שנת 1993 בספרים

ספר שואה, שחובה על כל אחד ואחת בעולם לקרוא אותו היטב.
האירועים האיומים המסופרים בספר – אכן היו.
אפילו כל השמות שמוזכרים בספר – הם של בני אדם אמיתיים. רובם, מתו במיתות שונות ומשונות באושוויץ.
זהו ספרו הראשון של הסופר שחי 11 חודשים (מפברואר 1944 עד השחרור בינואר ע"י הרוסים) במחנה אושוויץ מונוביץ או בקיצור בונה שזה קיצור בגרמנית לגומי סינטטי. (בונה היה תת מחנה של אושוויץ שהוקם ע"י תאגיד חברת הכימיקלים הגרמנית אי גה פארבן, שביקש כוח אדם זול לייצור גומי סינתטי ודלק נוזלי.)
הספר מסופר בלשון פשוטה וברורה. משפטים מובנים היטב. מסיבה זו הספר חודר עמוק לעצמות של כל הקורא אותו.
הספר מתאר איך חיו האסירים באושוויץ מרגע הגעתם. איך תוך זמן קצרצר הם הפכו להיות מספרים בלבד.
האסירים היו צריכים לשרוד בתת תזונה קיצונית – מנת לחם זעומה בבוקר ונוזלים שבושלו בהם ירקות בהמשך היום. (למי שהיה מזל או מקורב לקאפו קיבל את תחתית המרק – עם הירקות.)
העבודה הייתה מטורפת בקושי שלה. אפילו לבני אדם בריאים לחלוטין היא נחשבת לעבודה קשה ביותר ומסוכנת. מסכן מי שלא עמד בה. במקרה הטוב הקאפו הפליא בו את מכותיו ובמקרה הפחות טוב הוא סיים את חיו.
הביגוד, אם בכלל אפשר היה לקרוא לזה ביגוד, היה מורכב מסמרטוטים קרועים ובלויים ששימשו לכסות קצת את הגוף, ומעליהם המדים – בגד הפסים.
כל יום שעובר זה ממש נס.
איך שורדים ?
כפי שכותב הסופר – מי שמנסה להיות ישר ולקיים בדיוק את ההוראות יסיים את חיו מתשישות ומרעב תוך כ 3 חודשים,
אז מה עושים ?
מפעילים את השכל וכושר ההישרדות – גונבים, עושים "עסקים", עושים קומבינות יוצרים קשרים ולא נכנסים לדיכאון.
רוב דיירי אושוויץ דיברו אידיש ופולנית. הסופר דיבר איטלקית אבל לימד את עצמו גרמנית שעזרה לו מאד. למעשה שתי השפות הצילו אותו.
בזכות האיטלקית הוא יצר קשר עם אזרח איטלקי שעבד עבור חברה איטלקית בקרבת המחנה. האזרח, לורנצו פרונה, הבריח לו אוכל במשך שישה חודשים ואפילו העביר עבורו גלויה ! תוך סיכון מוחלט של חיו. האזרח הוכר בצדק כחסיד אומות העולם ואף שני ילדי הסופר קרואים על שמו.
בזכות הידע המקצועי של הסופר בשפה הגרמנית ולימוד הכימיה באוניברסיטה באיטליה (לפני מלחמת העולם השניה שפת המדע הייתה גרמנית) הוא עבר מבחן בכימיה ונבחר ממש לפני שהגיע החורף להיות אחד משלושת הכימאים האסירים שעבדו עם עיפרון ונייר במשרד מסודר שאפילו היו בו בחורות צעירות גרמניות. כבר אז הוא התחיל בכתיבת הספר !
אבל הקטע המדהים ביותר, לדעתי , נמצא בסוף הספר. למזלו של הסופר הוא נעשה חולה בשנית ממש לפני הפינוי של אושוויץ והיציאה לצעדת המוות. החולים הושארו במחנה מתוך הנחה שהם יגססו בו עד שיגיעו הרוסים. אבל לא. הסופר, עם עוד שניים, הצליחו להתארגן ולהציל קבוצת חולים במשך עשרת הימים שחלפו מיום שיצאה צעדת המוות עד שהגיעו הרוסים. איך זה נעשה ? הכל מפורט בסוף הספר.
הספר יצא לאור באיטליה, לא בקלות, שנתיים אחרי המלחמה. במשך השנים פרסום הספר תפס תאוצה ענקית והוא אף תורגם לעשרות שפות. מסיבה לא ברורה לי, התרגום הראשון לעברית נעשה רק לאחר מותו (כנראה התאבדות) של הסופר ב 11.4.1987 . למה כל כך מאוחר ? התרגום אפילו צונזר – לא סופר בו שמשפחה גדולה שהייתה עם הסופר במחנה פוסולי באיטליה (לפני שנשלח לאושוויץ) הייתה משפחה יהודית מלוב ! והיא נשלחה לאושוויץ באותו משלוח. מה ? מדינת ישראל בשנת 1988 לא רצתה שנדע שהיו יהודים מלוב באושוויץ ? טוב שבתרגום חדש (לא מה שקראתי) זה תוקן.
לפני סיום. בדקתי – על הספר יש, נכון להיום, 23 ביקורות בשפות שונות בויקיפדיה. מומלץ לקרוא את הויקיפדיה הערבית ובעיקר את הויקיפדיה הגרמנית. מתברר שהספר ממש חדר ללב הגרמנים. יש מספר תרגומים שלו בגרמנית עם הקדמות והסברים . מומלץ לקרוא את הויקיפדיות השונות אחרי השלמת המצווה של קריאת הספר.

