ספר מעולה

הביקורת נכתבה ביום רביעי, 28 באוגוסט, 2013
ע"י סוריקטה
ע"י סוריקטה
"גם אילו היתה זו עדות מדוייקת באופן מוחלט, ואובייקטיבית בכל פרטיה – דבר שהוא מן הנמנע מעצם הגדרתו בעדותו של יחיד – אפילו במקרה זה היה המהותי מוחמץ. ניתן לספר על כל יום שהוא, ..., ועם זאת לא לגעת במהותי, לא לחשוף את המסתורין שבחוויה הקרחית הזאת, את אמיתה הקדורנית הזורחת: המחשכים שנפלו בחלקנו. שנפלו בחלקו של האדם מאז ומעולם. או נכון יותר, מאז היות ההיסטוריה."
הציטוט הזה לקוח מספר אחר, ספר שקראתי מספר פעמים בשנה האחרונה, "הכתיבה או החיים", של חורחה סמפרון והוא נכתב לא על רצח העם הארמני אלא על בוכנוולד ב 1944 ו 1945. השמדת הארמנים התרחשה באופן שונה. היא התבצעה באמצעות גירוש שיטתי, של האוכלוסיה הארמנית, אוכלוסיה נוצרית, משכילה יחסית לסביבתה, ממקומות היישוב שלהם והגלייתם, רגלית, לאיזורים הצחיחים שבמזרח טורקיה ולמדבר הסורי. המעטים ששרדו את צעדות המוות האלה רוכזו במחנות, בהם מתו רבים מתוכם מרעב ומקור וממעשי רצח. תורכיה התחילה בביצוע הטרנספר הזה ב 1915 ועד סוף 1916 מתו, על פי רוב ההערכות, למעלה ממליון ארמנים.
פרנץ ורפל, יהודי, יליד פראג, פרסם את ארבעים הימים של מוסה דאג ב 1933. הספר מביא את סיפורם של שבעה כפרים באזור נידח בצפון סוריה, אשר עם קבלת הצו שגזר עליהם גירוש מאדמתם ומבתיהם התבצרו על ההר מוסה דאג ונלחמו על חייהם. על הזכות לשלוט בחייהם ובמותם.
זה ספר מאד דרמטי. הוא מתאר בפרטים רבים את הנעשה על ההר, תוך שהוא עוקב אחר מספר דמויות מפתח, את הלך הרוח של האנשים שנמצאים שם, את הקרבות שניהלו ואת האסטרטגיה שלהם, את מעט נסיונות התיווך וההשתדלות שנעשו למענם אצל הממשל התורכי ואת הלך הרוח בקרב אנשי השלטון התורכיים. זה כתוב היטב, במינון מאד מאוזן, כך שגם מי שאינו קורא בדרך כלל על תכניות אסטרטגיות ומהלכי קרבות, יוכל לקרוא בעניין אפילו את החלקים האלה.
הבאתי את הציטוט מספרו של סמפרון מפני שזה אחד הדברים שצפים אצלי בכל פעם שאני קוראת ספר שעוסק באכזריות מהסוג הזה, שיש בה פגיעה שיטתית והמונית בחייהם של אנשים עקב ההשתייכות הלאומית או הדתית שלהם. האוניברסליות של הרוע הזה לא נלמדת אצלנו. בוגר של מערכת החינוך הישראלית לא מכיר את רצח העם הארמני או האינדיאני או הקמבודי או הרואנדי. לא מדברים אצלנו על 174 מיליון אנשים שנרצחו במאה העשרים במעשי טבח ורציחות המוניות. מלמדים על שישה מיליון. וזה חשוב, מאד, אבל לא מספיק. ההבנה של הרוב שמאפשר את זה, ההבנה של היעדר תגובה מצד שאר מדינות העולם, ההבנה שהיעדר תגובה כזו היא שמאפשרת עוד ועוד מעשים כאלה, אילו הבנות אוניברסליות שמתפתחות מתוך בחינה של ההיסטוריה בכללותה. שין שין כתבה לא מזמן על היעדר הלקח בהקשר של מלחמת העולם הראשונה. אי הידיעה, יש לה תרומה נכבדה להיעדר הזה. לא מזמן הייתי בצרפת ונתקלתי בהפגנה למען המורדים בסוריה. עמדתי לצד קבוצת האנשים, הקטנה, שהפגינה, ובכיתי. לא התכוונתי, אבל מצאתי את עצמי בוכה. וחשבתי גם על איך זה שאצלנו זה לא קורה. איך זה שבכל העולם זה כמעט לא קורה. איך זה שכשהמצרים הרגו את הסודנים שניסו להכנס לכאן וראש הממשלה הסביר שזאת לא הבעיה שלנו המשכנו כרגיל. איך זה שקשה לנו לנסוע לגרמניה אבל עם בלגיה, למרות קונגו, אין לנו שום בעיה.
