספר להביט אל בנותי ולחשוב, הישארו מי שאתן, כל אחת ייחודית בתחומה.

מוערך על יתר המידה עם עלילה שחוזרת על עצמה.