“יד הכאוס – מחזור שער המוות 5 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן שנת הוצאה: 1993 מספר עמודים: 475 הוצאה לאור בארץ: אופוס מהכריכה האחורית: אדונו של האפלו הפיטרין הורה לו לחקור את ארבעת העולמות המורכבים מיסודות העולם הקדמון -אריאנוס, ממלכת האוויר, פריאן, ממלכת האש, אבאראך, ממלכת האבן, צילסטרה, ממלכת המים- ולזרוע בממלכות אלו כאוס. במהלך מסעותיו, נתקל האפלו ביריבו הקדום, אלפרד הסארטן. אך המאורעות מקרבים את שני האויבים והם נאלצים לבלות זמן רב זה במחיצת זה. יחד, מגלים השניים מידע שנשכח מזה עידן ועידנים, העוזר להם להבין את הסיבות הקדומות לחלוקת העולם הקדמון. האפלו עצמו והילד האנושי ביין נשלחים שוב לאריאנוס כדי להשלים את מלאכתו של אדון הנקסוס. הכאוס מתפשט בממלכה במהירות, והכל מוכן לבואו של אדון הנקסוס. אך האפלו אינו שליו. לא הכל מתנהל כשורה בלב המערבולת של אריאנוס. ביין להוט מדי להוכיח את נאמנותו לאדון... ואולי הוא עושה זאת על חשבונו של האפלו. על האפלו להגיע עתה להחלטה גורלית: האם לציית לאדונו, האיש שהציל אותו מהמבוך, או שמא לבגוד בו... ולנסות להציל את היקום. (ערכתי קצת את התקציר כי יש שם כמה ספוילרים למי שלא קרא את הספרים הקודמים). ומה אני חשבתי: בעוד שאת קוסם הנחש הותרנו מאחור בתחושה מעט מנומנמת וקצרת רוח, את יד הכאוס אנו פותחים במשב רוח רענן של אקשן. הספר מתחיל בצ'לסטרה, עולם המים, היכן שהותרנו את האפלו, ממשיך אל הנקסוס, וחוזר חזרה אל אריאנוס, עולם האוויר. בסקירה שלי על כנף הדרקון, שם הכרנו את עולם אריאנוס לראשונה, ציינתי כי לדעתי לא היה מספיק מהעולם בספר ההוא. הרגשתי שיש כל כך הרבה מידע, פרטים ועלילות משנה, מוסתרות מאחורי הקלעים של העלילה בכנף הדרקון, ומאד רציתי לדעת מה קורה עם כל חוטי העלילות שהוזכרו שם אך לא תוארו בספר. נדמה לי שהסופרים הרגישו אותו הדבר, כי ביד הכאוס, עם החזרה לעולם האוויר, מיד צוללים אל תוך אותם חוטי עלילה שהושארו תלויים באוויר. העולם הזה הוא כה עשיר, ומלא בדמויות נפלאות ומיוחדות, שהתפתחו עוד יותר ביד הכאוס. אנחנו לומדים להכיר את האלפים, שקצת הוזנחו בכנף הדרקון, ואת האיים השונים הפזורים ברחבי העולם, ועוד הרבה דברים נהדרים במקביל לעלילה מאד קצבית ומותחת שמלווה אותנו כמעט לאורך כל הספר. ועדיין, למרות שזהו לדעתי הספר הארוך ביותר בסדרה, והוא עוסק ברובו באריאנוס, הסופרים לא נגעו בכל הנקודות השונות שמופיעות שם, ובשני הספרים האחרונים אנחנו כנראה נלמד גם על אותן נקודות שהוחסרו. אז מה אהבתי: 1) העולם – כמו שציינתי בפתיח, העולם של אריאנוס מאד הקסים אותי, לאו דווקא בגלל הדרך שבה הוא בנוי, אלא יותר בגלל ריבוי ומגוון הפרטים שיש בו, הדמויות הנהדרות, וחוטי העלילות שניתן לפתח כמעט בכל כיוון. 2) העלילה – בניגוד לכנף הדרקון, העלילה ביד הכאוס לא מתרכזת רק בנעשה באריאנוס, אלא גם בעולמות אחרים, ובעצם מתארת את התקדמות העניינים בעולם האוויר, במקביל לעלילה הראשית של כל הספרים, שכבר נגעה באריאנוס ובדמויות שבה. מתחילה תחושה של קרוסאובר גדול שעומד לקרות, והמתח בשיאו. 3) הדמויות – אני תמיד רושם את זה, כנראה, אבל עם כל ספר הדמויות ממשיכות להתפתח, גם כאלו שלא פגשו זמן מה, ועם כל שלב בהתפתחות העניינים מסתבכים יותר ויותר, והדמויות ניצבות בפני דילמות לא פשוטות. יש הרבה מאד קונפליקטים בספר, והדמויות צריכות להגיע להחלטות קשות. ומה לא אהבתי: 1) אלפרד לא מוזכר בכלל בספר הזה, כלומר המתח שנותרנו עמו בסוף של קוסם הנחס, מלווה אותנו לכל אורך יד הכאוס, ועדיין אין לנו מושג מה קרה לסארטן המפוזר והחביב. זה היה מרגיז קצת, אבל מובן בצורה כלשהי. 2) לדעתי הספר היה ארוך מדי. בדרך כלל בספרי פנטסיה כמה שיותר עמודים זה יותר טוב, אבל לאורך הספר היו קטעים שלדעתי היה אפשר לקצץ בכיף או לקצר. 3) היו כמה נקודות הקשורות לקסם שהשאירו אותי לא מרוצה, מעין חורים קטנים בכל מערך הקסם של הסדרה הזו. למשל, מכל הספרים האחרים הבנתי שהקסם של האלפים הוא בעיקר מכני, ומיועד להפעיל כל מני מכשירים מכניים כמו ספינות אוויר או שעונים וכו'. בעוד בני האדם שולטים בקסם הרוחני והטבעי. אבל פתאום בספר הזה גם לאלפים יש קסם רוחני, ולא ממש הסבירו את הנקודה הזו. לסיכום, אני הייתי מאד מרוצה מהספר, וחזרתי לשקוע בו למשך פרקי זמן ארוכים. הוא מאד מעניין, סוחף ומרתק, ומלמד הרבה על עולם האוויר של אריאנוס ועל התרבויות השונות שחיות בו. ממליץ מאד על הספר, ובינינו, זה לא כאילו יש לכם ברירה, כי אם הגעתם עד ליד הכאוס, באמת לא תקראו אותו? ויש גם כמה הפתעות וטוויסטים מעניינים לאורך הספר. תהנו!”

“קוסם הנחש – מחזור שער המוות 4 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן שנת הוצאה: 1993 מספר עמודים: 371 הוצאה לאור בארץ: אופוס מהכריכה האחורית: האפלו ואלפרד, שני היריבים שהפכו, מכורך הנסיבות, לבני ברית, מגיעים לצ'לאסטרה, עולם המים, היפה מכל העולמות, ובו חיים גמדים, אלפים ובני אנוש בשלום. אך החיים השלווים נמצאים בסכנה. היקום כולו עומד על סף כליון. כוחות אופל, שהיו רדומים מאות שנים, מקיצים עתה ומאיימים לכבוש את היקום ולהשמידו. אלפרד והאפלו נצבים לבדם מול כוחות נוראים אלה, ומול בני עמיהם שלהם, המסרבים לשכוח את טינת העבר וללחום כתף אל כתף מול האויב המשותף. ומה אני חשבתי: בכל סדרת ספרים חייב להיות לפחות ספר אחד שיורד מאיכותו משאר הסדרה. במחזור שער המוות, לדעתי, קוסם הנחש הוא הספר הזה. שלושת הספרים שלפניו עומדים כל אחד בפני עצמו, פחות או יותר. שלושת הספרים שאחריו הם מעין איחוד של כל הדמויות וכל ההתרחשויות שקרו קודם, בדומה לשני סרטי הנוקמים האחרונים, שמאגדים בקרבם את כל מה שהתרחש בסרטים הקודמים. כך יצא שקוסם הנחש הוא מעין ספר כלאיים, התקוע בין שני הסוגים השונים הללו. הוא לא עומד בפני עצמו, ואני מאד לא ממליץ לקרוא אותו לפני שקראתם את שלושת הספרים הקודמים, והוא גם לא בדיוק מאגד בתוכו את האירועים הקודמים. לדעתי זהו הספר החלש בסדרה, לפחות עד כה. קצת רקע – צ'לסטרה הוא עולם שעשוי מים לחלוטין. המעטפת שלו היא קרח מוצק, מעבר לה יש ריק. בתוך המעטפת יש רק מים. מים ומים ומים. בתוך המים הללו יש ירחי ים – מעין יצורים חיים ענקיים שמדמים סוג של יבשה. סביב כל ירח כזה יש בועת אוויר אשר מאפשרת חיים. האלפים, הגמדים, ובני האדם חיים על יצורים כאלו, בתוך בועות אוויר. כדי לעבור מירח ים אחד לשני, או לנדוד למקומות אחרים, צריך להשתמש בצוללות אטומות שהגמדים יודעים לבנות, והאלפים יודעים לחזק עם קסמיהם המכניים. כך בעצם נוצר מצב שכל שלושת הגזעים בצ'לסטרה חיים בשלום זה עם זה, ומשתפים פעולה כמעט בכל מעשיהם. לספר יש שתי התחלות: 1) הפתיחה שמתרחשת מיד אחרי האירועים של ים האש, ומציגה בנפרד את אלפרד, שמגיע לבדו לצ'לסטרה, עולם המים, ובמקביל את האפלו, שעוד מתעכב קצת בנקסוס ורק אז מגיע לצ'לסטרה. בעוד האפלו עובר דרך שער המוות ומגיע לאזור ליד שער המוות בצ'לסטרה, אלפרד עובר דרך שער המוות ומוצא את עצמו במקום אחר לגמרי בצ'לסטרה, ולא ברור בכלל איך הגיע דווקא לשם ולא כמו האפלו. 