את הספר הזה מצאתי במילואים. היינו אז בקו ליד החרמון. אחת הפלוגות שעברה שם לפנינו כניראה מאוד אהבה לקרוא, כי כשאנחנו הגענו היה שם קרטון ענק שישב על משטח עם מאות ספרים (בחיי). לצערי החברה שלנו פחות העריכו את האוצר, וכשהגענו הוזיזו אותו בסידורים אל מקום חשוף לחורף של צפון הרמה.. כבתור אוהב ספרים זה שרף לי בלב ובעיניים, ודאגתי לחלץ משם את כל הספרים למקום בטוח (יחסית.. ומקווה כל כך שהיום הספרים בטוב). תוך כדי המבצע שלי בחרתי לי כמה ספרים שסיקרנו אותי, וזה היה אחד מהם. מאז קראתי את כולם, או לפחות ניסיתי לקרוא. בסופו של דבר שלושת הספרים שאהבתי והשארתי בספרייה שלי היו הספר הזה, תשמעו סיפור (גם של י"ב זינגר) ובית קרנובסקי (שחיבר י"י זינגר, האח של. ספר מדהים וכואב. עשר מעשר). ומעבר לקשר המשפחתי כמובן אפשר לראות מה משותף לשלושת הספרים האלה- כולם מדברים על יהדות מזרח אירופה, רגע לפני שהכל שם הלך לאיבוד..
זאת הייתה הפעם הראשונה שקראתי ספרים מהזאנר הזה, וגיליתי שהדמויות והעלילות האלה נכנסות לי ללב ולנשמה. כבתור דתי לשעבר, שעזב בכאב ובגיל מאוחר יחסית את הדרך, אני מרגיש שיהדות מזרח אירופה של אז היא אני. המוני יהודים שמחפשים את דרכם בעולם, קרועים בין בית אבא לרעיונות ואידיאלים חדשים. מנסים לשרוד בעולם ותוך כדי גם לשנות אותו. ועל הדרך זה ניראה שהם היו כל כך עסוקים בלקרוא, ולקרוא הכל. לא פלא שכמה ממיטב המוחות יצאו מהקהילות האלה. אנשים שלא פחדו לשאול שאלות ולהטיל ספק, אבל היהדות נשארה להם בעורקים. האנשים האלה הם השראה בשבילי והייתי רוצה לחבק כל אחד ואחד מהם. הספר הזה והגיבור הראשי בפרט נגע לי בלב. גמרתי את הספר בשבת אחת ונהנתי מאוד. אמנם קראתי ספרים טובים ממנו אבל כמו שכתבתי הזאנר הזה מרגש אותי והספר בהחלט מצויין.
וסתם למען הגילוי הנאות, אני ממוצא מזרחי בכלל. לצערי בבית הספר שלמדתי בו עד הישיבה תיכונית, אשכנזי היה סוג של מילת גנאי (והיה אפשר לספור עם האצבעות כמה אשכנזים היו בכל בית הספר..). וזאת הביקורת הראשונה שאני כותב בסימניה (אחרי שאני כבר שנים משוטט לי כאן מדי פעם)

קיבלתי את הספר מעזרא יכין עצמו. הספר במצב מעולה. כולל הקדשה אישית וחתימה מקורית של עזרא יכין בעמוד השער, מתאריך ח' שבט תשס"ד. לכן מחירו למכירה גבוה יותר.

ספר חובה לכל ישראלי שרוצא לדעת על המורשת.

זו חווייה מסוג אחר לקרוא ספר כזה על תרבות לגמרי שונה מתרבות המערב או תרבות אירופה שאנו שייכים לה
ומוכרת לנו היטב. בייחוד שספר כזה איננו סתם ספר מפרי דמיונו של סופר מסוים אלא ממש לקט של סיפורים
שאותו פנג מנג-לונג אסף מתקופות עתיקות של ההיסטוריה הסינית...
הסיפורים הם סוג של "משלים ארוכים" (משל) שמייצגים את "הטוב והרע" עם מוסר השכל בצידם...
הדידקטיות שיש בהם הייתה דווקא הצד שפחות אהבתי בהם
מצד שני יש פה התוודעות לעולם בלתי-מוכר של מערכת ממשל קיסרית שבה כל פקיד של השלטון למשל
הופך להיות עשיר ורם-מעלה מעצם תפקידו זה מצד אחר זה גם מרתק להיווכח שהעולם המערבי לא המציא שום דבר
מבחינה של אהבה זוגות אוהבים, תשוקה ובגידות שהתבלין הסיני נותן להן נופך מיוחד!
וגם כל שאר החטאים של שוד גניבות שקרים וכו'...
מה שמשך את תשומת ליבי הוא המעמד הנמוך של הנשים באותו עולם סיני עתיק שבו האשה נחשבה במקרים מסוימים ממש ל"רכוש"
של הגבר. והחשיבות של הנישואין למישהו עשיר או רם מעלה... במחשבה שניה זה בעצם די דומה לרומנים הבריטיים
של גיין אוסטין או האחיות ברונטה... אז בעצם השוני איננו כל כך גדול...
בסך הכל הספר הוא "בסדר" ומעניין לקרוא בו למי שמחפש משהו שונה ואקזוטי.