היום אני כבר ילדה גדולה. כשהייתי בת שמונה עשרה האמנתי, באמת, שאני אשנה את העולם. מהבחינה הזו, הקריאה בספר הזה היא תענוג, מבחינת האמונה בכוחו של היחיד לחולל שינוי. היום אני בעיקר רוצה להאמין שיש עוד מספיק אנשים שמאמינים בזה. כי אם יהיו מספיק כאלה, והם ידעו מספיק, ויאמינו, אולי באמת משהו ישתנה.
ואל דאגה. גם אחרי הקריאה בספר הזה אפשר להישאר ציניקנים, רק שאולי, רק אולי, תזכו בכל זאת לכמה שעות של תום וחסד.
36 קוראים אהבו את הביקורת
» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ארבעים הימים של מוסה דאג - כרך א'+ב' - ספריה לעם # 256
» ביקורות נוספות על ארבעים הימים של מוסה דאג - כרך א'+ב' - ספריה לעם # 256
טוקבקים
+ הוסף תגובה
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
תודה אלינור
|
|
אלינור
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
ביקורת יפה
ומעניינת מאוד, והדיון שמתלווה אליה מעניין לא פחות.
רצח עם הוא רצח עם, וזה לא משנה בידי מי ואיך הוא נעשה. מרוב שאנחנו "תקועים" בטראומה שלנו ובמלחמת ההישרדות שלנו - אנחנו כבר לא רואים איך סבלו וסובלים עמים אחרים. תודה על ביקורת יפה ומעניינת, אקרא את הספר. |
|
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
תודה טוביה. אקרא.
|
|
tuvia
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
סוריקט,
הרב טבחים הגדול בהיסטוריה האנושית היה סטלין.
האיש אשר עשה שימוש בקומוניזם ובמפלגה כדי לחסל עמים שלמים שראה בהם את אויבי המהפכה. ממליץ לקרוא את ספרו של סניידר, ארצות דמים . טוביה |
|
עומרי
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
חידשת לי נתי ק.
|
|
נתי ק.
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
מעניין שהיה צריך להיות סרט הוליוודי על פי הספר
והטורקים לחצו על משרד החוץ האמריקאי, שלחץ על האולפנים שנכנעו בסוף. קלארק גייבל היה אמור להיות לתפקיד הראשי. אם לא היו נכנעים, אולי הספר היה מעורר יותר הדים...
|
|
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
Bookworm, שין שין, רץ, שנופי, חני, תודה רבה.
|
|
חני
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
כל רצח של עם כל שהוא רלוונטי תמיד! סוריקטה ביקורת רגישה ויפה ולשאלתך:
מדוע אין בארץ התארגנויות של סולדריות כלפי עמים אחרים גם אני תהיתי לא פעם.( אני יודעת שבבתי ספר ברחבי העולם מבקשים מהורים וילדים תרומות של ביגוד ונעליים לאפריקה)זכור לי בדבלין חילקו ברחובות פרסום על הפגנה אנטישמית. בן זוגי החליט שאין מצב שהוא לא הולך. הוא עמד יחיד מול המון כועס ולמזלו היו שם שומרים שהגנו עליו בגופם. בשנת 91 מלחמת המפרץ זכור לי בסידני עצרת ענקית לתמיכה בארץ הגיעו המונים זה חימם את הלב.אולי אנחנו שבעים מדי כאן!
|
|
שנופי
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
אכן ספר חשוב ביותר
תודה על הביקורת הממצה והחשובה.