2) הפתיחה השנייה עוסקת בסיפור של צ'לסטרה עצמו, דרך עיניה של גרונדל, נסיכת הגמדים, שעושה את דרכה בצוללת ביחד עם נסיכת האלפים ונסיכת בני האדם, אל מקום שכרגע לא ידוע. היא מספרת את סיפורה דרך כתיבה ביומן, ואנחנו כביכול קוראים את היומן הזה, כך שהיא מוצגת ממבט ראשון, בעוד האפלו ואלפרד מוצגים ממבט שלישי. אז מה אהבתי: 1) העלילה הראשית – זו שבעצם תופרת את כל הספרים. כאן, בספר הרביעי, אנו נכנסים עמוק לתוך העלילה הראשית ולומדים הרבה מאד פרטים מעניינים לגבי הסארטן, לגבי שבירת העולם לארבעת יסודותיו והסיבות שהובילו למעשה הזה, וגם לגבי התוצאות שנבעו מהמעשה. דרך אלפרד, אנו לומדים להכיר היטב את הסארטן, בני עמו, ולהבין מה מניע אותם. 2) חולשת הדמויות – אני בכוונה מתמקד בחולשה כי כאן, בספר הזה, הדמויות הראשיות לראשונה כמעט מגיעים למצבים שבהם הם חסרי אונים. הם נאלצים להסתמך על תושייתם וחוכמתם, ולא על כוח הקסם החזק שלהם, וזה שינוי מאד מרענן משלושת הספרים האחרים, ומציג את הדמויות בצורה חדשה לגמרי. מן הסתם, החולשה הזו מפתחת עוד יותר את הדמיות הראשיות, האפלו ואלפרד, ונותנת להם עומק נוסף. מאד אהבתי את ההתפתחות של האפלו ואלפרד בספר הזה, לעומת הספרים האחרים. ומה לא אהבתי: 1) העלילה המשנית – זו של צ'לסטרה עצמה. היא משעממת בטירוף!!!! אבל ממש. הקטע עם היומן עבד יפה מאד בספר השלישי עם תיאורו של בלתזאר על ממלכתו האבודה והמתה ונדידתם של בני עמו אל ממלכה חדשה. אבל הניסיון לשחזר את זה עם גרונדל בצ'לסטרה היה כישלון צורב בעיניי. כל השתלשלות העניינים שהיא מתארת עד הרגע בו היא כותבת ביומן היא פשוט השתלשלות משעממת בטירוף. ומה שעוד יותר הרגיז היה שנתנו הרבה יותר מקום לסיפורה של גרונדל, מאשר להאפלו או אלפרד (שמעשיהם היו מן הסתם יותר מעניינים). אפשר לומר שרוב מאה וקצת העמודים הראשונים של הספר הם מייגעים לקריאה, והדברים היחידים שעזרו לי לעבור אותם היו הקטעים הקצרים שנתנו להאפלו ולאלפרד. לאחר שיא האמצע של הספר, שתי העלילות מתחברות והדברים נעים בצורה הרבה יותר מעניינת. 2) הדמויות – פרט להאפלו ואלפרד – כל שאר הדמויות היו מעצבנות ומשעממות. רק גרונדל אולי עלתה קצת על השאר אבל גם שם לא יותר מדי. כל אחת מהן קיבלה תכונת אופי אחת בולטת, והיא נדבקה אל התכונה הזו בקנאות לאורך כל הספר. למשל, נסיכת האלפים הייתה עדינה ומפונקת. אחד מהסארטן היה חשדן. נסיכת בני האדם הייתה רומנטיקנית. כמו שאמרתי, גרונדל הייתה קצת יוצאת דופן כי היא הייתה גם עקשנית וגם חטטנית, אז יותר מפותחת מהשאר. זה כל כך שונה מהספרים האחרים. בכל אחד משלושת הספרים הקודמים, דמויות המשנה היו הרבה יותר מפותחות, ואם אופיינו בהתחלה על ידי תכונה אחת הרי שלאורך הספר התקדמו והתפתחו והשתנו מאד. אבל כאן הן סיימו כפי שהתחילו. 3) האקשן – כפי שציינתי קודם, החלק הראשון היה די משעמם ומייגע. לספר יש שני שיאים. אחד באמצע, שהיה סבבה. והשני בסוף שהיה עשוי לא טוב לדעתי, ארוך מדי, ממוקד בדברים חסרי חשיבות. לא היה הרבה אקשן או קרבות בספר, אבל כשכן היו, אז הקרבות היו חלשים לדעתי. היה יותר מדי דגש על המחשבות של הנלחמים בזמן הקרבות מאשר על הקרבות עצמם, וזה ממש הוריד מהמתח של הקרב. 4) הסוף – הסוף היה מאד פתוח. הוא משאיר את כל הדמויות בנקודות שמכריחות אותך ללכת ולקרוא את הספר הבא כי שום דבר לא נסגר. בעוד הסוף של אלפרד היה מאד מעניין, הסוף של האפלו היה סתמי כזה ולא ברור. לסיכום, הספר הוא חלש לדעתי, וזה קצת מרגיז, כי אם קראתם את שלושת הקודמים, אז מן הסתם תרצו לקרוא גם אותו, כדי להמשיך את העלילה, וגם אי אפשר לדלג עליו אל הספר החמישי, כי חייבים לדעת מה מתרחש בו בשביל האירועים הבאים. הוא ספר אמצע כזה, ולדעתי הסופרים קצת פחות השקיעו בו ובדמויות שבו, והתקבלה אצלי התחושה שאולי קצת זלזלו בו, למרות שאני לא באמת מאמין בכך. בכל אופן, יצא שהספר חלש בהרבה מקודמים, ואם אני זוכר נכון מקריאתי הראשונה לפני שנים, גם חלש מהבאים בתור. אז אני לא יכול להמליץ על הספר הזה בלב שלם, אבל אין לכם ממש ברירה. אם קראתם את הקודמים לבטח תרצו לדעת מה הלאה, וכמו שאמרתי קודם, אי אפשר לדלג עליו.”

“ים האש – מחזור שער המוות 3 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן שנת הוצאה: 1993 מספר עמודים: 368 הוצאה לאור בארץ: אופוס ים האש הוא הספר השלישי במחזור שער המוות, והוא לוקח אותנו הפעם אל עולם האבן, אבאראך. זהו עולם של סלע ונטיפי אבן, מערות חסרות תקרה, נהרות של מגמה לוהטת, וגזים רעילים שממלאים את האוויר. אי אפשר שלא לתהות כיצד ניתן לחיות בעולם כה עוין, קטלני וקשה. הספר מתחיל מתיאורו של בלתזאר, בעל האוב, את ימיה האחרונים של ממלכת קאירן טלסט, הממוקמת במדורים הגבוהים יותר של עולם האבן, קרוב יותר אל פני השטח הבלתי נגישים. קאירן טלסט הייתה בעבר ממלכה עשירה ומשגשגת. היה לה מים בשפע מהקרחונים הקרובים לפני השטח. היה לממלכה חום ואור מנהרות המגמה שזרמו לתוך המערה הענקית, שבה הוקמה, ומהקולוסוסים שצמחו מהקרקע ונעלמו בתקרת המערה, והובילו חום ואור מבטן העולם. אולם ימי הזוהר של קאירן טלסט הגיעו לקצם. הקולוסוסים התקלקלו בדרך כלשהי. עם כל יום שחולף הם מעבירים פחות אור וחום. הנהר הרחב שסיפק להם מים לשתייה הפך לאטו לזרזיף דק, ולאחר בדיקה מעמיקה התגלה כי הים התת קרקעי, שממנו התפצל הנהר אל קאירן טלסט, פשוט קפא לחלוטין. הקור שולט עכשיו בממלכה. דבר לא צומח או גודל בה, פחות ופחות ילדים נולדים, ורבים מתים. הדבר היחיד שמחזיק את התושבים בחיים הוא הקסם שלהם, אך גם זה הולך ומתדלדל. לא נותרה ברירה בידי המלך אלא להורות על נטישת הממלכה. התושבים כולם עוזבים את קאירן טלסט ויוצאים למסע מפרך במנהרות עולם האבן, אל ממלכה אחרת, הקרובה בהרבה אל טבור העולם, שהוקמה לצדו של ים האש הגדול, המספק חום ואור. ישנם החושדים כי תושביה של אותה ממלכה, קאירן נקרוס, הם הסיבה לדעיכתה של קאירן טלסט. שהם בעצם חיבלו או גנבו בדרך כלשהי את האור והחום שהגיעו אליהם דרך הקולוסוסים. אך אין בידיהם ברירה רבה. הם צריכים להתגבר על המסע הקשה והמפרך ולהתייצב בשעריה של קאירן נקרוס, ולקוות ששליטיה יקבלו אותם לקרבם. במקביל, האפלו מתכונן למסעו השלישי דרך שער המוות מהנקסוס אל עולם האבן, אבאראך. דקות ספורות לפני שהוא עובר בשער עם ספינתו, כנף הדרקון, מופיע אלפרד על ספינתו. אלפרד, הסארטן, שאותו פגשנו באריאנוס, בספר הראשון בסדרה, ניסה לעבור דרך שער המוות מאריאנוס כדי למצוא את ביין, הילד, שנלקח מאריאנוס אל הנקסוס על ידי האפלו. אלפרד מתגמש על סיפון הספינה, ושניהם עוברים דרך שער המוות ומגיעים לאבאראך יחדיו. מה אני חשבתי? ים האש