ביקורת ספרותית על המשפחה מנפולי מאת פרנץ ורפל
ספר טוב

---

מן המפורסמות היא הערתו של רש"י לפסוק "איש אמו ואביו תיראו": "כאן הקדים אם לאב, לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו". מי מפחיד יותר? אמא או אבא? אבא, ברור. רוב הילדים יענו כך. באופן טבעי קל יותר לאדם לקיים את ציווי היראה כלפי אביו, ודווקא בשל כך הוקדמה האם לאב, לזרז את האדם היכן שנזקק לזירוז.

עם השנים, כחלק מתהליך ההתבגרות וההתפקחות, הולכת ופוחתת היראה הטבעית עד שממשיכה להתקיים רק מכוחו של הצו המקראי או המוסרי. אלא שאצל ילדי המשפחה מנפולי, השנים החולפות לא עמעמו אפילו במעט את המורא מפני אביהם האלמן.

את ששת הילדים, מגילאי העשרה ועד שנות העשרים המאוחרות, אנו פוגשים בסיומו של יום ראשון שגרתי, מכונסים בסלון ביתם וממתינים לשובו של האב מעמל יומו. איש בל יעדר, לא בימי ראשון ולא באף יום אחר. כל יציאה החוצה, אל העולם העוין שרק מחכה להזדמנות הראשונה להידחק בין חברי המשפחה ולקרוע אותם זה מעל זה, נדרשת להיות עניינית וקצרה. שיטוטים סתמיים ובילויים משחיתי-זמן אסורים על שלושת הנערים-בחורים, קל וחומר על שלוש האחיות.

למרבה הפלא, השישה מקבלים את כליאתם בהכנעה, והמרד היחיד שלהם, שאפילו בינם לבין עצמם כמעט ולא נמצא לו הד, בא לידי ביטוי בגיחות חפוזות ותמימות לחיק הטבע או לכנסייה. הבצוותא הכפוי והשעות הרבות שהעבירו יחד הפכו אותם ליחידה מגובשת היטב, שחוזקה באמצעות קשרים פנימיים בין האחאים: צמדי אח-אחות שקרבה נפשית יתרה חיברה ביניהם. וכך, מחולקים לשלושה זוגות, היו האחים עומדים ומשוחחים באותו יום ראשון, מצפים לבואו של האב שיתן את האות לפתיחת הסעודה, סביב שולחן שסידורו קבוע.

ובכן, מה היה טיבו של אב זה, המכונה דון פסקרלה? אמת, האב השליט וחלפן הכספים הישר והגאה היה אדם קפדן ועצור, אך לא רע לב. חטאו היה בכך שהפך את ילדיו להיות כל עולמו, וכשילדים הופכים להיות עולמם של הוריהם - מוטל עליהם משא כבד, גם אם מתחלק בשישה. דון פסקרלה היה טיפוס שבשום אופן לא ניתן להגדירו ידידותי. ידידות פירושה קשר עם זולת שאינו חולק עמך קרבת דם, ועל כן סכנה ואיום לאחדות המשפחה. לדידו, כל מה שהתרחש מעבר לקירות ביתו או משרדו פשוט לא התקיים, וכך התאפשר לו להפנות את כל מרצו לעמידה על המשמר. לעיתים חגיגיות, בחלונות ובדלתות מוגפים, היה נותן את קולו בשירה אדירה שילדיו התענגו עליה וציפו לה. נקל לשער שבשירתו היה מזהיר את ילדיו מן הנשרים המחכים להם בשמים, יותר מאשר מבקש מהם לחתוך אותם.

הרומן מתרחש באיטליה של שנות העשרים. "משפחה אחת המשקפת תקופה והתמוטטותה", משפט קטן שאילולא נכתב בגבו הקשיח של הספר, כנראה שהייתי מחמיצה לגמרי את האלגוריה לשליט ועמו. דון פסקרלה, המנהיג הבלתי-מעורער בביתו, האב הרואה במשפחה ערך עליון, האדון המתגאה בייחוסו הגזעי והמחזיק במשרת שנוא הבולש אחר ילדיו; אדם זה, המכנה את דירתו "טירה" - "ועם מילה זו מתגלה הפער הגא הראשון בין המציאות לבין תמונת עולמו", מייצג (כך נראה לי) בדמותו רעיונות פשטיסטיים מרכזיים. זאת על אף שהוא עצמו היה קורבן של הפאשיזם, כשנאסר לזמן קצר אך בעל השפעה מכרעת.

אומנם אנו עוסקים במשפחה, ובמשפחה כידוע אין עורכים השוואות, אך עלי להסביר מה הביא אותי לפתוח את הספר המיושן-משהו הזה, ששום דבר בו לא משך אותי, למעט השם: פרנץ ורפל. ורפל הוא גם אביו של הספר המופתי "ארבעים הימים של מוסה דאג". אני לא יודעת מי הבכור, אם כי אני משערת שלא מוסה דאג, שברור שהוא תוצר של הורה עתיר ניסיון (טוב, בדקתי ואכן כך), אבל ברור למי שייכת הבכורה. אבל מספיק, אמרנו בלי השוואות, וממילא לא ציפיתי מהספר הכתום הזה להישג הכביר של מוסה דאג.

אמרתי מיושן, ולא הסברתי. היה משהו קצת לא אמין בצייתנות של הילדים (כבר לא ילדים, להזכירכם), בהרמוניה המושלמת ביניהם. אומנם "המרד הגדול" עוד יגיע, אך אפילו הוא לא הביא איתו איזו התחצפות קטנה לאב, איזה חיכוך משמעותי בין האחים. מיושן, לא כי פעם היו ילדי-מופת כאלו והיום לא, אלא כיוון שקהל הקוראים של היום ידחה אותם בטענה של חוסר אמינות, אפילו תיאר הסופר ילדים מציאותיים. כמובן, יתכן שגם בדורו של ורפל דעת הקהל הייתה כזו, והמשמעת והלכידות המודגשים היו בחירה מכוונת לחיזוק האלגוריה, ויתכן לא פחות שרק אני, האחות שמצליחה לריב עם שני אחיה היחידים לעיתים קרובות, לא האמנתי.

אם לסכם את חווית הקריאה בכללותה, אומר כך: כתיבתו של ורפל יפה כפי שזכרתי. הספר נקרא בהילוך אחד פחות, הן בשל אופי הכתיבה והן בשל קצב העלילה, שגם הדרמות הקטנות הקיימות בה לא מוציאות אותה משלוותה. חלק מילדי המשפחה מקבלים תשומת לב רבה יותר, חלק פחות, אבל אף אחד מהם, בטח לא האב, לא נוגע ללב במיוחד, לא בחייו ולא במותו (ואגב, מי שכתב את גב הספר שלח אחות אחת אל מותה בטרם עת, אולי כשורפל סובב את גבו). למן החלק בו המשפחה מתפצלת והבנים יוצאים לנכר, העלילה מאבדת גובה, למשל כשאנו לומדים על קורות האחים רק ממכתבים. קראתי בעניין, אך לא בעניין רב. על הפאשיזם לא נוסף לי גרם של ידע, ואני לא ממש מומחית פאשיזם. שלושה וחצי כוכבים, מעוגלים לארבעה, כדי לא להעיב במשהו על החלטתכם לקרוא את מוסה דאג.

» ביקורות נוספות של נעמי
» ביקורות נוספות על המשפחה מנפולי