כמדומני שהספר פורסם לראשונה דווקא בגרמניה. מעורר צמרמורת. הספר עוזר להפוך מספרים לדמויות חיות שניתן כבוד לחייהם, מותם ומאבקם. פתחתם דיון מעמיק ומסקרן, על גבולות ההתערבות והאכפתיות הישראלים. אני אישית סבור שהיה עלינו להחרים את האולימפיאדה בסין בשל רצח הפא-לונג וגנבת איבריהם, אבל אני מבין שאיננו יכולים לשנות את כל העולם פה ועכשיו. |
|
רץ
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
כמה נכון - והאופן שאמרת את הזברים בהחלט מחמיא לך על האמירה הכול כך ערכית ואנושית.
|
|
שין שין
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
כל מילה נוספת מיותרת.
תודה על הביקורת והדיון.
|
|
Bookworm
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
...כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה
ובפארפרזה - כל שואה היא שואה בדרכה שלה. ההשוואה האוטומטית שאנו עושים בין השואה "שלנו" לשל אחרים תמיד מצליחה להדהים אותי. יעל, אני כל כך מסכים עם מה שכתבת ואני מצטער נצחיה אבל אני כל כך לא מסכים איתך. ודרך אגב, את גם במידה מסויימת סותרת את עצמך. ניתו אולי לראות דווקא בשואות הסודנים (ממליץ בקונטקסט זה לקרוא את "מהו המה")או של הטוטסי או של החמר רוז' שלא היו "תעשייתיות" כדברייך דווקא אכזריות יותר שכן המוציאים שלהן לפועל כלל לא נזקקו לאלכוהול ולריחוק ("ללחוץ על כפתור") על מנת לבצען. אבל שוב, הנה אני משווה במקום בו לא צריך להשוות שכן כל שואה היא שואה בדרכה האכזרית והבלתי נתפסת שלה.
הספר הוא ספר מדהים והביקורת, סוריקטה, מצויינת. |
|
Bookworm
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
...כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה
ובפארפרזה - כל שואה היא שואה בדרכה שלה. ההשוואה האוטומטית שאנו עושים בין השואה "שלנו" לשל אחרים תמיד מצליחה להדהים אותי. יעל, אני כל כך מסכים עם מה שכתבת ואני מצטער נצחיה אבל אני כל כך לא מסכים איתך. וררך אגב, את גם במידה מסויימת סותרת את עצמך. ניתו אולי לראות דווקא בשואות הסודנים (ממליץ בקונטקסט זה לקרוא את "מהו המה")או של הטוטסי או של החמר רוז' שלא היו "תעשייתיות" כדברייך דווקא אכזריות יותר שכן המוציאים שלהן לפועל כלל לא נזקקו לאלכוהול ולריחוק ("לחית כפתור") על מנת לבצען. אבח שוב, הנה אני משווה במקום בו לא צריך להשוות שכן כל שואה היא שואה בדרכה האכזרית והבלתי נתפסת שלה.
הספר הוא ספר מדהים והביקורת, סוריקטה, מצויינת. |
|
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
תודה רבה על התגובות, חמדת, אפרתי ויעל.
ובעניין הייאוש, יעל, יש לי אמא בת 78 שעד היום, אחת לשבועיים נוסעת לסייע לבדואים שחיים בבקעה, בשטחי הרשות. אני חושבת שבעיקר ממנה למדתי עד כמה חשוב שכל אחד יעשה את מה שביכולתו, גם אם קיימת התחושה שלא יוצא מזה הרבה. אולי מפני שבלי זה אפילו התקווה נעלמת. וזה, אגב, בא לידי ביטוי באופן מקסים בספר הזה, הצורך שלנו כאנשים להאמין שישנה האפשרות לשינוי, גם אם נדמה שהסיכוי לכך קטן.
|
|
אפרתי
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
מצמרר.
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
איזו ביקורת מדהימה!
ואני מסכימה לגמרי עם הערותיך. אנחנו לא לומדים על השמדה של עמים אחרים, לא רק בגלל שמירה צינית על יחסים דיפלומטיים. בעיקר כי אנחנו מקפידים מאד להפריד. "אין כמו מה שעברנו" אנחנו אומרים "ולכן יש לנו הצדקה לא להזדהות עם כאב של אחרים". וזה מצמרר. אבל אני חוששת שכוחו של היחיד - או של הספרות - לשנוי אינו גדול. או שגם אני הפכתי כבר ילדה גדולה, לצערי.
|
|
חמדת
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
אהבתי את דבריך.ספר מכונן .קראתי לפני שלושים שנה .עצוב שרצח עם עדיין רלוונטי במאה ה-21 .