הוא ספר כבד בהרבה משני הקודמים לו. בעוד כנף הדרקון היה גדוש בפעולה, בעולם מופלא ודמיוני, וכוכב הרפאים הציג לנו דמויות החיות בבועה של שעשועים וניתוק מהמציאות, ים האש מציג בפנינו עולם של מוות. עולם שלא ניתן לחיות בו, ועל מנת לשרוד צריך לחצות את כל הקווים האדומים שיש, ולהתכחש לכל עיקרון נעלה. אין מקום לעקרונות באבאראך. אין מקום לאהבה או לשמחה או לצחוק. ואם הם קיימים, אז הם קיימים על חשבונם של אנשים אחרים. נוחות ושמחה ואהבה בקרבו של עם אחד, באים על חשבונו של עם אחר. בעולם מלא במשאבים יקרים מפז כמו זהב ויהלומים, אין די משאבים יקרי ערך כמו מים ומזון, וחום. וגם אוויר הוא מצרך נדיר. הסיפור של בלתזאר בהתחלה הכניס אותי לתחושה של ייאוש וחוסר תקווה. עם שלם הנאלץ לעזוב את ביתו ולנדוד במנהרות מלאות מכשולים וקשיים בתקווה קלושה למצוא סיכוי קלוש להישרדות. אני זוכר את התחושה הזו היטב מהפעם הראשונה שקראתי את הספר, כשהייתי ילד. שכחתי את רוב העלילה, אבל התחושה הזו נחרטה עמוק בליבי. הספר הזה אינו שמח, אינו מצחיק והוא גם לא מבטיח שהכול יהיה בסדר. הוא ספר כבד, מלא בייאוש של עם שלם, שהגיע לקצה גבול יכולותיו, ומבין שחצה את כל הקווים, שאין לו דרך חזרה, שאינו יכול להינצל. אך בכל זאת מחפש את הגאולה, בין אם זה דרך נבואה עתיקה ובין אם זה דרך בריחה אל עולמות אחרים מבעד לשער המוות. כשסיימתי לקרוא אותו, מילאו אותי שתי תחושות. האחת של מועקה – לא הכול טוב בחיים, והרבה בעצם רע, וכדי לשרוד צריך לעשות דברים קשים מנשוא. צריך להילחם, ולדחוף ולהתכחש לאמונות ולעקרונות. מצד שני, התמלאתי גם בהרגשה של תקווה. ככל שהמאורעות היו קשים והחיים בלתי אפשריים, תמיד ישנה הדרך להתגבר על המכשולים. תמיד יש את אותה נקודה זעירה של אור בקצה המנהרה אשר לוחשת הבטחות לחיים טובים יותר. בין אם ההבטחות הללו נכונות או לא, זה לא משנה. ההבטחות עצמן מספיקות כדי לדחוף אנשים קדימה. כי זו התקווה היחידה. לנסות להגיע אל האור הזה, או לשקוע בתוך האפלה. אז מה אהבתי? 1) עלילה – כמו בשני הספרים הקודמים. העלילה סוחפת. היא מתפרשת על פני דמויות מעטות יותר הפעם, ועל פני מספר ימים בודדים. אך היא סוחפת ומרתקת, ומצליחה להציג בצורה יפיפייה את החיים בתוך אבאראך, את המצוקות והקשיים, ואת השבירה הסיסטמטית של כללים ועקרונות, הכול למען טובת הכלל, למען ההישרדות של העם. העלילה מפתיעה מספר פעמים עם כמה טוויסטים מעניינים. זה פחות מורגש בקריאה שנייה, אבל בקריאה ראשונה בוודאי. ותוך כדי עלילת הספר אנו גם מגלים עוד פרטים מרתקים על העלילה הראשית, התופרת את כל הספרים. מה קרה לסארטן ששברו את העולם לארבעת יסודותיו? לאן נעלמו? מדוע נטשו את חובותיהם? מדוע תושבי אבאראך התדרדרו למצבם הנוראי? 2) הדמויות – רוב הסיפור כאן מוצג מעיניהם של האפלו ואלפרד. ומלבדם ישנם עוד זוויות ראייה של כשלוש דמויות נוספות. לכן אנו יכולים להכיר הרבה יותר טוב את האפלו ואלפרד, את מערכת היחסים המאד מורכבת שנרקמת ביניהם, למרות היותם אויבים עתיקים. את הדברים שמניעים כל אחד מהם להתנהג כפי שהם מתנהגים. ולגבי הדמויות האחרות, דרך עיניהם אנו זוכים להבין את הייאוש והתסכול המר. את העובדה שהם אוחזים בכוח רב אך אינם מסוגלים לעשות דבר. שהם כלום, שווים כקליפת השום כנגד העולם האיום והקטלני הזה, שאליו נזרקו עם הבטחות רבות. הם מתרצים את מעשיהם הנוראים. הכל למען ההישרדות, הכל למען התקווה. אך מה עם האנושיות? 3) הטוטאליות של העלילה – דיברתי על כך גם בספר כוכב הרפאים. ואם חשבתי שהסופרים לא ריחמו על הדמויות בספר ההוא, הרי שבים האש הסופרים שלפו את התותחים הכבדים. אף אחד לא חסין. אין פרות קדושות, ואין חוקים, ואין נאמנות לדמויות. אין רחמים. כבר מההתחלה הדמויות היו על סף יכולותיהן. והסופרים פשוט דחפו אותן מעבר לקצה. ושוב, זה נעשה יפה, וזה היה מציאותי, ותאם את המצב שאליו הם נקלעו. מה לא אהבתי? 1) בעוד ההתחלה של הספר נהדרת ומכניסה את הקורא לתחושה של אבאראך, והסוף מותח ומרתק, האמצע של הספר קצת נמרח. חלק מהדמויות עסקו יותר מדי בתכנונים ובמזימות. העלילה נמרחה בסצנות של שיחות ארוכות ודיבורים. והיה איזה רגע אחד שאפילו קצת נמאס לי, באמצע הספר, אבל מיד אחריו העלילה שוב פעם דהרה קדימה. אז, כן, זה הציק, היה אפשר לקצץ שם קצת, אבל במבט כולל זה לא הפריע עד כדי כך, ולאחר שהחלק הזה עבר, ממש שוכחים מזה עד סוף הספר. 2) הציקה לי העובדה שהאפלו הצליח לעבור את המבוך, אחד המקומות הכי מסוכנים ביקום, ושרד אותו, אבל בכל אחד ממסעותיו אל עולמי היסודות הוא בעצם מתנשא מעל השאר ומחשיב את עצמו כטוב יותר וחזק יותר. ובכל פעם הוא נופל במלכודת הזו. אפשר לחשוב שהמבוך היה אמור ללמד אותו לא לזלזל ביריביו, ולצעוד בזהירות יתר במקומות לא מוכרים. אבל הוא מתנהג הפוך מכך בהרבה מהמקרים, בוטח בו וביכולותיו וחוטף על כך פעם אחר פעם. בספרים הקודמים זה היה במינון נמוך, אך כאן האפלו ממש "עף על עצמו", אפשר לומר, ובעקבות כך הוא נמצא בסכנה נוראית. לסיכום, ספר טוב מאד, ומצליח להעביר לקורא תחושות עמוקות וכבדות ואמתיות מאד. אין כאן רחמים על רגשות הקורא או על נפשות עדינות. מציגים לנו עולם של מוות במלוא הדרו, עם כל הכלול בכך, ואין גם מקום למלאכותיות. עד כה, לכל ספר היה את הניחוח שלו, את אופיו הנפרד מהאחרים, והם עדיין ידעו לדבר זה עם זה היטב. אז כן, זה ספר מומלץ מאד. זה לא ספר שמח, כמו שאמרתי, ולא תסיימו אותו בשמחה, אך תצאו עם הרגשה נכונה, אמתית. לדעתי הספר הזה גם מצליח להשאיר חותם על הנפש. בספר כאן אין שום אזכור למיניות. אין מקום למיניות בעולם של מוות. יחסי מין הם עניין של הישרדות העם, וזהו. אבל כן יש קצת תיאורים של נשים מבחינת היופי של פניהן וכו'. מעבר לכך כלום. אלימות יש למכביר, אבל אלימות קרה, ברוטלית, כזו שמסוגלת לזעזע אפילו. אלימות ללא רגש, לצורך הישרדות. תיהנו, וספרו מה חשבתם/ן על הספר”

