ביקורת ספרותית על אידיוט - כרכים א'-ב' מאת פיודור דוסטויבסקי

---

הדבר הראשון שמהמם את הקורא במפגש עם סיפרו של דוסטוייבסקי הוא שמו – אידיוט; שם שהוא פגיעה, גידוף ועלבון. הרגשות ששם שכזה עשוי לעורר בקורא הנתקל בספר לראשונה, הם פליאה, מבוכה ואפילו דחייה; אך האם אנחנו צריכים לקבל את שם הספר כפשוטו?
כבר בפתיחת הספר אנחנו מתוודעים לָ'אידיוט', הנסיך* לב ניקוליביץ' מישקין, חולה אפילפסיה בן עשרים ושש השב לאחר ארבע שנים לסנקט פטרסבורג מבית מרפא בשוויץ, עני ואביון, בודד וחסר קשרים, מתוך רצון לנסות את מזלו. הוא אינו מכיר איש בעיר, אינו בקיא במנהגים ובגינונים החברתיים, אך הוא אופטימי, תמים כילד, אוהב אדם באשר הוא אדם וחסר כל גינונים או תאוות בצע. וכך הוא מושלך שלא בטובתו אל תוך החברה הרוסית חסרת הרחמים של אמצע המאה ה-19, חברה שמאמינה בכסף ושבויה בצרוּת מוחין של גינונים צדקניים, מלאכותיים ואכזריים; חברה שבה יוצאי הדופן, שמסיבה זו או אחרת אינם מתאימים לתבניות החברתיות המקובלות והמקובעות, מוקעים ומסולקים מקרבה.
במרכז היצירה עומדים שני יוצאי דופן שכאלה: מישקין, כאמור, עני ותמים שאינו יודע את 'כללי המשחק', ונסטסיה פיליפובנה, אישה צעירה ויפה להלל, שהתייתמה בגיל צעיר, נוצלה מינית על ידי מי שהיה אמור להיות מיטיבהּ ואיש חסדהּ, ובפתיחת הספר – מוחזקת כמעין קורטיזנה שלו. נסטסיה נקרעת בין שניים: מצד אחד פרפיון רוגוז'ין, בן למשפחת סוחרים עשירה המאוהב בה בצורה אובססיבית עד לשגעון של ממש, ומצד שני, מישקין שחומל עליה ומוכן לשאתהּ כדי לדאוג לה ולהגן עליה. מודעת למעמדה החברתי הנחות, היא נעה בשגיוניוּת בין מישקין המסמל עבורה את הכפרה ואת הגאולה, ובין רוגוז'ין, שהוא המוות הוודאי המגיע לה, לדעתה של החוטאת, בדין.
בספר הזה מציב דוסטוייבסקי מראה מול החברה הרוסית על שלל גווניה והביטיה: החברה הגבוהה, הבורגנות, מעמד הסוחרים, העניים שירדו מגדולתם, פשוטי העם, הניהיליסטים, המבוגרים והצעירים. הוא מתאר את הכאוס שביחסים בתוך המשפחות, ללא קשר למעמדן ואת הקשרים החברתיים שבין המעמדות ובתוכם. בנחשול החברתי הזה, בו האדם נקנה בכסף והכסף יענה על הכול, מיטלטל מישקין כסירה רעועה של אהבה שאינה תלויה בדבר, כחסד טהור ונקי משיקולי תועלת, שכל רצונו להטיב עם הזולת; והוא, החולה, התם, ה'אידיוט', לא יצליח לשרוד בסערה החברתית.
כבר בראשית הקריאה אנו מבינים שמישקין אינו אידיוט, אלא 'אידיוט' בעיניי החברה. מישקין הוא "שוטה של אלוהים", דמות שכיחה בתרבות הרוסית: מטורף שהוא למעשה השפוי האמיתי, האידיוט שהוא למעשה חכם, זה שמוזרותו מאפשרת לו, בדומה לליצני החצר בזמנים הקדומים, לצאת כנגד ערכי החברה, הכנסייה והשלטון. החברה הפטרבורגית של אמצא המאה ה-19, שהחילון והקפיטליזם פשטו בה, לא יכלה להכיל ולכבד אדם אמיתי, כן ומאמין כמישקין.
במהלך הקריאה של הספר, נזכרתי בשירו של אלתרמן, "אליפלט", אותו "ביש גדא גדול" ש"בו שכנים ושכנות דברו דופי, ואמרו: שום דבר לא יועיל, אליפלט הוא ילד בלי אופי...". גם אליפלט של אלתרמן הוא חסר אופי למראית עין החברה, אך למעשה הוא דוגמה לאדם האמיץ והאמיתי.
גם אם הנסיך מישקין מבולבל לעתים קרובות, לא מעשי, מבוהל ופוסח על שתי הסעיפים, אפשר להבין לצידו של מי נוטה ליבו של דוסטוייבסקי (שהיה, אגב, אפילפטי בעצמו). דוסטוייבסקי, שחזר מגלותו בסיביר אדם מאמין, ורחש כבוד ל"אמונה הישנה" (זרמים דתיים אדוקים שפרשו מהכנסיה האורתודוכסית במאה ה-17), שתל בספרו הרמזים נוצריים רבים (דוגמאות בולטות: נסטסיה פיליפובנה ומריה, ידידתו השוויצית של מישקין, כבנות דמותה של מרים המגדלית) ובז לחברה החילונית והמטריאליסטית הרוסית שהתרחקה מהאמונה וסגדה לעגל הזהב.
הספר מלא בכל טוב: אינטריגות, סצנות המונים כמעט מופרכות בפראותן, רגעים של חמלה אנושית ושל אכזריות מבחילה, של טוהר ושל התפלשות בחולי. ואף על פי כן ובאופן כמעט מפתיע, הספר מלא בהומור דוסטוייבסקאי מצחיק וטוב לב, והקריאה מהנה מאוד ולא מעיקה על הקורא. גם עבודתה התרגומית המופתית של נילי מירסקי זצ"ל, ראויה לציון. משפט משעשעה לדוגמה, היה "ליזאבטה פרוקופייבנה היתה גברת חמת-מזג ונוחה להיסחף בסערת רגשותיה, ויש שהיתה מרימה את כל העוגנים באחת לפתע-פתאום ובלי להרהר הרבה, ומפליגה אל הים הפתוח תוך התעלמות גמורה ממזג-האוויר." איזה תיאור אנושי מקסים!
לסיכום, בעיניי, דוסטוייבסקי הציב בסנקט פטרסבורג של תקופתו את ישוע הנוצרי בדמותו של מישקין, כדי להוכיח לרוסים שאילו נקלע המושיע אל בין ציפורניהם, הם היו קורעים אותו לגזרים.


• יש לזכור שברוסיה של המאות ה-18 וה-19, היה הבדל בין המושג "נסיך גדול" – תואר האצולה הגבוה ביותר שניתן לטוענים לכתר, ובין המושג "נסיך" שניתן על-ידי הצאר לאצילים ולעשירים מופלגים, כגמול על פועלם. התואר הזה עבר בירושה.

» ביקורות נוספות של קרן
» ביקורות נוספות על אידיוט - כרכים א'-ב'