מעולם לא הצלחתי להתקדם בספר של לאור, קל וחומר לגמור לקרוא אחד. קשה לי עם הנפיחות העצמית ועם היעדר ההומור. הוא מנסה לגלם רוח תקופה, הוויה היסטורית, לשקף תודעה לאומית, ובמצב כזה יש בדרך כלל שתי אפשרויות: או שהוא יכרע תחת העומס, או שאני אכרע. ובדרך כלל אני לא מחכה לראות אם הוא כורע תחת נטל המשימה, אלא כורע קודם בעצמי. הוא מנסה לגלם את רוח הדור, רוח התקופה, זעקת האפוס וכו' וכו', עד שזה מתחיל להתנפח כמו בלון שאיבד שליטה.

הגעתי לספר הזה משלוש סיבות עיקריות: ראשית, האכזבה מספרה של אולגה טוקרצ'וק "נדודים". חיפשתי חוויה מתקנת לנושא הנדודים, רחב ומעורפל ככל שיהיה. נושא זה נראה לי מעניין ולמרבה הצער רלוונטי, במיוחד במקום בו אנו חיים. שנית, רציתי להתרענן באסופה של סיפורים קצרים. שלישית, רציתי לקרוא משהו מפרי עטו של מרקס. עברו שנים רבות מאז שקראתי ספר שכתב סופר נפלא זה. התגעגעתי ליכולת המופלאה שלו, בעיני, לשלב מציאות ובידיון למקשה אחת, ללא תפרים גסים.

ההקדמה המעניינת של מרקס בהקדמה אודות תהליך יצירת האסופה הציבה עבורי רף גבוה של ציפיות: 18 שנים חלפו מאז החל מרקס לכתוב את הסיפור הראשון (1974) ועד לפרסומה של האסופה (1992). מרקס עיבד שוב ושוב את הסיפורים ואף טרח לבקר שוב בערים בהם התרחשו סיפוריו כדי לבדוק את זכרונו. לביקורים אלה היתה תוצאה מבורכת, בעיני: "..יצאתי איפוא לנסיעה קצרה כדי לחזור ולהתוודע אל ברצלונה, ז'נבה, רומא ופריס. כולן עד אחת לא היתה להן עוד זיקה לזכרונותי:...הזכרונות המוחשיים נראו לי רוחות-רפאים, והזכרונות הכוזבים נראו לי אמיתיים כל-כך, עד שתפסו את מקומה של המציאות. לא אוכל איפוא עוד להבחין בקו הגבול שבין האכזבה לגעגועים". מצב עניינים זה הביא את מרקס למסקנה: "....בגלל החשד המועיל , שאולי כל מה שחוויתי באירופה אינו נכון, לא הייתי צריך לשאול את עצמי היכן מתחילים החיים והיכן הדמיון". לדבריו, של מרקס, בשלב האחרון, 18 החודשים האחרונים לפני פרסום הספר, הוא נכתב כמקשה אחת: "...מאחר שכתבתי את כל הסיפורים בעת אחת...הצילה אותי הראיה הכוללת...מן הצורך בהתחלות רצופות ומייגעות, ועזרה לי לצוד גודש מיותר וכפילויות קטלניות".

קסמה של האסופה הזו הוא, בעיני בשילוב שבין האינדיבידואלי לבין הקולקטיבי: מחד, כל הסיפורים קשורים זה לזה באופן תמטי: הם עוסקים בנדודים; במהגרים מאמריקה הלטינית המתגוררים באירופה או כאלה אשר שהו בה תקופה מסוימת וחזרו למולדתם. אך כל אחד מהסיפורים האלה עומד בפני עצמו, הן מבחינת העלילה והן מבחינת גיבורי הסיפורים, מאידך. על כך יש להוסיף את יכולתו המרהיבה של מרקס לספר סיפורים: כל אחד מהסיפורים קולח ומהווה קריאה מהנה (אם כי לא כולם משובחים); התיאורים צבעוניים ואמינים; הדמויות בנויות נפלא ובאופן אמין.