|
|
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
אני מסכימה עם מה שאת אומרת
ביחס לכך שהשיטה שיצרו הגרמנים הפכה את הרצח ל"קל" יותר עבורם. וללא ספק התיעוש של ההרג הוא אימתני. אני מניחה שנסכים גם לגבי זה שמהבחינה המוסרית אין הבדל בין רצח שמבוצע ללא הבחנה של בני שבט מסויים באפריקה, לבין רצח של כל עם אחר. לכן נראה לי שההבחנה היא בעייתית. בסופו של דבר, בכל מקום שהתבצע רצח עם, הותאמו האמצעים לתרבותו וליכולותיו של המבצע. קבלת ההחלטות ויצירת הלגיטימציה, נובעות שתיהן קודם כל מן הכוונה וכשהיא קיימת נשארים עם שאלה לוגיסטית לכאורה.
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
אין ספק שהכוונה חשובה.
אבל במקרה הספציפי של רצח המונים, האמצעים הם אלה שמאפשרים את ביצוע הכוונה, וזאת כי תמיד יש אדם מאחורי הביצוע, ואופן הביצוע גובה את מחירו. ההרג ההמוני של היהודים באירופה התחיל בצורה מסוימת, ירי באנשים בסמוך לבורות שחפרו ביערות. הדרך הזאת לא צלחה, לא בגלל שהאנשים היו פחות מתים, אלא בגלל שהאנשים שהופקדו על הרציחות לא הצליחו לעמוד במשימה. לא משנה כמה אלכוהול נתנו להם, וכמה דברים אחרים לעידוד רוחם, הם פשוט קרסו. והקריסה מובנת ביותר. התיעוש של המוות, אם תרצי, הפך את הדברים להרבה פחות קשים עבור המבצע. הוא לוחץ על כפתור, ותו לא. הוא אפילו לא חייב להסתכל. על כן השיטתיות היא בעייתית, כי היא מנסה לגבור על חולשות הגזע האנושי, אותן חולשות שיוצרות תקרה ליכולת הביצוע. לכן הפצצה האטומית הבהילה כל כך. לכן הנשק הכימי מבהיל אותנו כל כך. אדם מת, הוא אדם מת, ולא משנה אם הרגו אותו בחנק ידני, באבחת חרב, בכדור רובה, בתא גזים, או בפצצת אטום. אבל זה נכון לגבי האדם הבודד. מה שהופך הרג המונים מ"סטטיסטיקה" (כדברי סטאלין על מעשיו-הוא) לסטטיסטיקה מפלצתית, הם האמצעים.
|
|
סוריקטה
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
מדברייך משתמע שהאמצעים הם שמגדירים את המעשה.
אני נוטה לייחס משמעות רבה יותר לכוונה, וודאי שיש גם משמעות לתוצאה. רצח שבוצע במצ'טות הוא לא בהכרח פחות שיטתי. כשהכוונה היא לחסל עם שלם, האמצעים לא יכולים להפוך להיות העיקר. לפחות לא בעיני.
|
|
נצחיה
(לפני 12 שנים ו-1 חודשים)
יש הבדל מהותי, לא כמותי, בין שואה לרצח עם.
ההבדל אינו נעוץ בכמות של האנשים שנרצחו, אלא באופי שנשא הרצח. סטאלין, במקביל להיטלר, רצח מיליונים רבים. זה גם מה שקרה ברואנדה, בקמבודיה, בסומליה. אולי זה מה שקורה עכשיו בסודן, ומה שהולך לקרות בסוריה. אבל זה היה רצח המוני, ולא תעשייה של רצח. בכך שואת העם היהודי נבדלת מרוב מעשי האימה שהתרחשו בהיסטוריה. מכל הדברים שאינם שואה, שואת העם הארמני היא הדומה ביותר לעליית המדרגה שיצר היטלר. זאת בשל השיטתיות שנקטתה, ובגלל קווי דימיון אחרים.
לצערי השואה הזאת לא מוזכרת במערכת החינוך הישראלי, וכמעט שלא בשום מקום אחר בישראל, וזאת בשל שיקולים ציניים כגון יחסינו עם טורקיה (כן. שמעת נכון. עם ארצו של ארדואן, זו שבה מגרשים ישראלים מחנויות באשמת היותם "רוצחי ילדים"). וזה חבל מאוד מאוד. תודה על ההמלצה על הספר. נראה לי שאקרא בהזדמנות. |
36 הקוראים שאהבו את הביקורת