“כוכב הרפאים – מחזור שער המוות 2 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן שנת הוצאה: 1993 מספר עמודים: 361 הוצאה לאור בארץ: אופוס כוכב הרפאים לוקח אותנו אל העולם השני ברשימה, פריאן. בעוד אריאנוס, בכנף הדרקון, סימל את עולם האוויר, פריאן מסמל את עולם האש. המונח הזה בלבל והפתיע אותי. כשאני חושב על עולם של אש אני מדמיין לבה רותחת והרי געש, משהו יותר בסגנון של אבאראך, העולם השלישי במחזור שער המוות, שעוד נגיע אליו. אבל פריאן הוא עולם מלא בחיים, בירוק, בעצי ענק שמשתרעים לאורך קילומטרים וצומחים לגובה של קילומטרים. העצים כה גבוהים, ענפיהם כה רחבים, עד שהם חוסמים לחלוטין את אור השמש (או שמשות, יש שם 4 שמשות), ומונעים מהאור להגיע אל האדמה עמוק למטה. התושבים בעולם זה חיים על גבי העצים עצמם – על מישורים ענקיים של טחב שצמח סביבם ענפים וצמרות עצים. כמו באריאנוס, יש בפריאן אלפים, בני אנוש וגמדים. האלפים ובני האנוש חיים על מישורי הטחב, הגמדים התחפרו בתוך גזעי העצים עצמם, כחיקוי עלוב למנהרותיהם בתת הקרקע. רוב האוכלוסיה לא יודעת שבכלל קיימת קרקע מתחתיה, משום שהדרך מטה כה ארוכה ושורצת יצורים נוראיים כמו דרקונים. העלילה מתרכזת במשפחת קינדיניאר, משפחת סוחרי נשק אלפים מהעיר אקווילאן, אשר עושה עסקים רבים עם בני האנוש ממלכות תיליה מצפון להם. אב המשפחה, לנתאן, איבד לאטו את שפיותו בעקבות מות אשתו, והבת הבכורה, קלנדרה, מנהלת את העסק. הבן האמצעי, פאיטן, יוצא למסעות אל תיליה עם משלוחי הנשק, והבת הצעירה, אליתיאה, מבזבזת את זמנה בפלרטוט עם גברים נשואים ומשחקים חסרי משמעות. משפחת קינדיניאר חותמת על עסקה עם צמד מבריחים אנושיים, רולנד ורגה, אשר מציגים את עצמם כבעל ואישה. אולם הם בפועל אחים. הם מתכננים להפיל בפח את פאיטן, אשר יוצא לפגוש אותם עם משלוח הנשק. המטרה היא שרגה תפתה את פאיטן, הידוע כחובב נשים ופלרטטן, וברגע האמת רולנד יתפוס אותם על חם ויאיים על חייו של פאיטן. הם משערים שפאיטן יסכים לוותר על משלוח הנשק כדי להרגיע את המצב, וכך ירוויחו כפליים מכל העסקה. רולנד ורגה מתכננים למכור את הנשק לגמד בשם דרוגאר, המגיע מממלכות הגמדים מצפון לתיליה. ולטענתו של דרוגאר, הגמדים זקוקים לנשק הזה כדי לעצור אויב נוראי, המתקרב אליהם מצפון. אויב עתיק יומין אשר כבר השמיד אימפריות שלמות מצפון להם, ונדמה כי דבר לא ניתן לעצרו. האויב הזה הוא הטיטאנים. לתוך הקלחת הזו נופל האפלו, אשר פגשנו בו בכנף הדרקון, באריאנוס. הוא מגיח אל פריאן, דרך שער המוות, על מנת לחקור גם את העולם הזה ולהכין את השטח לקראת הגעתו של אדונו, אדון הנקסוס. ואני אעצור כאן כדי לא לספיילר. מה אני חשבתי? העלילה של הספר הזה התקדמה לאט בהתחלה, בניגוד מוחלט לעלילה של כנף הדרקון. יש מספר פרקים של אקספוזיציה שבמהלכה אנו למדים להכיר את בני משפחת קינדיניאר, ואז את רולנד ורגה, והעלילה לא באמת תופסת תאוצה עד אשר פאיטן יוצא לדרך כדי להביא את משלוח הנשק לידיהם של בני האנוש. האקספוזיציה מעט מייגעת, ולטעמי ארוכה מדי, ותיאור חייהם של האלפים באקווילאן גם הוא מייגע, ואפילו מגוחך, כאילו הם חיים בבועה משל עצמם, בעושר ובסנוביות שלהם. אבל... יש לזה מטרה. המטרה נחשפת רק בשלבים מאוחרים יותר של הספר, כאשר הדמויות נתקלות באסון גדול ממדים הפוקד אותם, ואת כל עולמם, ואז בעצם אנו למדים מי מהם מסוגל להסתגל למצב החדש ולשרוד, ומי פשוט לא מצליח לעזוב את חייו השגרתיים, הרגילים והנוחים. אז מה אהבתי? 1) עלילה – מספר קווים של עלילה אשר נעים במקביל, ובנקודות מסוימות מתנגשים זה בזה. השתלשלות העניינים באקווילאן, מצבם של רולנד ורגה בעיירה אחת בארצות תיליה, עלילתו של דרוגאר הגמד, וכמובן האפלו המגיח משער המוות. כל עלילה בנפרד מציגה מסתורין מסוים, מתח וכמובן גם אקשן. חלק מקווי העלילה גם משעממים טיפה, כמו מה שתיארתי על החיים באקווילאן. אבל בסופו דל דבר, כשהעלילות מתאחדות ומתנגשות, אנו זוכים לקבל סיפור משהו מופלא. 2) העלילה הראשית – זו שטווה את עצמה דרך כל הספרים. אנו לומדים עוד פרטים מאד מעניינים על מטרת העולמות השונים, ומה הייתה כוונתם של הסארטן לאחר ששברו את העולם ליסודותיו ויצרו את העולמות, בהמשך למה שכבר למדנו באריאנוס. המסתורין האופף את העלילה הזו ממשיך להסתבך גם בכוכב הרפאים, וזה מאד מעניין. 3) הדמויות – הדמויות, לדעתי, הרבה יותר מפותחות מאשר בכנף הדרקון, ויש לכולם הרבה עומק, מעבר למה שאנחנו חושבים בהתחלה. הסתגלות למצב החדש הפוקד את העולם גורמת לדמויות להשתנות ולהתפתח. השתלשלות של דברים דוחפת את הדמויות למצבי קיצון, בהם הן נאלצות להגיב, להסתגל, או למות. ויש גם הרבה יותר דמויות, והרבה יותר זוויות ראייה. גם בספר הזה, ניתן לראות את ההתפתחות של הסופרים מספרי רומח הדרקון, ולהבין בעצם איזו תהום עמוקה חוצצת בין שער המוות לבין רומח הדרקון. 4) רומנטיקה – כן, יש לנו פה רומן! מסתבר שהתכסיס של רולנד ורגה לא כל כך עבד, כי רגה מתאהבת בפאיטן (זה לא ספוילר, זה מופיע בתיאור הספר), ופאיטן בה. אבל הוא חושב שהיא נשואה, והיא מפחדת לומר לו את האמת כי הוא ייפגע מכך ששיקרה לו וניסתה לרמות אותו. ובלי קשר לזה, הוא אלף והיא בת אנוש!!! האם קשר כזה יכול בכלל להתקיים? אני זוכר את הרומן הזה מלפני שנים, כשקראתי את הסדרה בעודי ילד, ואני זוכר שהוא הפתיע אותי והיה מרענן – אלף ובת אנוש. (נכון, תאניס וקיטיארה ברומח הדרקון, אבל תאניס היה חצי אלף אז זה לא בדיוק נחשב!), וגם עכשיו זה עדיין עבד, זה עדיין מרענן ומיוחד. 5) הטוטאליות של העלילה – העלילה פשוט מוחצת את הדמויות. היא לא מרחמת על אף אחד. הסופרים ריטשו את הדמויות שלהן והביאו אותן עד לסף היכולות. זה נעשה יפה, וזה היה מציאותי, ותאם את המצב שאליו הם נקלעו. כל דבר פחות מכך היה יוצר תחושה מלאכותית, או ניסיון לעדן את המצב כדי שיתקבל טוב יותר אצל קהל הקוראים הצעירים יותר, אולי. מה לא אהבתי? 1) יש דמות אחת, חדשה, שמופיעה די מוקדם, והיא משמשת מעין זרז של דברים במהלך הספר. היא דואגת לדחוף ולמשוך את כולם למקומות הנכונים שלהם כדי שדברים יזוזו בכיוון הנכון. לא אפרט על הדמות כי זה ספוילר, אבל זה משהו שאני פחות אוהב. כלומר, לולא הדמות הזו, כמחצית מהדברים שקרו בספר כלל לא היו קורים. והיא נמצאת שם כדי לדאוג שהם יקרו. כן, זה חלק מהעלילה הראשית, הדמות הזו חשובה בהמשך, אבל זה עדיין מציק לי. 2) הרומנטיקה – כן, גם ברומן היו דברים שלא אהבתי, ואני הרי קורא עכשיו עם מבט ביקורתי ובוחן של בן 37. ההתאהבות של פאיטן ורגה הייתה ממש מהירה מדי. כן, הם נדחפו למצבי קיצון ולחץ, וסכנת חיים. אז יש נטייה להביע רגשות חזקים במצבים כאלו, אבל רבאק, רק עכשיו נפגשתם, ועד כה כל אחד מכם שנא את הגזע של השני, וחשב שהוא נחות ממנו. ופתאום אתם מאוהבים? זה קרה ממש מהר מדי. לסיכום, ספר נהדר, וכמה שהעלילה נסחבה לאט בהתחלה, מקבלים פיצוי פי מאה כשהעניינים מתחילים לזוז, ובאמת שלא הצלחתי להניח את הספר מהיד. קראתי למעלה ממאה עמודים ביום אחד, ואם היה לי יותר זמן, כנראה שהייתי קורא יותר. וכמובן, אם התחלתם את מחזור שער המוות באריאנוס, ואהבתם, אז אתם פשוט חייבים להמשיך אל כוכב הרפאים. לגבי גילאים מתאימים – בעוד בכנף הדרקון לא היה שום אזכור למיניות, בכוכב הרפאים יש הרבה אזכורים למיניות, בעיקר בתיאורים של דמויות – חזה שופע, שרירים משורגים, מחשוף נדיב וכו'. אין אקטים מיניים ואין תיאורים מיניים, אבל מציגים את המיניות של דמויות. לגבי אלימות, אז כנ"ל, יש כאן אקטים אלימים מאד, והפעם, בניגוד לכנף הדרקון, הם מתוארים היטב, ברמה שניתן ממש להזדעזע מהם. לדעתי, גם המיניות וגם האלימות המוצגים כאן תואמים מאד את המצבים אליהם נקלעים הדמויות בספר, וזה מצטייר כמציאותי. אבל צריך לציין זאת אם לא רוצים לחשוף ילדים לדברים כאלו. אז לדעתי, גילאי 16+, אולי אפילו 15.”

