שנת 1980 בספרים

קורה לי הרבה שאני נכנס למשהו כל כך חזק שזה ממלא נתח רציני מהמחשבה שלי, לפני כחצי שנה היו אלו מחזות יוונים, בשבועיים וחצי האחרונים אלו מחזות של שייקספיר.
התעסקות שכזו תמיד מובילה לעולם תוכן שהוא כל כך רחב ומרהיב שכול כיוון שתלך בו תמיד תמצא בו תוכן ייחודי המרחיב את עולמך הפנימי אך במקביל מקבל משמעות אישית בזכות התכנים שנוגעים אלי.
אם זה המפגש מול המחזה "פרומותאוס הכבול" של אייסכילוס שהפעים אותי באווירה ובתוכן שלו ואם זה "הבקכות" של אוריפידס שהיה כל כך עוצמתי רעיוניות ומרהיב ואפל שהמפגש איתו נצרב לי במחשבה כזיכרון חי.
רק כאשר אתה נכנס לעולם תוכן חדש אתה יכול לפגוש יצירות כאלו שלא העלת בדעתך ושתפורות למידותך.

אך לפעמים יש יצירות שהן פשוט טובות ומהנות, כאילו מבחינת התוכן והאמירה הן בדיוק אתה אבל הן לא חלק מהיצירות המרהיבות בעוצמותן הלוקחות אותך לפרספקטיבה חדשה על העולם, זה המקרה עם המחזה "טרואילוס וקרסידה" של שייקספיר.

המחזה במטרתו העיקרית רוצה לנפץ פרות קדושות, ואין דבר מהנה יותר מזה, אך בעיקר לרסק את מושג ההירואיות ואידאל האהבה, ואיזה דרך יותר טובה לעשות זאת מאשר לקחת את האידליאדה של הומרוס ולנפץ אותה?
שייקספיר לוקח את אחת מאלוהי כל היצירות שיצאו מהמין האנושי, ובטח שבתקופתו המקום שהיצירה הזו קיבל הוא של מונומנט לשלמות, וכל מה שהוא היה צריך לעשות, הוא רק להכניס לתוכה "אנושיות פשוטה".
הגחכה של מושג הגיבור על ידי הצגת דמויות חלשות ואימפולסיביות, מנצחות במרמה, טיפשות וגאוותניות.
אכילס מנצח את הקטור בקרב לא הוגן, איאס טיפש ומנווט כמו בובה על חוט על לפי הצרכים של מנהיגי יוון ועוד שלל דוגמאות ששזורות במחזה שמי שמכיר את המקור יכול פשוט להינות מהאמירה החדה של שייקספיר בנושא.

שייקספיר מציג עד כמה המלחמה היא תוצר של מאבקי אגו, פוליטיקה קטנה וטיפשות אנושית. את המצפון המוסרי והפילוסופי הוא מכניס דרך דמותו של תֶרסיטס, חייל עקום גוף שמקלל בלי הפסקה.

אצל הומרוס הוא היה חייל מעוות שיוצא כנגד אגממנון ומערער על סמכות המנהיגים, עד ש־אודיסאוס משתיק אותו באלימות. אצל ויליאם שייקספיר הוא האנטי־שוטה: קול האמת הבוטה על המתרחש בשדה הקרב הכאוטי.

הוא ההיגיון היוצא מפיה של דמות השוטה, כפי שמופיע בחלק ממחזותיו של שייקספיר, אך כאן הדמות מותאמת לתוכן המחזה: הוא אינו החכם במסווה של טיפש, אלא דמות גסה ומעוותת – היפוכה של דמות החייל האידיאלי. דרך דמות זו משתקפת האמת המעוותת המתחוללת מאחורי הריקנות ההירואית של המלחמה, והיא חושפת עד כמה הכול רקוב.
תרסיטס הוא האדם היחיד במחזה שרואה את חוסר ההיגיון במעשי המלחמה ובהצדקה של האנשים אותה ואת גבורת החיילים.