גורם מושך נוסף הוא האוסף המגוון של גיבורי הסיפור: גברים ונשים, כאחד: מנשיא מודח ("דרך צלחה, אדוני הנשיא") ובת משכילה למשפחה מיוחסת (דמך בשלג") ועד לאיכר קשה-יום מקולומביה, הנושא את גופת בתו בת ה-7 שלא הושחתה במשך עשרות שנים ("הקדושה"), ולנערה מברזיל שנמכרה לזנות בגיל 14 וכת מתכננת את מותה בספרד ("מריה דוס פרזרש").

גם מה שאין בספר עורר אצלי עניין. למעט סיפור אחד ("דרך צלחה, אדוני הנשיא"), וגם זה בנסיבות מיוחדות, לא זכור לי סיפור שיש בו יש דיון כלשהו בעניין הגעגועים למולדת הישנה. כל אחת מהדמויות מוצאת את מקומה בחברה החדשה. לא כולן חיות באושר ועושר: נדודים – יש געגועים – אין.

חלק מהסיפורים קשור לאחרים באמצעות נושא משותף. כך אירוע טבע קיצוני משנה את מהלך העלילה: גשמים עזים ומכונית שנתקעה משנה את מהלך חייה של צעירה מכסיקנית יפיפיה שכל רצונה היה להודיע לבעלה שהיא תאחר ("באתי רק לטלפן"); נחשול ענק גורם למותה של אשה הנמחצת במכוניתה. זה אגב, הוא היחיד שמתחיל מסופו ("אני חולמת בשכר"); ומה מעוללת הרוח הצפונית העזה לתושבי ברצלונה ולמבקרים בה ("רוח צפונית").

שני סיפורים מוקדשים למקומו של האפיפיור בחיים של הקתולים פשוטי העם: כך מרגריטו דוארטה, איכר מקולומביה מגיע לרומא כדי לשכנע את האפיפיור להכיר בבתו המתה כקדושה ("קדושה"); לאלמנה האדוקה פרודנסיה לינרו מריואצ'ה שבקולומביה יש רק בקשה אחת לאחר שהתאלמנה – לראות את האפיפיור ("שבעה עשר אנגלים מורעלים").

שלושת הסיפורים שהסבו לי את ההנאה הגדולה ביותר הם: "מריה דוס פרזרש", המתאר את חייה של אותה אשה שהתפרנסה מזנות. הדמויות מרשימות והסוף מושלם. הסיפור השני הוא "האור דומה למים", מהסיפורים הקצרים שבקובץ אודות שני אחים במדריד החושקים בסירה כפרס על הצטיינותם בלימודים. היכולת של מרקס ליצור עולם סוריאליסטי מזכירה סצינות ב"מאה שנים של בדידות". הסיפור השלישי הוא "באתי רק לטלפן", שהוזכר קודם, סיפור קפקאי מעולה.

הסיפור שפחות הרשים אותי הוא "המטוס של היפיפיה הנרדמת". על פגישה מקרית של המספר עם יפיפיה בשדה התעופה ובמהלך טיסה ארוכה.

ואיזה סיפור חסר באסופה? מרקס מזכיר בהקדמה שהאסופה כללה 18 סיפורים ביניהם סיפור המבוסס על חלום שחלם אודות השתתפותו של הסופר בלווייתו שלו. למרות שהמשתתפים לבושים בבגדים קודרים, הכל נראים שמחים ובמיוחד הנפטר שכן הוא זוכה להיות במחיצת חבריו האהובים ביותר....מרקס זנח את הסיפור משום שלדבריו לא הצליח לתאר חגיגת רעים כמו זו שראה בחלום.

השורה התחתונה: אוסף מגוון של סיפורים שמחד, שונים זה ומזה ומאידך, קשורים לנושא כללי. הסיפורים קולחים, הדמויות מכל שדרות החברה מעניינות מאד. הספר ענה על כל הציפיות שלי מאסופת סיפורים.

"בית חפץ" בד"כ לא מהספרים שהייתי מתפתה לקרוא, ומלבד אולי סקרנות קטנה לא היה לי אליו כלום.
בכל זאת הגעתי אליו מתיוג שלו ע"י מנחם פרי עם "סמטאות" של אלישבע, וקצת השתכנעתי לנסות.

בית חפץ מתמקד בלספר על משפחה בירושלים שלפני המלחמה (לא תקופה שהכי מעניינת אותי, על אף שהסגנון מאוד אירופאי, עצם האיזכור של ירושלים מן הסתם תמשוך את סקרני הז'אנר או איך שלא אקרא לזה) ובעצם אולי לא כל המשפחה, אבל מהעיקרים שלה, האבא הספרדי המכובד, האמא האשכנזייה הדומיננטית, והבנות, כשרק 2 מהן מקבלות שם ואופי, השאר נשארות חבויות.
סביב כל המשפחה הזאת מתקבצים כל שאר הדמויות, יש את הבעלים, יש את המאהבים, ויש את הקנאים.
יש הרבה מה לספר על העלילה, כי עצם החיבור הספרדי והאשכנזי בירושלים דאז, יוצר מין חיבור כזה, שבטוח מסובב סביב מלא סיבוך וצבע. קשה לי למקד את העלילה לקו סדור אחד, אבל אני כן יכול להגיד ש2 הבנות לבית חפץ, מניעות קדימה את הסיפור. דבורה, הבת הצעירה שמוצאת חתן ואז נגררת אחרי גיסה, וחוה שעוברת משהו ומתרחקת מבעלה עד לגט ולנישואין מפוקפקים עם אחר.