“יד הכאוס – מחזור שער המוות 5 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן שנת הוצאה: 1993 מספר עמודים: 475 הוצאה לאור בארץ: אופוס מהכריכה האחורית: אדונו של האפלו הפיטרין הורה לו לחקור את ארבעת העולמות המורכבים מיסודות העולם הקדמון -אריאנוס, ממלכת האוויר, פריאן, ממלכת האש, אבאראך, ממלכת האבן, צילסטרה, ממלכת המים- ולזרוע בממלכות אלו כאוס. במהלך מסעותיו, נתקל האפלו ביריבו הקדום, אלפרד הסארטן. אך המאורעות מקרבים את שני האויבים והם נאלצים לבלות זמן רב זה במחיצת זה. יחד, מגלים השניים מידע שנשכח מזה עידן ועידנים, העוזר להם להבין את הסיבות הקדומות לחלוקת העולם הקדמון. האפלו עצמו והילד האנושי ביין נשלחים שוב לאריאנוס כדי להשלים את מלאכתו של אדון הנקסוס. הכאוס מתפשט בממלכה במהירות, והכל מוכן לבואו של אדון הנקסוס. אך האפלו אינו שליו. לא הכל מתנהל כשורה בלב המערבולת של אריאנוס. ביין להוט מדי להוכיח את נאמנותו לאדון... ואולי הוא עושה זאת על חשבונו של האפלו. על האפלו להגיע עתה להחלטה גורלית: האם לציית לאדונו, האיש שהציל אותו מהמבוך, או שמא לבגוד בו... ולנסות להציל את היקום. (ערכתי קצת את התקציר כי יש שם כמה ספוילרים למי שלא קרא את הספרים הקודמים). ומה אני חשבתי: בעוד שאת קוסם הנחש הותרנו מאחור בתחושה מעט מנומנמת וקצרת רוח, את יד הכאוס אנו פותחים במשב רוח רענן של אקשן. הספר מתחיל בצ'לסטרה, עולם המים, היכן שהותרנו את האפלו, ממשיך אל הנקסוס, וחוזר חזרה אל אריאנוס, עולם האוויר. בסקירה שלי על כנף הדרקון, שם הכרנו את עולם אריאנוס לראשונה, ציינתי כי לדעתי לא היה מספיק מהעולם בספר ההוא. הרגשתי שיש כל כך הרבה מידע, פרטים ועלילות משנה, מוסתרות מאחורי הקלעים של העלילה בכנף הדרקון, ומאד רציתי לדעת מה קורה עם כל חוטי העלילות שהוזכרו שם אך לא תוארו בספר. נדמה לי שהסופרים הרגישו אותו הדבר, כי ביד הכאוס, עם החזרה לעולם האוויר, מיד צוללים אל תוך אותם חוטי עלילה שהושארו תלויים באוויר. העולם הזה הוא כה עשיר, ומלא בדמויות נפלאות ומיוחדות, שהתפתחו עוד יותר ביד הכאוס. אנחנו לומדים להכיר את האלפים, שקצת הוזנחו בכנף הדרקון, ואת האיים השונים הפזורים ברחבי העולם, ועוד הרבה דברים נהדרים במקביל לעלילה מאד קצבית ומותחת שמלווה אותנו כמעט לאורך כל הספר. ועדיין, למרות שזהו לדעתי הספר הארוך ביותר בסדרה, והוא עוסק ברובו באריאנוס, הסופרים לא נגעו בכל הנקודות השונות שמופיעות שם, ובשני הספרים האחרונים אנחנו כנראה נלמד גם על אותן נקודות שהוחסרו. אז מה אהבתי: 1) העולם – כמו שציינתי בפתיח, העולם של אריאנוס מאד הקסים אותי, לאו דווקא בגלל הדרך שבה הוא בנוי, אלא יותר בגלל ריבוי ומגוון הפרטים שיש בו, הדמויות הנהדרות, וחוטי העלילות שניתן לפתח כמעט בכל כיוון. 2) העלילה – בניגוד לכנף הדרקון, העלילה ביד הכאוס לא מתרכזת רק בנעשה באריאנוס, אלא גם בעולמות אחרים, ובעצם מתארת את התקדמות העניינים בעולם האוויר, במקביל לעלילה הראשית של כל הספרים, שכבר נגעה באריאנוס ובדמויות שבה. מתחילה תחושה של קרוסאובר גדול שעומד לקרות, והמתח בשיאו. 3) הדמויות – אני תמיד רושם את זה, כנראה, אבל עם כל ספר הדמויות ממשיכות להתפתח, גם כאלו שלא פגשו זמן מה, ועם כל שלב בהתפתחות העניינים מסתבכים יותר ויותר, והדמויות ניצבות בפני דילמות לא פשוטות. יש הרבה מאד קונפליקטים בספר, והדמויות צריכות להגיע להחלטות קשות. ומה לא אהבתי: 1) אלפרד לא מוזכר בכלל בספר הזה, כלומר המתח שנותרנו עמו בסוף של קוסם הנחס, מלווה אותנו לכל אורך יד הכאוס, ועדיין אין לנו מושג מה קרה לסארטן המפוזר והחביב. זה היה מרגיז קצת, אבל מובן בצורה כלשהי. 2) לדעתי הספר היה ארוך מדי. בדרך כלל בספרי פנטסיה כמה שיותר עמודים זה יותר טוב, אבל לאורך הספר היו קטעים שלדעתי היה אפשר לקצץ בכיף או לקצר. 3) היו כמה נקודות הקשורות לקסם שהשאירו אותי לא מרוצה, מעין חורים קטנים בכל מערך הקסם של הסדרה הזו. למשל, מכל הספרים האחרים הבנתי שהקסם של האלפים הוא בעיקר מכני, ומיועד להפעיל כל מני מכשירים מכניים כמו ספינות אוויר או שעונים וכו'. בעוד בני האדם שולטים בקסם הרוחני והטבעי. אבל פתאום בספר הזה גם לאלפים יש קסם רוחני, ולא ממש הסבירו את הנקודה הזו. לסיכום, אני הייתי מאד מרוצה מהספר, וחזרתי לשקוע בו למשך פרקי זמן ארוכים. הוא מאד מעניין, סוחף ומרתק, ומלמד הרבה על עולם האוויר של אריאנוס ועל התרבויות השונות שחיות בו. ממליץ מאד על הספר, ובינינו, זה לא כאילו יש לכם ברירה, כי אם הגעתם עד ליד הכאוס, באמת לא תקראו אותו? ויש גם כמה הפתעות וטוויסטים מעניינים לאורך הספר. תהנו!”

“קוסם הנחש – מחזור שער המוות 4 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן שנת הוצאה: 1993 מספר עמודים: 371 הוצאה לאור בארץ: אופוס מהכריכה האחורית: האפלו ואלפרד, שני היריבים שהפכו, מכורך הנסיבות, לבני ברית, מגיעים לצ'לאסטרה, עולם המים, היפה מכל העולמות, ובו חיים גמדים, אלפים ובני אנוש בשלום. אך החיים השלווים נמצאים בסכנה. היקום כולו עומד על סף כליון. כוחות אופל, שהיו רדומים מאות שנים, מקיצים עתה ומאיימים לכבוש את היקום ולהשמידו. אלפרד והאפלו נצבים לבדם מול כוחות נוראים אלה, ומול בני עמיהם שלהם, המסרבים לשכוח את טינת העבר וללחום כתף אל כתף מול האויב המשותף. ומה אני חשבתי: בכל סדרת ספרים חייב להיות לפחות ספר אחד שיורד מאיכותו משאר הסדרה. במחזור שער המוות, לדעתי, קוסם הנחש הוא הספר הזה. שלושת הספרים שלפניו עומדים כל אחד בפני עצמו, פחות או יותר. שלושת הספרים שאחריו הם מעין איחוד של כל הדמויות וכל ההתרחשויות שקרו קודם, בדומה לשני סרטי הנוקמים האחרונים, שמאגדים בקרבם את כל מה שהתרחש בסרטים הקודמים. כך יצא שקוסם הנחש הוא מעין ספר כלאיים, התקוע בין שני הסוגים השונים הללו. הוא לא עומד בפני עצמו, ואני מאד לא ממליץ לקרוא אותו לפני שקראתם את שלושת הספרים הקודמים, והוא גם לא בדיוק מאגד בתוכו את האירועים הקודמים. לדעתי זהו הספר החלש בסדרה, לפחות עד כה. קצת רקע – צ'לסטרה הוא עולם שעשוי מים לחלוטין. המעטפת שלו היא קרח מוצק, מעבר לה יש ריק. בתוך המעטפת יש רק מים. מים ומים ומים. בתוך המים הללו יש ירחי ים – מעין יצורים חיים ענקיים שמדמים סוג של יבשה. סביב כל ירח כזה יש בועת אוויר אשר מאפשרת חיים. האלפים, הגמדים, ובני האדם חיים על יצורים כאלו, בתוך בועות אוויר. כדי לעבור מירח ים אחד לשני, או לנדוד למקומות אחרים, צריך להשתמש בצוללות אטומות שהגמדים יודעים לבנות, והאלפים יודעים לחזק עם קסמיהם המכניים. כך בעצם נוצר מצב שכל שלושת הגזעים בצ'לסטרה חיים בשלום זה עם זה, ומשתפים פעולה כמעט בכל מעשיהם. לספר יש שתי התחלות: 1) הפתיחה שמתרחשת מיד אחרי האירועים של ים האש, ומציגה בנפרד את אלפרד, שמגיע לבדו לצ'לסטרה, עולם המים, ובמקביל את האפלו, שעוד מתעכב קצת בנקסוס ורק אז מגיע לצ'לסטרה. בעוד האפלו עובר דרך שער המוות ומגיע לאזור ליד שער המוות בצ'לסטרה, אלפרד עובר דרך שער המוות ומוצא את עצמו במקום אחר לגמרי בצ'לסטרה, ולא ברור בכלל איך הגיע דווקא לשם ולא כמו האפלו. 