בנוסף, שייקספיר יוצא גם כנגד האהבה האידיאלית. כל סיפור אהבה במחזה הוא ביזארי ומתנפץ במהירות שבה הוא נרקם לאורך העלילה. אך להבדיל ממחזות אחרים שלו, הדבר אינו נגרם על ידי גורל או כוחות חיצוניים; האהבה אינה מגיעה למימוש בגלל האנשים עצמם — הם בוגדים ופועלים לפי האינטרסים האישיים שלהם. כמו המלחמה, גם סיפור האהבה של טרואילוס וקרסידה משקף את אותה התפוררות מוסרית.

המחזה מלא אמירות נהדרות, קללות ותובנות חדות מלאות אירוניה, ומבנהו הנרטיבי מהנה מאוד. זהו מחזה פשוט נהדר — מפגש מעניין בין שייקספיר לבין העולם של המחזות היווניים.
שייקספיר לא רק לועג לרעיון הגיבור; הוא מנפץ את עצם האפשרות הזו בעולם האנושי — מעין דה־מיתולוגיזציה של העולם ההומרי.

רק ספר. לא לראות את הסדרה.
תנו לדימיון להשתולל

בכל ערב יום השואה אני משתדל לבחור ספר מן התקופה החשוכה ביותר שידע האדם המודרני (עד כה, יש מה לשפר...). באופן מוזר, דווקא מן הספר הזה נמנעתי במשך שנים, אולי מתוך אינטואיציה מוקדמת?
היום, לאחר הקריאה, אני יכול לומר שאני שמח שלא ויתרתי עליו אך גם איני שלם איתו. הספר בעיניי הוא מסע מתמשך של זוועות, כמעט ללא הפוגה. אם כוונת הסופר הייתה להעביר את הקורא, ולו כגרגיר מלח, מן הסבל האנושי שחוו בני אדם בשואה, ללא ספק שהוא מצליח עד כדי כך שהספר נשמע בדיוני לקורא המודרני ועם זאת, חלקים ממנו בהחלט קרו גם קרו. קושינסקי מצליח באופן חד ובלתי מתפשר, שלא לומר אכזרי להביא את הקורא לקצה אלא אם הוא סדיסט מובנה ואז הספר ירגיש כמו ״המדריך לרעיונות חדשים לסדיסט הסטנדרטי״.

ובכל זאת, כאן גם מתחילה הבעיה שלי עם הספר: נדמה לי כי מעבר לרצף ההתעללויות הפיזיות, המיניות, הנפשיות אין כמעט מרחב נוסף. הילד המספר עובר טרנספורמציה מתמימות לקרירות, ולעיתים אף לאכזריות, אך העולם שסביבו נותר שטוח במובן אחד מהותי: אין ניסיון ממשי להבין, לפרש, או אפילו לרמוז למבנים הרחבים יותר של הרוע. המלחמה עצמה כמעט ואינה נוכחת כתופעה היסטורית או פוליטית אלא משמשת כרקע עמום, מעין מצב נתון וכך באמת היה אך הקורא המודרני פחות ירגיש על בשרו את האימה. לכן, נוצרה בתוכי תחושה שהספר כולו הוא רצף של בריחות, רעב, אלימות והתעללויות ולא הרבה מעבר לכך.

סצנה אחת נחרטת בי יותר מכולן: הציפור הצבועה. מומחה הציפורים, מתוך אכזבה או דחף מעוות, צובע ציפור בצבעים עזים שאינם לה. כאשר הציפור חוזרת אל הלהקה, היא אינה מתקבלת; הלהקה תוקפת אותה עד שהיא נעלמת. הרגע המזוקק הזה, אולי יותר מכל תיאור זוועה אחר, הצליח לעורר בי צמרמורת עזה. בפעם הכמעט יחידה בספר ראיתי דימוי שאינו רק אכזרי אלא גם עמוק ומעניין מחשבתית. הטבע עצמו דוחה את הזר, את השונה, את המסומן. במובן זה, הילד, אם הוא צועני או יהודי, הוא אותה ציפור צבועה וכך גם אני כיהודי דור שני לניצולי מלחמת העולם השניה. אך בניגוד לטבע, שבו הצביעה היא חריגה רגעית, בהיסטוריה האנושית של אותה תקופה מישהו בחר לצבוע בני אדם והכפופים לו צבעו בפועל ובידלו בני אדם, וההמון? ממש כמו להקת הציפורים, לא נזקק להסבר נוסף כדי לפעול ולהכחיד את מי שצבעו אחר.