הסיפור של דב קמחי עם הרומן הזה לא היה פשוט, ולקח לו זמן (של 12 שנה אני חושב) עד שבכלל התפרסם. יש שיאמרו בגלל סגנון שלא התאים לתקופה, ככה או ככה הסיפור שלו לא מספיק משך אותי, וחוץ מאחרית הדבר שקצת סיפרה עליו ומהדף הקצר בויקיפדיה, לא תפסתי הרבה.

בסופו של דבר האמון המסוים שיש לי במנחם פרי עם טיפונת סקרנות ורצון לנסות, הביאו אותי לקרוא את הספר, ואציין למעליותא את הכתיבה היפה שלו, שגרמה לי לשים מלא סימניות קטנות לאורך הספר רק בגלל ציטוטים קצרים ויפים, הרבה זמן לא נתקלתי בכתיבה כזאת, והיו רגעים שממש נהניתי רק מלקרוא.

מה שקצת משך אותי למטה, זאת העלילה. הנה, אני לא מהתקופה בה הרומן פורסם, וגם אני קיבלתי אותו בקצת קרירות. הוא הרגיש לי קצת חסר טעם, ולא הרגשתי חיבור או קירוב לשום דמות שהיא. לא הרגשתי מלחמה פנימית, לא הרגשתי את ה"מתח" בין הדמויות, וגם רגעים עצובים, לא ממש דיברו אליי.
בסוף הספר קורה משהו, כמו שיאה לכל סוף של ספר, והמשהו הכביכול דרמטי הזה לא הילך עליי כלום. לא ציפיתי ליותר מדי אז לא התאכזבתי, ואת האחרית דבר הארוכה של מנחם פרי (שמתייג את כל העמודים האלה כ"מציע קריאה בספר") לא הצלחתי להחזיק יותר מכמה עמודים. יש בזה מן האשמה שלי, אין לי את ההבנה של אותה התקופה (שנות ה50) ואת ההבנה של המקום של קמחי, אבל כאחד מתקופה שאולי מנחם פרי מכוון אליה כשהוא מציף את הספר מחדש, מתוך רצון להעלות אותו על נס כלשהו של גדולה, לא הצלחתי להרגיש חיבור.

אז זאת כבר בחירה שלכם, אם להשתכנע ממנחם פרי ולנסות להעמיד את הספר הזה חזרה למקום ש"מגיע לו" או להנהן ולהמשיך.