2) הפתיחה השנייה עוסקת בסיפור של צ'לסטרה עצמו, דרך עיניה של גרונדל, נסיכת הגמדים, שעושה את דרכה בצוללת ביחד עם נסיכת האלפים ונסיכת בני האדם, אל מקום שכרגע לא ידוע. היא מספרת את סיפורה דרך כתיבה ביומן, ואנחנו כביכול קוראים את היומן הזה, כך שהיא מוצגת ממבט ראשון, בעוד האפלו ואלפרד מוצגים ממבט שלישי. אז מה אהבתי: 1) העלילה הראשית – זו שבעצם תופרת את כל הספרים. כאן, בספר הרביעי, אנו נכנסים עמוק לתוך העלילה הראשית ולומדים הרבה מאד פרטים מעניינים לגבי הסארטן, לגבי שבירת העולם לארבעת יסודותיו והסיבות שהובילו למעשה הזה, וגם לגבי התוצאות שנבעו מהמעשה. דרך אלפרד, אנו לומדים להכיר היטב את הסארטן, בני עמו, ולהבין מה מניע אותם. 2) חולשת הדמויות – אני בכוונה מתמקד בחולשה כי כאן, בספר הזה, הדמויות הראשיות לראשונה כמעט מגיעים למצבים שבהם הם חסרי אונים. הם נאלצים להסתמך על תושייתם וחוכמתם, ולא על כוח הקסם החזק שלהם, וזה שינוי מאד מרענן משלושת הספרים האחרים, ומציג את הדמויות בצורה חדשה לגמרי. מן הסתם, החולשה הזו מפתחת עוד יותר את הדמיות הראשיות, האפלו ואלפרד, ונותנת להם עומק נוסף. מאד אהבתי את ההתפתחות של האפלו ואלפרד בספר הזה, לעומת הספרים האחרים. ומה לא אהבתי: 1) העלילה המשנית – זו של צ'לסטרה עצמה. היא משעממת בטירוף!!!! אבל ממש. הקטע עם היומן עבד יפה מאד בספר השלישי עם תיאורו של בלתזאר על ממלכתו האבודה והמתה ונדידתם של בני עמו אל ממלכה חדשה. אבל הניסיון לשחזר את זה עם גרונדל בצ'לסטרה היה כישלון צורב בעיניי. כל השתלשלות העניינים שהיא מתארת עד הרגע בו היא כותבת ביומן היא פשוט השתלשלות משעממת בטירוף. ומה שעוד יותר הרגיז היה שנתנו הרבה יותר מקום לסיפורה של גרונדל, מאשר להאפלו או אלפרד (שמעשיהם היו מן הסתם יותר מעניינים). אפשר לומר שרוב מאה וקצת העמודים הראשונים של הספר הם מייגעים לקריאה, והדברים היחידים שעזרו לי לעבור אותם היו הקטעים הקצרים שנתנו להאפלו ולאלפרד. לאחר שיא האמצע של הספר, שתי העלילות מתחברות והדברים נעים בצורה הרבה יותר מעניינת. 2) הדמויות – פרט להאפלו ואלפרד – כל שאר הדמויות היו מעצבנות ומשעממות. רק גרונדל אולי עלתה קצת על השאר אבל גם שם לא יותר מדי. כל אחת מהן קיבלה תכונת אופי אחת בולטת, והיא נדבקה אל התכונה הזו בקנאות לאורך כל הספר. למשל, נסיכת האלפים הייתה עדינה ומפונקת. אחד מהסארטן היה חשדן. נסיכת בני האדם הייתה רומנטיקנית. כמו שאמרתי, גרונדל הייתה קצת יוצאת דופן כי היא הייתה גם עקשנית וגם חטטנית, אז יותר מפותחת מהשאר. זה כל כך שונה מהספרים האחרים. בכל אחד משלושת הספרים הקודמים, דמויות המשנה היו הרבה יותר מפותחות, ואם אופיינו בהתחלה על ידי תכונה אחת הרי שלאורך הספר התקדמו והתפתחו והשתנו מאד. אבל כאן הן סיימו כפי שהתחילו. 3) האקשן – כפי שציינתי קודם, החלק הראשון היה די משעמם ומייגע. לספר יש שני שיאים. אחד באמצע, שהיה סבבה. והשני בסוף שהיה עשוי לא טוב לדעתי, ארוך מדי, ממוקד בדברים חסרי חשיבות. לא היה הרבה אקשן או קרבות בספר, אבל כשכן היו, אז הקרבות היו חלשים לדעתי. היה יותר מדי דגש על המחשבות של הנלחמים בזמן הקרבות מאשר על הקרבות עצמם, וזה ממש הוריד מהמתח של הקרב. 4) הסוף – הסוף היה מאד פתוח. הוא משאיר את כל הדמויות בנקודות שמכריחות אותך ללכת ולקרוא את הספר הבא כי שום דבר לא נסגר. בעוד הסוף של אלפרד היה מאד מעניין, הסוף של האפלו היה סתמי כזה ולא ברור. לסיכום, הספר הוא חלש לדעתי, וזה קצת מרגיז, כי אם קראתם את שלושת הקודמים, אז מן הסתם תרצו לקרוא גם אותו, כדי להמשיך את העלילה, וגם אי אפשר לדלג עליו אל הספר החמישי, כי חייבים לדעת מה מתרחש בו בשביל האירועים הבאים. הוא ספר אמצע כזה, ולדעתי הסופרים קצת פחות השקיעו בו ובדמויות שבו, והתקבלה אצלי התחושה שאולי קצת זלזלו בו, למרות שאני לא באמת מאמין בכך. בכל אופן, יצא שהספר חלש בהרבה מקודמים, ואם אני זוכר נכון מקריאתי הראשונה לפני שנים, גם חלש מהבאים בתור. אז אני לא יכול להמליץ על הספר הזה בלב שלם, אבל אין לכם ממש ברירה. אם קראתם את הקודמים לבטח תרצו לדעת מה הלאה, וכמו שאמרתי קודם, אי אפשר לדלג עליו.”

“ים האש – מחזור שער המוות 3 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן שנת הוצאה: 1993 מספר עמודים: 368 הוצאה לאור בארץ: אופוס ים האש הוא הספר השלישי במחזור שער המוות, והוא לוקח אותנו הפעם אל עולם האבן, אבאראך. זהו עולם של סלע ונטיפי אבן, מערות חסרות תקרה, נהרות של מגמה לוהטת, וגזים רעילים שממלאים את האוויר. אי אפשר שלא לתהות כיצד ניתן לחיות בעולם כה עוין, קטלני וקשה. הספר מתחיל מתיאורו של בלתזאר, בעל האוב, את ימיה האחרונים של ממלכת קאירן טלסט, הממוקמת במדורים הגבוהים יותר של עולם האבן, קרוב יותר אל פני השטח הבלתי נגישים. קאירן טלסט הייתה בעבר ממלכה עשירה ומשגשגת. היה לה מים בשפע מהקרחונים הקרובים לפני השטח. היה לממלכה חום ואור מנהרות המגמה שזרמו לתוך המערה הענקית, שבה הוקמה, ומהקולוסוסים שצמחו מהקרקע ונעלמו בתקרת המערה, והובילו חום ואור מבטן העולם. אולם ימי הזוהר של קאירן טלסט הגיעו לקצם. הקולוסוסים התקלקלו בדרך כלשהי. עם כל יום שחולף הם מעבירים פחות אור וחום. הנהר הרחב שסיפק להם מים לשתייה הפך לאטו לזרזיף דק, ולאחר בדיקה מעמיקה התגלה כי הים התת קרקעי, שממנו התפצל הנהר אל קאירן טלסט, פשוט קפא לחלוטין. הקור שולט עכשיו בממלכה. דבר לא צומח או גודל בה, פחות ופחות ילדים נולדים, ורבים מתים. הדבר היחיד שמחזיק את התושבים בחיים הוא הקסם שלהם, אך גם זה הולך ומתדלדל. לא נותרה ברירה בידי המלך אלא להורות על נטישת הממלכה. התושבים כולם עוזבים את קאירן טלסט ויוצאים למסע מפרך במנהרות עולם האבן, אל ממלכה אחרת, הקרובה בהרבה אל טבור העולם, שהוקמה לצדו של ים האש הגדול, המספק חום ואור. ישנם החושדים כי תושביה של אותה ממלכה, קאירן נקרוס, הם הסיבה לדעיכתה של קאירן טלסט. שהם בעצם חיבלו או גנבו בדרך כלשהי את האור והחום שהגיעו אליהם דרך הקולוסוסים. אך אין בידיהם ברירה רבה. הם צריכים להתגבר על המסע הקשה והמפרך ולהתייצב בשעריה של קאירן נקרוס, ולקוות ששליטיה יקבלו אותם לקרבם. במקביל, האפלו מתכונן למסעו השלישי דרך שער המוות מהנקסוס אל עולם האבן, אבאראך. דקות ספורות לפני שהוא עובר בשער עם ספינתו, כנף הדרקון, מופיע אלפרד על ספינתו. אלפרד, הסארטן, שאותו פגשנו באריאנוס, בספר הראשון בסדרה, ניסה לעבור דרך שער המוות מאריאנוס כדי למצוא את ביין, הילד, שנלקח מאריאנוס אל הנקסוס על ידי האפלו. אלפרד מתגמש על סיפון הספינה, ושניהם עוברים דרך שער המוות ומגיעים לאבאראך יחדיו. מה