אולי זו גם הסיבה שהספר מותיר בי תחושת חסר: הוא מציג את המנגנון, אך כמעט ואינו מתעכב על מקורו. הוא מראה את התוצאה, אך שותק לגבי הסיבה. וכך, בין זוועה לזוועה, אני נותר פחות ופחות מזועזע, גם כקורא התחלתי לפתח ריחוק מהאלימות ובאמת שחיפשתי משמעות שהספר בוחר שלא להעניק.

ובאופן פילוסופי מעט, הספר נדמה כמתעקש להעמיד את הקיום האנושי במערומיו, כמעט ניסוי מחשבתי אכזרי: מה נותר מן האדם כאשר כל שכבות התרבות (במקרה הזה 99% מהדמויות היו חסרות תרבות ת׳אמת), המוסר וההסבר נקרעות ממנו? כאן העולם אינו זירה של משמעות אלא של הישרדות, לא סיפור עם תכלית אלא רצף של התרחשויות חסרות הצדקה.
נו, כן, ארתור שופנהאואר היטיב לומר זאת: העולם איננו אלא ביטוי של רצון עיוור, בלתי רציונלי. רצון עיוור הכופה על היצורים החיים מעגל אינסופי של סבל. הילד פשוט מסתגל לקיים, מסתגל לכאב. הוא פשוט שורד והטרנספורמציה שלו מראה יופי כיצד משתמר הרוע האנושי בחברה שמעולם לא הצליחה להגיע להפוגה ולו קצרה מספיק על מנת למגר את השנאה והאלימות והגזענות. אפילו אם אתה מתגורר בכפר נידח בפולין ואינך יודע לקרוא, אתה יודע להשתמש בנעלים ויודע שהצועני והיהודי שווים פחות מחזירים.

אך דווקא כאן מתחדדת אי-הנחת שלי מהספר: בעוד אלבר קאמי, למשל, מציע בתוך האבסורד אפשרות של מרד, של עמדה תודעתית, של בחירה, נדמה לי כי קושינסקי מוותר גם על המעט הזה. אין מרד ממשי, המשמעות היחידה היא השרדות, אין אפילו ניסיון להעניק פרספקטיבה שתאפשר לקורא לאחוז במשהו מעבר לזוועה עצמה. העולם נותר סגור בתוך עצמו, אטום לכל פרשנות.
ואולי זו עמדתו של הסופר והציפיות שלי לא נכונות, אולי הוא פשוט רצה לתאר את הרוע ובו זמנית לשלול מן הקורא את הנחמה שבפרשנותו. אם כן, אזי הוא מותיר את הקורא באותו מצב קיומי של הילד: הקורא חשוף באופן חסר פשר ומהר מאוד הקורא עצמו מרגיש צבוע בצבעים שאינם שלו, אנחנו מרוחקים ממלחמת העולם השניה, המצב בתקופתי טוב יותר. האמנם? נכון, אין מכונת השמדה מסודרת אבל מי מבטיח לי שאנחנו לא עדים לתקופה אפלה אף יותר מאותה תקופה והגלגל לא רק שממשיך להתגלגל אלא שהוא גדל ככל שהטכנולוגיה גדלה. מוות לעיתים הוא הפתרון הקל, לחיות בתוך האנדרלמוסיה העולמית כשאתה צבוע בצבעים שונים הופך את חייך לעיתים לבלתי נסבלים עבורך.

הציון שלי: 7 מתוך 10
אמנם הכתיבה טובה אבל הטון באופן מכוון כמובן, ילדותי לאורכו, חסר עומק וכי כמה עמוק יכול להיות ילד בן שבע. הספר מומלץ לחובבי הכאב הספיראלי שכן זו מהות הספר ואם ספרי שואה מדברים אליך, זה לא ה-ספר אבל זו הזוועה המתומצתת ביותר שיצא לי לקרוא.