הדבר הראשון שמהמם את הקורא במפגש עם סיפרו של דוסטוייבסקי הוא שמו – אידיוט; שם שהוא פגיעה, גידוף ועלבון. הרגשות ששם שכזה עשוי לעורר בקורא הנתקל בספר לראשונה, הם פליאה, מבוכה ואפילו דחייה; אך האם אנחנו צריכים לקבל את שם הספר כפשוטו?
כבר בפתיחת הספר אנחנו מתוודעים לָ'אידיוט', הנסיך* לב ניקוליביץ' מישקין, חולה אפילפסיה בן עשרים ושש השב לאחר ארבע שנים לסנקט פטרסבורג מבית מרפא בשוויץ, עני ואביון, בודד וחסר קשרים, מתוך רצון לנסות את מזלו. הוא אינו מכיר איש בעיר, אינו בקיא במנהגים ובגינונים החברתיים, אך הוא אופטימי, תמים כילד, אוהב אדם באשר הוא אדם וחסר כל גינונים או תאוות בצע. וכך הוא מושלך שלא בטובתו אל תוך החברה הרוסית חסרת הרחמים של אמצע המאה ה-19, חברה שמאמינה בכסף ושבויה בצרוּת מוחין של גינונים צדקניים, מלאכותיים ואכזריים; חברה שבה יוצאי הדופן, שמסיבה זו או אחרת אינם מתאימים לתבניות החברתיות המקובלות והמקובעות, מוקעים ומסולקים מקרבה.
במרכז היצירה עומדים שני יוצאי דופן שכאלה: מישקין, כאמור, עני ותמים שאינו יודע את 'כללי המשחק', ונסטסיה פיליפובנה, אישה צעירה ויפה להלל, שהתייתמה בגיל צעיר, נוצלה מינית על ידי מי שהיה אמור להיות מיטיבהּ ואיש חסדהּ, ובפתיחת הספר – מוחזקת כמעין קורטיזנה שלו. נסטסיה נקרעת בין שניים: מצד אחד פרפיון רוגוז'ין, בן למשפחת סוחרים עשירה המאוהב בה בצורה אובססיבית עד לשגעון של ממש, ומצד שני, מישקין שחומל עליה ומוכן לשאתהּ כדי לדאוג לה ולהגן עליה. מודעת למעמדה החברתי הנחות, היא נעה בשגיוניוּת בין מישקין המסמל עבורה את הכפרה ואת הגאולה, ובין רוגוז'ין, שהוא המוות הוודאי המגיע לה, לדעתה של החוטאת, בדין.
בספר הזה מציב דוסטוייבסקי מראה מול החברה הרוסית על שלל גווניה והביטיה: החברה הגבוהה, הבורגנות, מעמד הסוחרים, אנשים מכובדים שירדו מגדולתם והידרדרו לעוני מנבל, פשוטי העם, הניהיליסטים, המבוגרים והצעירים. הוא מתאר את הכאוס שביחסים בתוך המשפחות, ללא קשר למעמדן ואת הקשרים החברתיים שבין המעמדות ובתוכם. בנחשול החברתי הזה, בו האדם נקנה בכסף והכסף יענה על הכול, מיטלטל מישקין כסירה רעועה של אהבה שאינה תלויה בדבר, כחסד טהור ונקי משיקולי תועלת, שכל רצונו להטיב עם הזולת; והוא, החולה, התם, ה'אידיוט', לא יצליח לשרוד בסערה החברתית.
כבר בראשית הקריאה אנו מבינים שמישקין אינו אידיוט, אלא 'אידיוט' בעיניי החברה. מישקין הוא "שוטה של אלוהים", דמות שכיחה בתרבות הרוסית: מטורף שהוא למעשה השפוי האמיתי, האידיוט שהוא למעשה חכם, זה שמוזרותו מאפשרת לו, בדומה לליצני החצר בזמנים הקדומים, לצאת כנגד ערכי החברה, הכנסייה והשלטון. החברה הפטרבורגית של אמצא המאה ה-19, שהחילון והקפיטליזם פשטו בה, לא יכלה להכיל ולכבד אדם אמיתי, כן ומאמין כמישקין.
במהלך הקריאה של הספר, נזכרתי בשירו של אלתרמן, "אליפלט", אותו "ביש גדא גדול" ש"בו שכנים ושכנות דברו דופי, ואמרו: שום דבר לא יועיל, אליפלט הוא ילד בלי אופי...". גם אליפלט של אלתרמן הוא חסר אופי למראית עין החברה, אך למעשה הוא דוגמה לאדם האמיץ והאמיתי.
גם אם הנסיך מישקין מבולבל לעתים קרובות, לא מעשי, מבוהל ופוסח על שתי הסעיפים, אפשר להבין לצידו של מי נוטה ליבו של דוסטוייבסקי (שהיה, אגב, אפילפטי בעצמו). דוסטוייבסקי, שחזר מגלותו בסיביר אדם מאמין, ורחש כבוד ל"אמונה הישנה" (זרמים דתיים אדוקים שפרשו מהכנסיה האורתודוכסית במאה ה-17), שתל בספרו הרמזים נוצריים רבים (דוגמאות בולטות: נסטסיה פיליפובנה ומריה, ידידתו השוויצית של מישקין, כבנות דמותה של מרים המגדלית) ובז לחברה החילונית והמטריאליסטית הרוסית שהתרחקה מהאמונה וסגדה לעגל הזהב.
הספר מלא בכל טוב: אינטריגות, סצנות המונים כמעט מופרכות בפראותן, רגעים של חמלה אנושית ושל אכזריות מבחילה, של טוהר ושל התפלשות בחולי. ואף על פי כן ובאופן כמעט מפתיע, הספר מלא בהומור דוסטוייבסקאי מצחיק וטוב לב, והקריאה מהנה מאוד ולא מעיקה על הקורא. גם עבודתה התרגומית המופתית של נילי מירסקי זצ"ל, ראויה לציון. משפט משעשע לדוגמה, היה "ליזאבטה פרוקופייבנה היתה גברת חמת-מזג ונוחה להיסחף בסערת רגשותיה, ויש שהיתה מרימה את כל העוגנים באחת לפתע-פתאום ובלי להרהר הרבה, ומפליגה אל הים הפתוח תוך התעלמות גמורה ממזג-האוויר." איזה תיאור אנושי מקסים!
לסיכום, בעיניי, דוסטוייבסקי הציב בסנקט פטרסבורג של תקופתו את ישוע הנוצרי בדמותו של מישקין, כדי להוכיח לרוסים שאילו נקלע המושיע אל בין ציפורניהם, הם היו קורעים אותו לגזרים.


• יש לזכור שברוסיה של המאות ה-18 וה-19, היה הבדל בין המושג "נסיך גדול" – תואר האצולה הגבוה ביותר שניתן לטוענים לכתר, ובין המושג "נסיך" שניתן על-ידי הצאר לאצילים ולעשירים מופלגים, כגמול על פועלם. התואר הזה עבר בירושה.

