“"בית חפץ" בד"כ לא מהספרים שהייתי מתפתה לקרוא, ומלבד אולי סקרנות קטנה לא היה לי אליו כלום.
בכל זאת הגעתי אליו מתיוג שלו ע"י מנחם פרי עם "סמטאות" של אלישבע, וקצת השתכנעתי לנסות.

בית חפץ מתמקד בלספר על משפחה בירושלים שלפני המלחמה (לא תקופה שהכי מעניינת אותי, על אף שהסגנון מאוד אירופאי, עצם האיזכור של ירושלים מן הסתם תמשוך את סקרני הז'אנר או איך שלא אקרא לזה) ובעצם אולי לא כל המשפחה, אבל מהעיקרים שלה, האבא הספרדי המכובד, האמא האשכנזייה הדומיננטית, והבנות, כשרק 2 מהן מקבלות שם ואופי, השאר נשארות חבויות.
סביב כל המשפחה הזאת מתקבצים כל שאר הדמויות, יש את הבעלים, יש את המאהבים, ויש את הקנאים.
יש הרבה מה לספר על העלילה, כי עצם החיבור הספרדי והאשכנזי בירושלים דאז, יוצר מין חיבור כזה, שבטוח מסובב סביב מלא סיבוך וצבע. קשה לי למקד את העלילה לקו סדור אחד, אבל אני כן יכול להגיד ש2 הבנות לבית חפץ, מניעות קדימה את הסיפור. דבורה, הבת הצעירה שמוצאת חתן ואז נגררת אחרי גיסה, וחוה שעוברת משהו ומתרחקת מבעלה עד לגט ולנישואין מפוקפקים עם אחר.

הסיפור של דב קמחי עם הרומן הזה לא היה פשוט, ולקח לו זמן (של 12 שנה אני חושב) עד שבכלל התפרסם. יש שיאמרו בגלל סגנון שלא התאים לתקופה, ככה או ככה הסיפור שלו לא מספיק משך אותי, וחוץ מאחרית הדבר שקצת סיפרה עליו ומהדף הקצר בויקיפדיה, לא תפסתי הרבה.

בסופו של דבר האמון המסוים שיש לי במנחם פרי עם טיפונת סקרנות ורצון לנסות, הביאו אותי לקרוא את הספר, ואציין למעליותא את הכתיבה היפה שלו, שגרמה לי לשים מלא סימניות קטנות לאורך הספר רק בגלל ציטוטים קצרים ויפים, הרבה זמן לא נתקלתי בכתיבה כזאת, והיו רגעים שממש נהניתי רק מלקרוא.

מה שקצת משך אותי למטה, זאת העלילה. הנה, אני לא מהתקופה בה הרומן פורסם, וגם אני קיבלתי אותו בקצת קרירות. הוא הרגיש לי קצת חסר טעם, ולא הרגשתי חיבור או קירוב לשום דמות שהיא. לא הרגשתי מלחמה פנימית, לא הרגשתי את ה"מתח" בין הדמויות, וגם רגעים עצובים, לא ממש דיברו אליי.
בסוף הספר קורה משהו, כמו שיאה לכל סוף של ספר, והמשהו הכביכול דרמטי הזה לא הילך עליי כלום. לא ציפיתי ליותר מדי אז לא התאכזבתי, ואת האחרית דבר הארוכה של מנחם פרי (שמתייג את כל העמודים האלה כ"מציע קריאה בספר") לא הצלחתי להחזיק יותר מכמה עמודים. יש בזה מן האשמה שלי, אין לי את ההבנה של אותה התקופה (שנות ה50) ואת ההבנה של המקום של קמחי, אבל כאחד מתקופה שאולי מנחם פרי מכוון אליה כשהוא מציף את הספר מחדש, מתוך רצון להעלות אותו על נס כלשהו של גדולה, לא הצלחתי להרגיש חיבור.

אז זאת כבר בחירה שלכם, אם להשתכנע ממנחם פרי ולנסות להעמיד את הספר הזה חזרה למקום ש"מגיע לו" או להנהן ולהמשיך.”

“ברחובות בבית ישן בן קומותיים קיימת כבר שנים חנות ספרים קטנה ומפנקת, ומי שרוצה למשש ולגשש ואפילו להריח, יגלה בתוכה מטמון אמיתי. ממש כמו במערת עלי באבא. כותרים ישנים וחדשים באלפים ובמחירים אטרקטיביים. ולאחרונה נוספה שם גם מרפסת שצופה אל גינה, וכל הירוק מבחוץ נשפך לתוך הדפים. על הסדר והארגון בה אמון בחורצ'יק צעיר ורגיש במידה שבכל פעם שאני מגיעה, הוא שולף למעני את הספרים המיוחדים יותר, וכך נפל לידי הרומן הזה "בית חפץ".
הספר נכתב בשנות השלושים אך יצא לאור רק בשנת 1951, וכל כולו סובב סביב נשים. נשים חזקות. המקום הוא-ירושלים והתקופה היא- לפני מלחמת העולם הראשונה. כתיבתו של קמחי יפה. יפה מאוד אפילו. כזו של פעם, מדויקת ועדינה אבל גם מאוד צורבת.
"כמו חיי נישואין של פוגל- כך גם הרומן הזה, יוצא דופן בנוף הספרות העברית" נכתב על גב הכריכה האחורית של הספר, וקמחי כמו פוגל מיטיב להוביל אותנו עם פנס ביד בין נבכי הנפש של גיבוריו, והוא מצטיין בכך. אלומת האור שלו חודרת את חדרי הלב פנימה ומחוצה לו, מאירה את החשקים ואת הקנאות ,את החיזורים ואת הבגידות ולא רק, גם את חדרי הבית–בית משפחת חפץ, בית ערבי עם גן קטן וחומה סביב לו, שבו ובסביבתו מתרחשת העלילה. קמחי חומל על דמויותיו ומיטיב לזהות למענינו את שפת הגוף שלהם. בתנועה שלא נעשית, במילה שלא נאמרת, ובצעקה שלא נשמעת. זו הכלואה. ואינני יודעת מדוע בחרתי לצטט מתוך הספר דווקא את המשפטים הבאים, מכל האחרים שציינתי לעצמי, אולי בגלל השאלה (מי אתה...) שהיא כל כך מתאימה לכלל האווירה שבספר ....?
"...אבל בעצם מי אתה, עלם חמד, ואיך נפלת הלום דרך ארובת-התנור? שואלת הסבתא רבא לבית חפץ את חיים ספיר, הדוקטור הצעיר שבא אל הבית כדי לחזר אחר אחת מבנותיו, וזו הייתה תשובתו :
"בפרנקפורט שעל נהר מיין יש גן ציבורי קטן, ובתוך אותו הגן, רגיל היה להתהלך עם דימדומי-הערב הפילוסוף שופנהאואר. שקוע במחשבות היה מהלך, עד שהעריב עליו היום. אבל משהעריב היום, היה שומר הגן סוגר את השער. מי שם ?- קרא השוער לעומת הפילוסוף המפגר ומהלך בחשיכה. והפילוסוף נחפז ובא במרוצה עד השער ונענה לה לאותה קריאה מתוך עיניים תוהות ובוהות : הוי, "מי שם?" אתה שואל, אבל על השאלה הזאת חושב אני כבר למעלה משלושים שנה..."
רומן ניפלא של סופר ניפלא עוד יותר . מומלץ”