מתי שהוא אמשיך לספר ״ההמשך״: פגישה עיוורת

אחרי קריאתי את "גרגנטואה ופנטגרואל", היצירה הקומית שנחשבת לאחת מאמהות הספרות הצרפתית, התחשק לי עוד קצת ספרות יסוד מימה"ב, וכך הגענו הלום.
"סיפורי קנטרברי" הוא מהיצירות הגדולות הראשונות שנכתבו באנגלית ולא בלטינית, וזו גם יצירה "עממית" יחסית (כמה שאפשר להיות עממי כשפחות מ10% מהאוכלוסיה יודע קרוא וכתוב..) שהביאה את הספרות לריאליה ול"לכלוך" שספרות חצרונית רשמית התרחקה ממנו.

מצד שני, ניגשתי קצת חושש.
תבינו, קראתי את "הדקאמרון", אוסף הסיפורים שהשפיע מאוד על כל הספרות מהסוג הזה, ובפרט על "סיפורי קנטרברי" שמעוצב בהשראת הדקאמרון ואפילו מכיל בתוכו עיבודים לסיפורים מהדקאמרון, ו, יסלחו לי מבקרים פלצנים לדורותיהם, לא ממש התלהבתי מהדקאמרון.
כלומר, היו שם סיפורים טובים, אבל עם מאה סיפורים הוא היה רפטטיבי להחריד. בחלקים גדולים זה הרגיש כמו אותו הסיפור שחוזר על עצמו בשינויים קלים. יצירה די סטטית, שאין בה יותר מדי התפתחויות מעניינות להוציא כמה outliers.

טוב, שמח לבשר לכם ש"סיפורי קנטרברי" ממש לא חולק את החולשות של הדקאמרון. קודם כל, היצירה הזו היא רק באורך 22 סיפורים (למרות שבמקור תוכננו 120, נחזור לזה בהמשך), אז הסיכון לחזרתיות משעממת יורד.
שנית, הסיפורים מאוד ורסטיליים מבחינת ז'אנר, סאבטקסט, סגנון הבעה והתרחשויות.
שלישית, הדינמיקה בסיפור המסגרת עצמו, כלומר המסע לקנטרברי במהלכו הצליינים מספרים את הסיפורים, היא גם יחסית מעניינת. הצליינים מדברים על הסיפורים השונים, ולפעמים מספרים סיפורים כתגובה ביקורתית או תומכת לסיפור קודם.
רביעית, בניגוד לדקאמרון שכתוב בפרוזה, "קנטרברי" כתוב רובו ככמעט כולו בשירה מחורזת, וזה פשוט הרבה יותר כיף לקרוא!

אני רוצה לעבור כאן סיפור – סיפור ולדבר עליהם קצת, כי זו יצירה שלדעתי כדאי להתייחס לכל סיפור בה בנפרד.

ובכן, אחרי הפרולוג הכללי, שמציג את כל הצליינים שעולים לרגל לקנטרברי, ואת ייסוד תחרות הסיפורים (כל עולה לרגל אמור לספר 2 סיפורים בדרך הלוך ו2 בדרך חזור, ואחד מהצליינים, פונדקאי, אמור להחליט בסוף מי סיפר את הסיפורים הכי טובים ולתת לו פרס), האביר מספר את הסיפור הראשון, שהוא גם הכי ארוך כאן.
מבוסס באופן רופף על פואמה עתיקה ועל עיבוד מודרני (לתקופה..) של בוקאצ'ו (מחבר ה"דקאמרון"), זו פואמה אפית על אהבה חצרונית, שעונה לכללי הכתיבה, האבירות וסיפורת האהבה באופן מוחלט.
האבירים מתאהבים באופן שהיום היה שולח אנשים למוסד סגור, הגבירות מתעלפות ומתרגשות ואין להן יותר מדי רצון עצמי, ודברים רנדומליים קורים במהירות מסחררת.
כפי שניתן להבין, אני לא מת על הסוגה הזו.
זה מהדברים שסרוונטס לעג להם כמה מאות מאוחר יותר ב"דון קישוט", ובצדק.
מה שכן, אני לא יכול לשקר ולהגיד שזה לא היה מבדר. הכתיבה האפית הייתה מאוד כיפית, בתור בחור שאוהב את הומרוס ובני מינו, וכל ההתרחשויות הובילו לכך שלא היה כאן רגע משעמם.