קראתי לפני שנים ותהיתי, איך לא נתתי כבוד לאחד הקבצים האהובים עליי? אז ובכן חברים עשינו זאת. להגיד שלקפקא היו דאדי אישיוז זה אנדרסטיימנט. לא באמת ידעתי באיזה משפט לפתוח את זה, שכן קפקא היה לי להשפעה ענקית לקראת סוף התיכון, שזה מדאיג. אבל אולי נראה לי שבא לי להדגיש את הצד שלי בעניין. דיוויד פוסטר וואלאס ז"ל כתב על זה מסה שלמה. אבל פרנץ קפקא כותב ממש מצחיק.


עזבו את "המשפט" ששחור יותר מתקופת סוף השירות שלי, עזבו את הבירוקרטיה האכזרית שנהיית רלוונטית מיום ליום. עזבו את כל התסכולים, האכזבות, האהבות הנכזבות וכל שאר פינוקים לסיפור חיים דרמטי וכואב. בן אדם מילולית התחיל את הסיפור שלו בעיקר. בלי הקדמות. גרגור קם ונהיה ג'וק ענק מגעיל.
וזה נהיה טוב יותר בחלק הראשון. אני לא הצלחתי להבין איך אנשים לא רואים בזה איזה תסריט של וודי אלן, או פרק ממש קורע של סיינפלד שכל הסחלה קורה לג'ורג' קוסטנזה. הנה יהודון שכלל את ההומור היהודי אשכנזי עד הסוף והעלה אותו לדרגת האמנות. על הדרך, גם הותיר את המחשבות שלו על כמה הוא פגוע ולא יכול לסמוך על אף אחד כולל המשפחה, כי כולם נוטשים אותו ומי לא הרגיש ככה בחייו כשהוא היה טינאייג'ר מחוצ'קן? בכל מקרה עזבתי,


הגעתי ל"מושבת העונשין". אחד ה-סיפורים, תתבעו אותי קראתי אותו אחרי הקטע ההוא של זאפה שדרש שלא נקשיב לו עד שקראנו את הסיפור. הסיפור הזה בא לי ככה אחרי שנהייתה לי דודא בזמן שאני לאט לאט מגשש בעולם הספרות. קפקא פה, קפקא שם. קפקא, קפקא, קפקא בכל מקום. אמרתי חייב לנסות. ובהתחלה, לא שמתי לב.
הסיפור היה כל כך אפל וכל כך שחור משחור שלא יכלת להפסיק לחשוב על הסוף המצמרר ולתאר אותו בראש ולחשוב על המוסר השכל. האובססיביים מובילים את עצמם לאבדון שעמלו עליו בכל כך הרבה הנאה, השאלה לגבי המוסר לעונש מוות. בלה בלה בלה. זה מהמם כן? אבל המכונה בהתחלה מתקלקלת כמו איזה קרטון והנידון למוות והסוהר משחקים באיזו סצנה שנראה כאילו מדובר בילדים בני 6.

אוקיי לא רק צחוקים. "תנים וערבים". מישהו מאירופה בתחילת המאה העשרים כוץב סיפור שהוא אלגוריה על היהודים והערבים בארץ ישראל. והוא סיפור חזק בלי קשר לנושא שלו. "רופא כפרי" גורם לך לתת כאפה לאבא של פרנץ שגרם לו להרגיש כאילו לאף אחד לא יכאב כשהוא ילך. כנ"ל על "אמן הצום".
מה עכשיו אני אפרט על הכל? אבל כל כך שמח שהתחלתי לכתוב פה בלי שמץ של מושג איך אני אתמצת את הגדולה של הכתיבה של קפקא, מבלי לסיים עם החוסר יכולת להקליד אות. וזה התגלגל (סליחה לא התכוונתי למשחק מילים) לאסוציאציות שלי כלפי מלך האבסורד. טוב יש עוד שניים אבל נגיע אליהם.
אבל אף אחד לא עשה את זה מנקודת מבט כל כך פסימית עם הומור יהודי שאי אפשר שלא להיסחף. זה משהו בו שמראה שהוא אמן סיפור קצר. והמבט שלו על החיים בהחלט נורא, אבל מי יכול להאשים? ומי יכול להאמין שזה ממש קליט ומעורר רצון לקרוא את כל העבודות שלו. ותודה לאל שלא עשיתי את זה באותו זמן כי הייתי בפייז דיכאוני של הישמור.
אבל קפקא גם מצחיק בנוסף להיותו קודר וחשוב. זה מה שאני לוקח ורוצה לספר לכם. יאללה תקראו קפקא. לא הזיק לאף אחד.

