ביקורת ספרותית על שנים-עשר סיפורים נודדים - ספריה לעם #399 מאת גבריאל גרסיה מארקס
ספר מעולה

---

הגעתי לספר הזה משלוש סיבות עיקריות: ראשית, האכזבה מספרה של אולגה טוקרצ'וק "נדודים". חיפשתי חוויה מתקנת לנושא הנדודים, רחב ומעורפל ככל שיהיה. נושא זה נראה לי מעניין ולמרבה הצער רלוונטי, במיוחד במקום בו אנו חיים. שנית, רציתי להתרענן באסופה של סיפורים קצרים. שלישית, רציתי לקרוא משהו מפרי עטו של מרקס. עברו שנים רבות מאז שקראתי ספר שכתב סופר נפלא זה. התגעגעתי ליכולת המופלאה שלו, בעיני, לשלב מציאות ובידיון למקשה אחת, ללא תפרים גסים.

ההקדמה המעניינת של מרקס בהקדמה אודות תהליך יצירת האסופה הציבה עבורי רף גבוה של ציפיות: 18 שנים חלפו מאז החל מרקס לכתוב את הסיפור הראשון (1974) ועד לפרסומה של האסופה (1992). מרקס עיבד שוב ושוב את הסיפורים ואף טרח לבקר שוב בערים בהם התרחשו סיפוריו כדי לבדוק את זכרונו. לביקורים אלה היתה תוצאה מבורכת, בעיני: "..יצאתי איפוא לנסיעה קצרה כדי לחזור ולהתוודע אל ברצלונה, ז'נבה, רומא ופריס. כולן עד אחת לא היתה להן עוד זיקה לזכרונותי:...הזכרונות המוחשיים נראו לי רוחות-רפאים, והזכרונות הכוזבים נראו לי אמיתיים כל-כך, עד שתפסו את מקומה של המציאות. לא אוכל איפוא עוד להבחין בקו הגבול שבין האכזבה לגעגועים". מצב עניינים זה הביא את מרקס למסקנה: "....בגלל החשד המועיל , שאולי כל מה שחוויתי באירופה אינו נכון, לא הייתי צריך לשאול את עצמי היכן מתחילים החיים והיכן הדמיון". לדבריו, של מרקס, בשלב האחרון, 18 החודשים האחרונים לפני פרסום הספר, הוא נכתב כמקשה אחת: "...מאחר שכתבתי את כל הסיפורים בעת אחת...הצילה אותי הראיה הכוללת...מן הצורך בהתחלות רצופות ומייגעות, ועזרה לי לצוד גודש מיותר וכפילויות קטלניות".

קסמה של האסופה הזו הוא, בעיני בשילוב שבין האינדיבידואלי לבין הקולקטיבי: מחד, כל הסיפורים קשורים זה לזה באופן תמטי: הם עוסקים בנדודים; במהגרים מאמריקה הלטינית המתגוררים באירופה או כאלה אשר שהו בה תקופה מסוימת וחזרו למולדתם. אך כל אחד מהסיפורים האלה עומד בפני עצמו, הן מבחינת העלילה והן מבחינת גיבורי הסיפורים, מאידך. על כך יש להוסיף את יכולתו המרהיבה של מרקס לספר סיפורים: כל אחד מהסיפורים קולח ומהווה קריאה מהנה (אם כי לא כולם משובחים); התיאורים צבעוניים ואמינים; הדמויות בנויות נפלא ובאופן אמין.

גורם מושך נוסף הוא האוסף המגוון של גיבורי הסיפור: גברים ונשים, כאחד: מנשיא מודח ("דרך צלחה, אדוני הנשיא") ובת משכילה למשפחה מיוחסת (דמך בשלג") ועד לאיכר קשה-יום מקולומביה, הנושא את גופת בתו בת ה-7 שלא הושחתה במשך עשרות שנים ("הקדושה"), ולנערה מברזיל שנמכרה לזנות בגיל 14 וכת מתכננת את מותה בספרד ("מריה דוס פרזרש").

גם מה שאין בספר עורר אצלי עניין. למעט סיפור אחד ("דרך צלחה, אדוני הנשיא"), וגם זה בנסיבות מיוחדות, לא זכור לי סיפור שיש בו יש דיון כלשהו בעניין הגעגועים למולדת הישנה. כל אחת מהדמויות מוצאת את מקומה בחברה החדשה. לא כולן חיות באושר ועושר: נדודים – יש געגועים – אין.

חלק מהסיפורים קשור לאחרים באמצעות נושא משותף. כך אירוע טבע קיצוני משנה את מהלך העלילה: גשמים עזים ומכונית שנתקעה משנה את מהלך חייה של צעירה מכסיקנית יפיפיה שכל רצונה היה להודיע לבעלה שהיא תאחר ("באתי רק לטלפן"); נחשול ענק גורם למותה של אשה הנמחצת במכוניתה. זה אגב, הוא היחיד שמתחיל מסופו ("אני חולמת בשכר"); ומה מעוללת הרוח הצפונית העזה לתושבי ברצלונה ולמבקרים בה ("רוח צפונית").

שני סיפורים מוקדשים למקומו של האפיפיור בחיים של הקתולים פשוטי העם: כך מרגריטו דוארטה, איכר מקולומביה מגיע לרומא כדי לשכנע את האפיפיור להכיר בבתו המתה כקדושה ("קדושה"); לאלמנה האדוקה פרודנסיה לינרו מריואצ'ה שבקולומביה יש רק בקשה אחת לאחר שהתאלמנה – לראות את האפיפיור ("שבעה עשר אנגלים מורעלים").

שלושת הסיפורים שהסבו לי את ההנאה הגדולה ביותר הם: "מריה דוס פרזרש", המתאר את חייה של אותה אשה שהתפרנסה מזנות. הדמויות מרשימות והסוף מושלם. הסיפור השני הוא "האור דומה למים", מהסיפורים הקצרים שבקובץ אודות שני אחים במדריד החושקים בסירה כפרס על הצטיינותם בלימודים. היכולת של מרקס ליצור עולם סוריאליסטי מזכירה סצינות ב"מאה שנים של בדידות". הסיפור השלישי הוא "באתי רק לטלפן", שהוזכר קודם, סיפור קפקאי מעולה.

הסיפור שפחות הרשים אותי הוא "המטוס של היפיפיה הנרדמת". על פגישה מקרית של המספר עם יפיפיה בשדה התעופה ובמהלך טיסה ארוכה.

ואיזה סיפור חסר באסופה? מרקס מזכיר בהקדמה שהאסופה כללה 18 סיפורים ביניהם סיפור המבוסס על חלום שחלם אודות השתתפותו של הסופר בלווייתו שלו. למרות שהמשתתפים לבושים בבגדים קודרים, הכל נראים שמחים ובמיוחד הנפטר שכן הוא זוכה להיות במחיצת חבריו האהובים ביותר....מרקס זנח את הסיפור משום שלדבריו לא הצליח לתאר חגיגת רעים כמו זו שראה בחלום.

השורה התחתונה: אוסף מגוון של סיפורים שמחד, שונים זה ומזה ומאידך, קשורים לנושא כללי. הסיפורים קולחים, הדמויות מכל שדרות החברה מעניינות מאד. הספר ענה על כל הציפיות שלי מאסופת סיפורים.

» ביקורות נוספות של דן סתיו
» ביקורות נוספות על שנים-עשר סיפורים נודדים - ספריה לעם #399