הסיפור השני הוא של הטוחן, והוא פרודיה על הסיפור הראשון.
מזכיר בסגנון את הסיפורים הגסים של הדקאמרון ושל גרגנטואה, זה על בחור שנואף עם אישתו של נגר, ואיך הם עובדים על נגר ועל עוד כמה אנשים בדרך, כולל הומור מין, נפיחות, אלימות ושאר דברים כיפיים.
מעניין להשוות את זה לאהבה החצרונית של הסיפור הראשון, ולחשוב רגע כמה הבדל באמת יש בין שני התרחישים? בשניהם תשוקה (כי האבירים בסיפור הראשון אפילו לא הכירו את מושא האהבה שלהם שחירפנה אותם) גורמת לאנשים לעשות דברים הזויים, אבל במקרה אחד הם בני מעמד גבוה אז זה נאלץ, ובמקרה השני אלו בני מעמד נמוך, אז זה וולגרי ונלעג.
סיפור די מצחיק, נהניתי ממנו.

הסיפור השלישי הוא של אפסנאי, שהיה בעברו נגר ולכן הוא נעלב מסיפורו של הטוחן. בתגובה הוא מספר סיפור זימה גרוטסקי דומה, שמתרכז בטוחן קמצן, רמאי ונוכל ששני סטודנטים מרמים בחזרה ושוכבים עם אישתו והבת שלו.
הסיפור הזה דומה לסיפור הקודם, אבל אני ארשה כאן שני סיפורים באותו הסגנון, זה היה מצחיק..

סיפורו של הטבח הוא מעניין, כי הוא מתחיל, אחרי פרולוג בו הטבח שתוי בטירוף, ואז הוא נעצר אחרי חמישים שורות, פשוט נקטע.
זה הזמן הטוב לגעת בפיל שבחדר – צ'אוסר לא סיים לכתוב את הספר הזה.
היו אמורים להיות כאן 120 סיפורים, הוא נפטר אחרי שהוא הספיק לכתוב 22, בשלבי השלמה שונים. האם גם את הסיפורים הקיימים כאן הוא היה מפרסם כפי שהם הגיעו לידינו? אני לא חושב, לפחות בחלקם זה ברור.
למשל יש מספר סיפורים בהם המספר מתחיל ואומר שהוא יספר סיפור בפרוזה, אבל זה סיפור מחורז, ויש סיפורים אחרים בהם הדובר מדבר פתאום במין נקבה למרות שהוא אמור להיות זכר וכו'.
בסיפור הזה מאוד ברור שהוא טיוטה של טיוטה, או שהבדיחה כאן היא שהטבח כ"כ שיכור שהוא לא מסוגל לספר כלום.

"סיפורו של הפרקליט" הוא היצירה הבאה, סיפור יחסית ארוך שעוסק בנסיכה טהורה ובמסעות ביש המזל שלה ברחבי העולם.
האמת שהיה לי קשה עם הסיפור הזה, כי הוא מרגיש כמו יצירה דוגמטית נוצרית, על "להושיט את הלחי השנייה" ולסבול באופן פסיבי את התלאות שפוגשות אותך.
לשמחתנו הסיפור הבא הוא הכי חתרני באוסף, והוא ישים ללעג את הגישה הזו, כמו הרבה גישות אחרות.

"סיפורה של האישה מבאת'" מתחיל עם פרולוג באורך כפול מהסיפור עצמו. האישה מספרת על הבעלים (כן, בלשון רבים) שהיו לה, על איך היא הרוויחה כסף מנישואים עם קשישים אימפוטנטים, ועל נישואי תשוקה שבהם היא הייתה אישה מוכה עד שהיא שמה רסן על בעלה.
הסיפור שלה הוא על אישה זקנה שמצליחה לקחת לה בעל צעיר ומושך.
יש המון מה לנתח ולחשוב עליו בסיפורה של האישה מבאת', והפרובוקטיביות החתרנית שלו עדיין מהממת גם היום, אפילו שזו יצירה שנכתבה לפני יותר מ600 שנים.