נכנסתי בעקבות הערה קצרה של מורי ל"תקופת בשביס זינגר" שלי. נכון, קראתי כמה מספריו בעבר, אבל עכשיו אני מנסה להשלים את החסר ולקרוא עוד ועוד ממנו.
והספר הזה - סרטיפיקט - הוא לא ספר טיפוסי של בשביס זינגר.
הספר הוא מאד ריאליסטי. אין כאן דימיונות וחלומות ועולמות ספק-מיסטיים. יש כאן הרבה מאד כתיבה מציאותית. לפעמים כואבת ופוגעת, לפעמים נראית כמו כתבה עיתונאית. אבל זהו בשביס זינגר והכל כתוב אצלו בכשרון ענק.
הספר מציב מראה להרבה מאד אנשים - לאלו שחשבו שהציונות מורכבת רק מצעירים עזי רוח וחזקים שבאו לגאול את אדמת המולדת. לאלו שחשבו שלרוב האוכלוסייה המילה ציונות לא אמרה כלום. לאלו שחשבו שלציונות לא היו תנועות מתחרות. כאן הכל ארוג אחד בשני - רוחות המהפכה הקומוניסטית והמציאות של החיים ברוסיה הקומוניסטית המתגבשת, היהודים כחלק מהמהפכה הקומוניסטית (אלו שנשארו בפולין ואלו שחצו את הגבול כדי להיות ממש ברוסיה), הפרעות באוקראינה (ממש מעבר לגבול) והפוגרומים ביהודים שם, ההתמודדות עם רוחות הלאומנות בפולין עצמה, השפעת הסכמי סוף המלחמה על פולין וגרמניה (דנציג כ"עיר חופשית"), ההגירה לאמריקה וההגירה לארגנטינה כולל הדחת הנערות היהודיות לזנות שם, המאבק ברחוב היהודי בין החסידים והמתנגדים כאילו אין איום חיצוני... והכל בתוך עוני נורא וחיים בשולי החברה.
ובתוך כל אלה - אדם "תועלתני" שנתקל בהזדמנויות להתקיים ברמה סבירה (נשים בעלות קצת יותר כסף שיכולות לתת לו לאכול או איפה לישון) שפתאום נופלת לידיו הזדמנות לקבל סרטיפיקט אם יתחתן בנישואין פקטיביים עם נערה יהודייה מבולבלת שמאוהבת בכלל במישהו אחר...
הכל ריאליסטי מאד והכל כואב מאד.
אני חייב להודות שבשביס הצליח לעורר אצלי חשיבה חדשה על ההגירה לארץ ישראל והתנועה הציונית. זה לא בדיוק מה שלמדנו בבית הספר... אבל דווקא הספר הזה הסביר לי מדוע רבים כל כך מעולי העליות השונות נשברו מהר ונטשו את ארץ ישראל אחרי זמן קצר.

השנה היא 1922, רק 4 שנים מסיום מלחמת העולם הראשונה, והעיר היא ורשה. הגיבור הוא דוד בנדיגר בן ה-19, אחד המכוון חייו להיות סופר. הוא כותב ביידיש, שפה ההולכת ונכחדת, אך רוצה לכתוב בעברית. אין הוא בעל גישה פוליטית מיוחדת ולא מעורב בשום עשייה חברתית, ולמעשה כל מה שהוא מחפש זה מקום לשים בו את הראש בלילה ולתכנן איך הוא אוכל את הארוחה הבאה, עליה אין הוא יכול לשלם.
ולמרות הכל, הוא מקבל סרטיפיקט הנחוץ כדי להגר לארץ ישראל, הלא היא פלשתינה.
להגירה לישראל יש כללים ברורים: המהגר צריך להיות מצויד היטב בכל מסמך כשר אפשרי והוא יכול לקחת אתו משפחה או לפחות בן/בת זוג. לדוד בנדיגר אין ולו מסמך אחד, כשר או לא, גם לא את מי לקחת אתו. דווקא מהמקום הזה באה הישועה כשנודע לו על אחת מינה, שיש לה ארוס בפלשתינה, אליו היא תוכל להגיע רק אם תהיה נשואה כחוק למהגר חוקי. עד מהרה מעמידים "חופה" ומשיאים את השניים. בפלשתינה הם כבר ייפרדו וכל אחד יילך לדרכו.
עד הנסיעה יש לדאוג למסמכים ובינתיים צריך לאכול. דוד בנדיגר מוצא לו חדר שכור, משתכר מזה שהוא מלמד את מינה "רעייתו" עברית ומנסה להכנס לחוג הספרותי הוורשאי. אלא שהספר עוסק בעיקר בתלישות של אותו דוד בנדיגר, תלישות הנוגעת ללב. בסה"כ דוד אינו מעורב בעשייה פוליטית, מה שנראה שכל אחד מלבדו כן. אינו כותב בשפה שקוראים הקוראים, תהי זו פולנית או רוסית. אין לו מגורים של קבע וידיו קופאות, בטנו מקרקרת ובנעליו נפערים חורים. אביו הוא רב בעיירה רחוקה ואילו הוא מתרחק מכל הסממנים היהודיים המקובלים.
עד שיום אחד בא לבקר אביו.
בסה"כ אנו מלווים את דוד בנדיגר, הוואנאבי סופר, במשך כחצי שנה. הכל מתפרק לו בין הידיים, הוא לא שייך לשום מקום ויש לו רק הצלחה אחת, הצלחה עם נשים, תלושות לא פחות ממנו.
לא כותבים כבר ספרים כאלה.