אני חשבתי? ים האש הוא ספר כבד בהרבה משני הקודמים לו. בעוד כנף הדרקון היה גדוש בפעולה, בעולם מופלא ודמיוני, וכוכב הרפאים הציג לנו דמויות החיות בבועה של שעשועים וניתוק מהמציאות, ים האש מציג בפנינו עולם של מוות. עולם שלא ניתן לחיות בו, ועל מנת לשרוד צריך לחצות את כל הקווים האדומים שיש, ולהתכחש לכל עיקרון נעלה. אין מקום לעקרונות באבאראך. אין מקום לאהבה או לשמחה או לצחוק. ואם הם קיימים, אז הם קיימים על חשבונם של אנשים אחרים. נוחות ושמחה ואהבה בקרבו של עם אחד, באים על חשבונו של עם אחר. בעולם מלא במשאבים יקרים מפז כמו זהב ויהלומים, אין די משאבים יקרי ערך כמו מים ומזון, וחום. וגם אוויר הוא מצרך נדיר. הסיפור של בלתזאר בהתחלה הכניס אותי לתחושה של ייאוש וחוסר תקווה. עם שלם הנאלץ לעזוב את ביתו ולנדוד במנהרות מלאות מכשולים וקשיים בתקווה קלושה למצוא סיכוי קלוש להישרדות. אני זוכר את התחושה הזו היטב מהפעם הראשונה שקראתי את הספר, כשהייתי ילד. שכחתי את רוב העלילה, אבל התחושה הזו נחרטה עמוק בליבי. הספר הזה אינו שמח, אינו מצחיק והוא גם לא מבטיח שהכול יהיה בסדר. הוא ספר כבד, מלא בייאוש של עם שלם, שהגיע לקצה גבול יכולותיו, ומבין שחצה את כל הקווים, שאין לו דרך חזרה, שאינו יכול להינצל. אך בכל זאת מחפש את הגאולה, בין אם זה דרך נבואה עתיקה ובין אם זה דרך בריחה אל עולמות אחרים מבעד לשער המוות. כשסיימתי לקרוא אותו, מילאו אותי שתי תחושות. האחת של מועקה – לא הכול טוב בחיים, והרבה בעצם רע, וכדי לשרוד צריך לעשות דברים קשים מנשוא. צריך להילחם, ולדחוף ולהתכחש לאמונות ולעקרונות. מצד שני, התמלאתי גם בהרגשה של תקווה. ככל שהמאורעות היו קשים והחיים בלתי אפשריים, תמיד ישנה הדרך להתגבר על המכשולים. תמיד יש את אותה נקודה זעירה של אור בקצה המנהרה אשר לוחשת הבטחות לחיים טובים יותר. בין אם ההבטחות הללו נכונות או לא, זה לא משנה. ההבטחות עצמן מספיקות כדי לדחוף אנשים קדימה. כי זו התקווה היחידה. לנסות להגיע אל האור הזה, או לשקוע בתוך האפלה. אז מה אהבתי? 1) עלילה – כמו בשני הספרים הקודמים. העלילה סוחפת. היא מתפרשת על פני דמויות מעטות יותר הפעם, ועל פני מספר ימים בודדים. אך היא סוחפת ומרתקת, ומצליחה להציג בצורה יפיפייה את החיים בתוך אבאראך, את המצוקות והקשיים, ואת השבירה הסיסטמטית של כללים ועקרונות, הכול למען טובת הכלל, למען ההישרדות של העם. העלילה מפתיעה מספר פעמים עם כמה טוויסטים מעניינים. זה פחות מורגש בקריאה שנייה, אבל בקריאה ראשונה בוודאי. ותוך כדי עלילת הספר אנו גם מגלים עוד פרטים מרתקים על העלילה הראשית, התופרת את כל הספרים. מה קרה לסארטן ששברו את העולם לארבעת יסודותיו? לאן נעלמו? מדוע נטשו את חובותיהם? מדוע תושבי אבאראך התדרדרו למצבם הנוראי? 2) הדמויות – רוב הסיפור כאן מוצג מעיניהם של האפלו ואלפרד. ומלבדם ישנם עוד זוויות ראייה של כשלוש דמויות נוספות. לכן אנו יכולים להכיר הרבה יותר טוב את האפלו ואלפרד, את מערכת היחסים המאד מורכבת שנרקמת ביניהם, למרות היותם אויבים עתיקים. את הדברים שמניעים כל אחד מהם להתנהג כפי שהם מתנהגים. ולגבי הדמויות האחרות, דרך עיניהם אנו זוכים להבין את הייאוש והתסכול המר. את העובדה שהם אוחזים בכוח רב אך אינם מסוגלים לעשות דבר. שהם כלום, שווים כקליפת השום כנגד העולם האיום והקטלני הזה, שאליו נזרקו עם הבטחות רבות. הם מתרצים את מעשיהם הנוראים. הכל למען ההישרדות, הכל למען התקווה. אך מה עם האנושיות? 3) הטוטאליות של העלילה – דיברתי על כך גם בספר כוכב הרפאים. ואם חשבתי שהסופרים לא ריחמו על הדמויות בספר ההוא, הרי שבים האש הסופרים שלפו את התותחים הכבדים. אף אחד לא חסין. אין פרות קדושות, ואין חוקים, ואין נאמנות לדמויות. אין רחמים. כבר מההתחלה הדמויות היו על סף יכולותיהן. והסופרים פשוט דחפו אותן מעבר לקצה. ושוב, זה נעשה יפה, וזה היה מציאותי, ותאם את המצב שאליו הם נקלעו. מה לא אהבתי? 1) בעוד ההתחלה של הספר נהדרת ומכניסה את הקורא לתחושה של אבאראך, והסוף מותח ומרתק, האמצע של הספר קצת נמרח. חלק מהדמויות עסקו יותר מדי בתכנונים ובמזימות. העלילה נמרחה בסצנות של שיחות ארוכות ודיבורים. והיה איזה רגע אחד שאפילו קצת נמאס לי, באמצע הספר, אבל מיד אחריו העלילה שוב פעם דהרה קדימה. אז, כן, זה הציק, היה אפשר לקצץ שם קצת, אבל במבט כולל זה לא הפריע עד כדי כך, ולאחר שהחלק הזה עבר, ממש שוכחים מזה עד סוף הספר. 2) הציקה לי העובדה שהאפלו הצליח לעבור את המבוך, אחד המקומות הכי מסוכנים ביקום, ושרד אותו, אבל בכל אחד ממסעותיו אל עולמי היסודות הוא בעצם מתנשא מעל השאר ומחשיב את עצמו כטוב יותר וחזק יותר. ובכל פעם הוא נופל במלכודת הזו. אפשר לחשוב שהמבוך היה אמור ללמד אותו לא לזלזל ביריביו, ולצעוד בזהירות יתר במקומות לא מוכרים. אבל הוא מתנהג הפוך מכך בהרבה מהמקרים, בוטח בו וביכולותיו וחוטף על כך פעם אחר פעם. בספרים הקודמים זה היה במינון נמוך, אך כאן האפלו ממש "עף על עצמו", אפשר לומר, ובעקבות כך הוא נמצא בסכנה נוראית. לסיכום, ספר טוב מאד, ומצליח להעביר לקורא תחושות עמוקות וכבדות ואמתיות מאד. אין כאן רחמים על רגשות הקורא או על נפשות עדינות. מציגים לנו עולם של מוות במלוא הדרו, עם כל הכלול בכך, ואין גם מקום למלאכותיות. עד כה, לכל ספר היה את הניחוח שלו, את אופיו הנפרד מהאחרים, והם עדיין ידעו לדבר זה עם זה היטב. אז כן, זה ספר מומלץ מאד. זה לא ספר שמח, כמו שאמרתי, ולא תסיימו אותו בשמחה, אך תצאו עם הרגשה נכונה, אמתית. לדעתי הספר הזה גם מצליח להשאיר חותם על הנפש. בספר כאן אין שום אזכור למיניות. אין מקום למיניות בעולם של מוות. יחסי מין הם עניין של הישרדות העם, וזהו. אבל כן יש קצת תיאורים של נשים מבחינת היופי של פניהן וכו'. מעבר לכך כלום. אלימות יש למכביר, אבל אלימות קרה, ברוטלית, כזו שמסוגלת לזעזע אפילו. אלימות ללא רגש, לצורך הישרדות. תיהנו, וספרו מה חשבתם/ן על הספר”