"סיפורו של הנזיר-הקבצן" הוא עקיצה כלפי שליח בית הדין. שניהם רבו קודם, ומשתמשים בסיפורים שלהם אחד נגד השני.
סיפור קצר ומשעשע.

"סיפורו של שליח בית הדין", התגובה שלו לנזיר, הוא עקיצה כלפי נזירים, שמכילה בין השאר את הפרולוג הנהדר הזה:
"עמד שליחנו בארכופי הסוס:
מגודל החרון והכיעוס
רטט כלו כרטט הצפצפה.
אמר: "קהל נכבד, לי שאיפה
אחת – הן הקשבתם לכל כזביו
של נזירנו השקרן. עכשיו
הראשו גם לי סיפור כאן לספר.
'אני מומחה לשאול', הוא מתפאר –
היפלא? היש הבדל גדול
בין נזירים ובין שדי שאול?
סיפר ידוע הוא, איך נתגלגל
נזיר קבצן אחד באופל-ליל.
לגיהנום, וכשהוליך אותו
מלאך לכאן ולכאן להראותו
את כל זוועות התופת, לא נתקל
בשום נזיר-קבצן בתוך קהל
של מעונים שונים. ובכן תמה,
ויאמר לאותו מלאך: 'תשמע,
גורל נזיר שפיר הוא כדי כך
שלעולם לכאן לא יישלח?'
קרא הלה: 'מה? יש מיליונים כאן!'
חיש הורידו למגורי שטן.
אמר: 'יש לשטן זנב רחב
כמו מפרש. הרם את הזנב',
ציווה על השטן, 'שהנזיר
יראה את אחוריך ויכיר
היכן מדור הנזירים בשחת!'
עוד לא כילה דבריו, ומן התחת
של השטן הגיחו, כדבורים
מן הכוורת, שפע נזירים,
כשני ריבוא נזיר, נחיל גדול,
וריחפו בכל קצווי שאול,
עד שלבסוף חזרה החבורה,
מזדחלים התחתה בשורה.
קיפל שטן זנבו, שב ושקט.
משראה אותו נזיר כל פרט
שבזוועות התופעת, החזיר
האל הטוב לתוך גו הנזיר
את נשמתו - והוא הקיץ מיד.
אך מאימה ופחד עוד רעד,
ומחשבתו לתחת נדדה -
שזו נחלתו המועדה.
תחול על ראש כולכם ברכת עולם!
בוז לנזיר! והפרולוג נשלם."


"סיפורו של פרח הכהונה" מרגיש לי כמו תגובה עוקצנית ל"סיפורו של הפרקליט".
גם כאן יש אישה שעוברת תלאות וייסורים, אבל באפילוג לסיפור אין שבח על המוסר הנוצרי הפסיבי הזה כמו שיש גנאי מסוים לכך וקריאה לנשים לקחת שליטה ואוטונומיה על עצמן.
"נשות החיל השופעות חכמה:
אל תגזרו שתיקה על לשונכן
מרוב כניעות! מין סבלנות קסומה
של מין גריזלד (גיבורת הסיפור) כזאת, מין אשת חן -
הגם לעצמכן אותה תחמדו?
סופכן ששישוש (שד שניזון מבשר של נשים סבלניות) תבלע אתכן!

היו כאכו השונאת דממה,
שפיה לעולם טוחן, טוחן.
אל תהיו קרבן עולה תמימה,
תפסו ברסן! שימו לבבכן
לזכור לקחי ושננו ולמדו -
למען כל אישה ולמענכן.

ארכי-נשים, הקימו החומה!
הן כוח הגמל במתניכן.
השיבו לו לגבר מלחמה!
אם ענוגות אתן ודק גופכן,
השחיזו ניב כנמרים של הודו!
טחנו כטחנה לטובתכן!

אל יפדיחכן הבעל, אל אימה!
גם אם ילבש שריון פלדה, סופכן
שתנעצו חיצי לשון חמה
בין קשקשי חזהו של אישכן.
כבלוהו בכבלי קנאה! לא סוד הוא
כי אז ירבץ כשליו לרגליכן."

