ביקורת ספרותית על ארבעים הימים של מוסה דאג - כרך א'+ב' - ספריה לעם # 256 מאת פרנץ ורפל
ספר מעולה

---

"גם אילו היתה זו עדות מדוייקת באופן מוחלט, ואובייקטיבית בכל פרטיה – דבר שהוא מן הנמנע מעצם הגדרתו בעדותו של יחיד – אפילו במקרה זה היה המהותי מוחמץ. ניתן לספר על כל יום שהוא, ..., ועם זאת לא לגעת במהותי, לא לחשוף את המסתורין שבחוויה הקרחית הזאת, את אמיתה הקדורנית הזורחת: המחשכים שנפלו בחלקנו. שנפלו בחלקו של האדם מאז ומעולם. או נכון יותר, מאז היות ההיסטוריה."

הציטוט הזה לקוח מספר אחר, ספר שקראתי מספר פעמים בשנה האחרונה, "הכתיבה או החיים", של חורחה סמפרון והוא נכתב לא על רצח העם הארמני אלא על בוכנוולד ב 1944 ו 1945. השמדת הארמנים התרחשה באופן שונה. היא התבצעה באמצעות גירוש שיטתי, של האוכלוסיה הארמנית, אוכלוסיה נוצרית, משכילה יחסית לסביבתה, ממקומות היישוב שלהם והגלייתם, רגלית, לאיזורים הצחיחים שבמזרח טורקיה ולמדבר הסורי. המעטים ששרדו את צעדות המוות האלה רוכזו במחנות, בהם מתו רבים מתוכם מרעב ומקור וממעשי רצח. תורכיה התחילה בביצוע הטרנספר הזה ב 1915 ועד סוף 1916 מתו, על פי רוב ההערכות, למעלה ממליון ארמנים.

פרנץ ורפל, יהודי, יליד פראג, פרסם את ארבעים הימים של מוסה דאג ב 1933. הספר מביא את סיפורם של שבעה כפרים באזור נידח בצפון סוריה, אשר עם קבלת הצו שגזר עליהם גירוש מאדמתם ומבתיהם התבצרו על ההר מוסה דאג ונלחמו על חייהם. על הזכות לשלוט בחייהם ובמותם.

זה ספר מאד דרמטי. הוא מתאר בפרטים רבים את הנעשה על ההר, תוך שהוא עוקב אחר מספר דמויות מפתח, את הלך הרוח של האנשים שנמצאים שם, את הקרבות שניהלו ואת האסטרטגיה שלהם, את מעט נסיונות התיווך וההשתדלות שנעשו למענם אצל הממשל התורכי ואת הלך הרוח בקרב אנשי השלטון התורכיים. זה כתוב היטב, במינון מאד מאוזן, כך שגם מי שאינו קורא בדרך כלל על תכניות אסטרטגיות ומהלכי קרבות, יוכל לקרוא בעניין אפילו את החלקים האלה.

הבאתי את הציטוט מספרו של סמפרון מפני שזה אחד הדברים שצפים אצלי בכל פעם שאני קוראת ספר שעוסק באכזריות מהסוג הזה, שיש בה פגיעה שיטתית והמונית בחייהם של אנשים עקב ההשתייכות הלאומית או הדתית שלהם. האוניברסליות של הרוע הזה לא נלמדת אצלנו. בוגר של מערכת החינוך הישראלית לא מכיר את רצח העם הארמני או האינדיאני או הקמבודי או הרואנדי. לא מדברים אצלנו על 174 מיליון אנשים שנרצחו במאה העשרים במעשי טבח ורציחות המוניות. מלמדים על שישה מיליון. וזה חשוב, מאד, אבל לא מספיק. ההבנה של הרוב שמאפשר את זה, ההבנה של היעדר תגובה מצד שאר מדינות העולם, ההבנה שהיעדר תגובה כזו היא שמאפשרת עוד ועוד מעשים כאלה, אילו הבנות אוניברסליות שמתפתחות מתוך בחינה של ההיסטוריה בכללותה. שין שין כתבה לא מזמן על היעדר הלקח בהקשר של מלחמת העולם הראשונה. אי הידיעה, יש לה תרומה נכבדה להיעדר הזה. לא מזמן הייתי בצרפת ונתקלתי בהפגנה למען המורדים בסוריה. עמדתי לצד קבוצת האנשים, הקטנה, שהפגינה, ובכיתי. לא התכוונתי, אבל מצאתי את עצמי בוכה. וחשבתי גם על איך זה שאצלנו זה לא קורה. איך זה שבכל העולם זה כמעט לא קורה. איך זה שכשהמצרים הרגו את הסודנים שניסו להכנס לכאן וראש הממשלה הסביר שזאת לא הבעיה שלנו המשכנו כרגיל. איך זה שקשה לנו לנסוע לגרמניה אבל עם בלגיה, למרות קונגו, אין לנו שום בעיה.

היום אני כבר ילדה גדולה. כשהייתי בת שמונה עשרה האמנתי, באמת, שאני אשנה את העולם. מהבחינה הזו, הקריאה בספר הזה היא תענוג, מבחינת האמונה בכוחו של היחיד לחולל שינוי. היום אני בעיקר רוצה להאמין שיש עוד מספיק אנשים שמאמינים בזה. כי אם יהיו מספיק כאלה, והם ידעו מספיק, ויאמינו, אולי באמת משהו ישתנה.

ואל דאגה. גם אחרי הקריאה בספר הזה אפשר להישאר ציניקנים, רק שאולי, רק אולי, תזכו בכל זאת לכמה שעות של תום וחסד.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על ארבעים הימים של מוסה דאג - כרך א'+ב' - ספריה לעם # 256