“כוכב הרפאים – מחזור שער המוות 2 / מרגרט וויס וטרייסי היקמן שנת הוצאה: 1993 מספר עמודים: 361 הוצאה לאור בארץ: אופוס כוכב הרפאים לוקח אותנו אל העולם השני ברשימה, פריאן. בעוד אריאנוס, בכנף הדרקון, סימל את עולם האוויר, פריאן מסמל את עולם האש. המונח הזה בלבל והפתיע אותי. כשאני חושב על עולם של אש אני מדמיין לבה רותחת והרי געש, משהו יותר בסגנון של אבאראך, העולם השלישי במחזור שער המוות, שעוד נגיע אליו. אבל פריאן הוא עולם מלא בחיים, בירוק, בעצי ענק שמשתרעים לאורך קילומטרים וצומחים לגובה של קילומטרים. העצים כה גבוהים, ענפיהם כה רחבים, עד שהם חוסמים לחלוטין את אור השמש (או שמשות, יש שם 4 שמשות), ומונעים מהאור להגיע אל האדמה עמוק למטה. התושבים בעולם זה חיים על גבי העצים עצמם – על מישורים ענקיים של טחב שצמח סביבם ענפים וצמרות עצים. כמו באריאנוס, יש בפריאן אלפים, בני אנוש וגמדים. האלפים ובני האנוש חיים על מישורי הטחב, הגמדים התחפרו בתוך גזעי העצים עצמם, כחיקוי עלוב למנהרותיהם בתת הקרקע. רוב האוכלוסיה לא יודעת שבכלל קיימת קרקע מתחתיה, משום שהדרך מטה כה ארוכה ושורצת יצורים נוראיים כמו דרקונים. העלילה מתרכזת במשפחת קינדיניאר, משפחת סוחרי נשק אלפים מהעיר אקווילאן, אשר עושה עסקים רבים עם בני האנוש ממלכות תיליה מצפון להם. אב המשפחה, לנתאן, איבד לאטו את שפיותו בעקבות מות אשתו, והבת הבכורה, קלנדרה, מנהלת את העסק. הבן האמצעי, פאיטן, יוצא למסעות אל תיליה עם משלוחי הנשק, והבת הצעירה, אליתיאה, מבזבזת את זמנה בפלרטוט עם גברים נשואים ומשחקים חסרי משמעות. משפחת קינדיניאר חותמת על עסקה עם צמד מבריחים אנושיים, רולנד ורגה, אשר מציגים את עצמם כבעל ואישה. אולם הם בפועל אחים. הם מתכננים להפיל בפח את פאיטן, אשר יוצא לפגוש אותם עם משלוח הנשק. המטרה היא שרגה תפתה את פאיטן, הידוע כחובב נשים ופלרטטן, וברגע האמת רולנד יתפוס אותם על חם ויאיים על חייו של פאיטן. הם משערים שפאיטן יסכים לוותר על משלוח הנשק כדי להרגיע את המצב, וכך ירוויחו כפליים מכל העסקה. רולנד ורגה מתכננים למכור את הנשק לגמד בשם דרוגאר, המגיע מממלכות הגמדים מצפון לתיליה. ולטענתו של דרוגאר, הגמדים זקוקים לנשק הזה כדי לעצור אויב נוראי, המתקרב אליהם מצפון. אויב עתיק יומין אשר כבר השמיד אימפריות שלמות מצפון להם, ונדמה כי דבר לא ניתן לעצרו. האויב הזה הוא הטיטאנים. לתוך הקלחת הזו נופל האפלו, אשר פגשנו בו בכנף הדרקון, באריאנוס. הוא מגיח אל פריאן, דרך שער המוות, על מנת לחקור גם את העולם הזה ולהכין את השטח לקראת הגעתו של אדונו, אדון הנקסוס. ואני אעצור כאן כדי לא לספיילר. מה אני חשבתי? העלילה של הספר הזה התקדמה לאט בהתחלה, בניגוד מוחלט לעלילה של כנף הדרקון. יש מספר פרקים של אקספוזיציה שבמהלכה אנו למדים להכיר את בני משפחת קינדיניאר, ואז את רולנד ורגה, והעלילה לא באמת תופסת תאוצה עד אשר פאיטן יוצא לדרך כדי להביא את משלוח הנשק לידיהם של בני האנוש. האקספוזיציה מעט מייגעת, ולטעמי ארוכה מדי, ותיאור חייהם של האלפים באקווילאן גם הוא מייגע, ואפילו מגוחך, כאילו הם חיים בבועה משל עצמם, בעושר ובסנוביות שלהם. אבל... יש לזה מטרה. המטרה נחשפת רק בשלבים מאוחרים יותר של הספר, כאשר הדמויות נתקלות באסון גדול ממדים הפוקד אותם, ואת כל עולמם, ואז בעצם אנו למדים מי מהם מסוגל להסתגל למצב החדש ולשרוד, ומי פשוט לא מצליח לעזוב את חייו השגרתיים, הרגילים והנוחים. אז מה אהבתי? 1) עלילה – מספר קווים של עלילה אשר נעים במקביל, ובנקודות מסוימות מתנגשים זה בזה. השתלשלות העניינים באקווילאן, מצבם של רולנד ורגה בעיירה אחת בארצות תיליה, עלילתו של דרוגאר הגמד, וכמובן האפלו המגיח משער המוות. כל עלילה בנפרד מציגה מסתורין מסוים, מתח וכמובן גם אקשן. חלק מקווי העלילה גם משעממים טיפה, כמו מה שתיארתי על החיים באקווילאן. אבל בסופו דל דבר, כשהעלילות מתאחדות ומתנגשות, אנו זוכים לקבל סיפור משהו מופלא. 2) העלילה הראשית – זו שטווה את עצמה דרך כל הספרים. אנו לומדים עוד פרטים מאד מעניינים על מטרת העולמות השונים, ומה הייתה כוונתם של הסארטן לאחר ששברו את העולם ליסודותיו ויצרו את העולמות, בהמשך למה שכבר למדנו באריאנוס. המסתורין האופף את העלילה הזו ממשיך להסתבך גם בכוכב הרפאים, וזה מאד מעניין. 3) הדמויות – הדמויות, לדעתי, הרבה יותר מפותחות מאשר בכנף הדרקון, ויש לכולם הרבה עומק, מעבר למה שאנחנו חושבים בהתחלה. הסתגלות למצב החדש הפוקד את העולם גורמת לדמויות להשתנות ולהתפתח. השתלשלות של דברים דוחפת את הדמויות למצבי קיצון, בהם הן נאלצות להגיב, להסתגל, או למות. ויש גם הרבה יותר דמויות, והרבה יותר זוויות ראייה. גם בספר הזה, ניתן לראות את ההתפתחות של הסופרים מספרי רומח הדרקון, ולהבין בעצם איזו תהום עמוקה חוצצת בין שער המוות לבין רומח הדרקון. 4) רומנטיקה – כן, יש לנו פה רומן! מסתבר שהתכסיס של רולנד ורגה לא כל כך עבד, כי רגה מתאהבת בפאיטן (זה לא ספוילר, זה מופיע בתיאור הספר), ופאיטן בה. אבל הוא חושב שהיא נשואה, והיא מפחדת לומר לו את האמת כי הוא ייפגע מכך ששיקרה לו וניסתה לרמות אותו. ובלי קשר לזה, הוא אלף והיא בת אנוש!!! האם קשר כזה יכול בכלל להתקיים? אני זוכר את הרומן הזה מלפני שנים, כשקראתי את הסדרה בעודי ילד, ואני זוכר שהוא הפתיע אותי והיה מרענן – אלף ובת אנוש. (נכון, תאניס וקיטיארה ברומח הדרקון, אבל תאניס היה חצי אלף אז זה לא בדיוק נחשב!), וגם עכשיו זה עדיין עבד, זה עדיין מרענן ומיוחד. 5) הטוטאליות של העלילה – העלילה פשוט מוחצת את הדמויות. היא לא מרחמת על אף אחד. הסופרים ריטשו את הדמויות שלהן והביאו אותן עד לסף היכולות. זה נעשה יפה, וזה היה מציאותי, ותאם את המצב שאליו הם נקלעו. כל דבר פחות מכך היה יוצר תחושה מלאכותית, או ניסיון לעדן את המצב כדי שיתקבל טוב יותר אצל קהל הקוראים הצעירים יותר, אולי. מה לא אהבתי? 1) יש דמות אחת, חדשה, שמופיעה די מוקדם, והיא משמשת מעין זרז של דברים במהלך הספר. היא דואגת לדחוף ולמשוך את כולם למקומות הנכונים שלהם כדי שדברים יזוזו בכיוון הנכון. לא אפרט על הדמות כי זה ספוילר, אבל זה משהו שאני פחות אוהב. כלומר, לולא הדמות הזו, כמחצית מהדברים שקרו בספר כלל לא היו קורים. והיא נמצאת שם כדי לדאוג שהם יקרו. כן, זה חלק מהעלילה הראשית, הדמות הזו חשובה בהמשך, אבל זה עדיין מציק לי. 2) הרומנטיקה – כן, גם ברומן היו דברים שלא אהבתי, ואני הרי קורא עכשיו עם מבט ביקורתי ובוחן של בן 37. ההתאהבות של פאיטן ורגה הייתה ממש מהירה מדי. כן, הם נדחפו למצבי קיצון ולחץ, וסכנת חיים. אז יש נטייה להביע רגשות חזקים במצבים כאלו, אבל רבאק, רק עכשיו נפגשתם, ועד כה כל אחד מכם שנא את הגזע של השני, וחשב שהוא נחות ממנו. ופתאום אתם מאוהבים? זה קרה ממש מהר מדי. לסיכום, ספר נהדר, וכמה שהעלילה נסחבה לאט בהתחלה, מקבלים פיצוי פי מאה כשהעניינים מתחילים לזוז, ובאמת שלא הצלחתי להניח את הספר מהיד. קראתי למעלה ממאה עמודים ביום אחד, ואם היה לי יותר זמן, כנראה שהייתי קורא יותר. וכמובן, אם התחלתם את מחזור שער המוות באריאנוס, ואהבתם, אז אתם פשוט חייבים להמשיך אל כוכב הרפאים. לגבי גילאים מתאימים – בעוד בכנף הדרקון לא היה שום אזכור למיניות, בכוכב הרפאים יש הרבה אזכורים למיניות, בעיקר בתיאורים של דמויות – חזה שופע, שרירים משורגים, מחשוף נדיב וכו'. אין אקטים מיניים ואין תיאורים מיניים, אבל מציגים את המיניות של דמויות. לגבי אלימות, אז כנ"ל, יש כאן אקטים אלימים מאד, והפעם, בניגוד לכנף הדרקון, הם מתוארים היטב, ברמה שניתן ממש להזדעזע מהם. לדעתי, גם המיניות וגם האלימות המוצגים כאן תואמים מאד את המצבים אליהם נקלעים הדמויות בספר, וזה מצטייר כמציאותי. אבל צריך לציין זאת אם לא רוצים לחשוף ילדים לדברים כאלו. אז לדעתי, גילאי 16+, אולי אפילו 15.”