"גם אילו היתה זו עדות מדוייקת באופן מוחלט, ואובייקטיבית בכל פרטיה – דבר שהוא מן הנמנע מעצם הגדרתו בעדותו של יחיד – אפילו במקרה זה היה המהותי מוחמץ. ניתן לספר על כל יום שהוא, ..., ועם זאת לא לגעת במהותי, לא לחשוף את המסתורין שבחוויה הקרחית הזאת, את אמיתה הקדורנית הזורחת: המחשכים שנפלו בחלקנו. שנפלו בחלקו של האדם מאז ומעולם. או נכון יותר, מאז היות ההיסטוריה."

הציטוט הזה לקוח מספר אחר, ספר שקראתי

מה מביא סופר יהודי אוסטרי לכתוב ספר העוסק במשיחיות נוצרית והתגלות האם הקדושה? אינני יודע, אבל השאלה הזו ניקרה במוחי לכל אורך הקריאה.
<mark>פרנץ ורפל</mark> (1890-1945) היה סופר ומשורר יהודי- אוסטרי. מנציגיו הבולטים של זרם האקספרסיוניזם בספרות הגרמנית.בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים היו ספריו לרבי מכר. רוב פרסומו בא לו מיצירותיו הסיפוריות ובראשן ארבעים הימים של מוסה דאג, אף שוורפל עצמו העדיף את השירה שלו

קודם שאתחיל אביא משהו מתחושותיי האישיות.

ספר זה מביא את אחד מהפרקים ידועים של סיפור השואה. לא, לא של העם היהודי אלא של עם אחר, העם הארמני. שואה זו אל אף היותה מוכרת וידועה, הנה שואה המוכחשת אף יותר משואת העם היהודי. אם השואה שלנו מוכחשת על ידי פרטים או ארגונים מטעמים של אנטישמיות, הרי שהשואה הארמנית זוכה להתעלמות של ממשלות משיקולים פוליטיים בלבד.

יתר על כן. על אף שאנו תובעים מכל העולם למנוע

מן המפורסמות היא הערתו של רש"י לפסוק "איש אמו ואביו תיראו": "כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו". מי מפחיד יותר? אמא או אבא? אבא, ברור. רוב הילדים יענו כך. באופן טבעי קל יותר לאדם לקיים את ציווי היראה כלפי אביו, ודווקא בשל כך הוקדמה האם לאב, לזרז את האדם היכן שנזקק לזירוז.

עם השנים, כחלק מתהליך ההתבגרות וההתפקחות, הולכת ופוחתת היראה הטבעית עד שממשיכה להתקיים רק מכוחו ש

חסד גדול עשה <mark>פרנץ ורפל</mark> עם העם הארמני על שרתם את הכוח הספרותי המופלא שלו להנצחת הטבח בארמנים דרך גילול הפרשה הלא-תיאמן של אנשי מוסה דאג. כישרונו הפנומנלי העלה את הפרשה מדרגת סיפור היסטורי טוב לרומן היסטורי יוצא מן הכלל, רצוף אבחנות דקות מן הדקות המעטרות עלילה עוצרת נשימה, כמו השקיע הסופר את כל כוחו בבניית מלכודות-מילים שיהיה בכוחן למשוך גם את הקורא בעל העניין המועט ביותר ברצח הארמנים, ולא תנחנה לו

<mark>פרנץ ורפל</mark> נדר שני נדרים הרלבנטיים לספר זה. האחד: במהלך שהותו בעיירה לורד, במהלך מנוסה נואשת מהנאצים, ורפל כתב בהקדמה לספר זה: "כך הביאה אותי ההשגחה ללורד. ...שבועות רבים מצאנו מסתור בעיר פירנאים זו. היו ימי של חרדה, אבל ימים אלה היו גם רבי משמעות לגבי, שכן למדתי את הסיפור המופלא של הנערה ברנדט סובירו, ואת נפלאות המרפא של לורד, באחד הימים במצוקתי הגדולה נדרתי נדר: אם אגאל ממצב נואש זה ואגיע לחוף

#
ברנדט – הבת הבכורה של משפחת סובירו חיה באמצע המאה ה-19 בעיירה קטנה בפריפרייה של צרפת, לוּרד שמה, שמנתה אז כ-4000 תושבים. היא ומשפחתה חיו בכלא הישן של העיירה, שנמצא לא-ראוי למגורי האסירים וניתן למשפחה הענייה בעיירה. העוני שמתאר <mark>ורפל</mark> הוא עוני רומנטי. אין כסף לאוכל אבל שתי הבנות הבכורות לומדות בבית הספר של הכנסייה ואינן יוצאות לעזור בפרנסת המשפחה. אחד הילדים הצעירים במשפחה ליקט את שעוות הנרות שנז

בזמן מלחמת העולם, מחליטה הנהגת המדינה כי קבוצה אתנית מסויימת של תושבים בקרבה היא מקור כל הצרות ולפיכך יש לחסלה. במקביל למאמצים בחזיתות הלחימה השונות מתחיל מבצע לחיסול אכזרי של קבוצת האוכלוסיה הזו, מבלי לחוס על אף אחד, גם לא זקנים, נשים וטף. באחד הכפרים מתחילה התארגנות תושבים שאינם מוכנים ללכת כצאן לטבח, אלא מעדיפים להתנגד ולמות בקרב מול הקמים לכלותם.

לא מדובר בשואת העם היהודי אלא בשואה אחרת, ז

יצירת ענקים. לשם שינוי הכתוב על הכריכה האחורית של ספר זה אינו בבחינת אמירה בעלמא. הרומן ההסטורי המופלא הזה, שנכתב על ידי סופר ממוצא יהודי הרגיש לסבלו של הזולת, הוא, בעיני, דוגמא מאלפת לחיבור שבין יכולת ספרותית לעילא להומניזם אנושי הזוכה לשירות ענק באמצעות סיפור זה. היצירה הזו מבוססת על סיפור ההתנגדות המופלא של חלק מתושבי שישה כפרים ארמנים באיזור מוסה דאג, רכס נישא לחופי הים התיכון הסמוך לגבול הסו