"סיפורו של הסוחר" ממשיך את התמה של סיפורי הנישואין, וכאן עוסק בפלייבוי קשיש שלוקח לעצמו אישה צעירה ובבגידה שלה בו.
עוד פעם עוקצני מאוד כלפי גברים ומציג את האישה כמי שדואגת לעצמה בתוך סביבה מגבילה.
זה גם סיפור מאוד מיני וסאטירי. נהדר.

"סיפורו של הפרש" הוא פרודיה על סיפורי האבירים, מהסוג שנמצא כאן ב"סיפורו של אביר" הפותח. נהניתי ממנו.

"סיפורו של בעל האדמות" עוסק יותר בנישואים אידיאליים, ובהתגברות שלהם על קשיים מהסוג של סיפורי הנישואין הקודמים.
לפחות, זו דרך אחת לפרש אותו. כמו בערך כל הסיפורים כאן, הוא פתוח להרבה פירושים, וזו אחת העוצמות של הספר הנפלא הזה.

"סיפורו של הרופא" די קוטע להרגשתי את הרצף הפרו נשי שהיה כאן, עם סיפור די אכזרי שמאוד מרגיש כחלק מהזמן בו הוא נכתב.
האם הייתה כאן כוונה לסאטירה שחורה משחור על הנורמות של התקופה? יכול להיות.

"סיפורו של המחלן" מעניין, כי בפרולוג המחלן מתאר איך הוא חוטא, מרמה וגונב מעניים תוך ניצול המשרה שלו, ואז הוא מספר משל מוסרי על חמדנות ותוצאותיה.
הפרשנות לדיסוננס בין האדם לבין הסיפור מפיקה הרבה רעיונות מעניינים.

"סיפורו של הספן" עוסק שוב פעם באישה שבוגדת בבעלה. מצחיק אבל חוזר על רעיונות שכבר היו כאן.

"סיפורה של אם המנזר" הוא סיפור אנטישמי נוצרי מגעיל. מתאר קהילה יהודית שרוצחת ילד נוצרי אדוק. בואו נעמיד פנים שהסיפור הדוחה הזה לא קיים, לטובת כולנו.

"הסיפור על סר טופז" הוא הסיפור הראשון מבין שניים שמסופר על ידי צ'אוסר עצמו, בתור אחד מהצליינים במסע.
הוא מתחיל לספר שירה אבירית קצבית, עד שהפונדקאי (השופט בתחרות הסיפורים) קוטע אותו בצעקות וקורא לסיפור שלו חרא. מכאן צ'אוסר עובר לספר יצירה בפרוזה, "הסיפור על מליבאוס".
מליבאוס זה סיפור מאוד מאוד מאוד משעמם, שאפילו לא מתורגם כאן, אלא רק מובא תקציר שלו (ומתברר שזה נוהג גם במהדורות אנגליות חדשות של סיפורי קנטרברי).
אני קראתי את הסיפור השלם בתרגום לאנגלית מודרנית באינטרנט, וזה היה די סזיפי.
ה"סיפור" הוא פחות או יותר דיון בין אדם לבין אשתו בנוגע לנקמה בחבורה של אנשים שתקפו את הבת של הזוג (ובשום שלב לא נודע לנו בוודאות אם היא שרדה את התקיפה או נרצחה בה..) האיש מעוניין בנקמה, האישה מעוניינת שהוא לא ינקום אלא יהיה נוצרי טוב, ושניהם מתנצחים ביניהם באמצעות ציטוטים בלתי פוסקים מכתבי הקודש, מקיקרו ומסנקה.

"סיפורו של הנזיר" הוא לא באמת סיפור, אלא הנזיר מדבר על אנשים דגולים שונים לאורך ההיסטוריה, ועל הסיום הטרגי של חייהם.

"סיפורו של כומר-הנזירה" ממש מצחיק ומבריק. בהמשך לסיפור הקודם, כאן יש סיפור על תרנגול "דגול" ועל נפילתו, המנובאת לו בחלום.

"סיפורה של הנזירה השנייה" הוא עוד סיפור דתי נוצרי, הפעם על קדושה מהתקופה הרומית. לא מעניין במיוחד .

"סיפורו של משרת הכומר" הוא יצירה מצחיקה על השרלטנות של האלכימיה והאלכימאים של התקופה.

"סיפורו של הקניין" הוא שוב על אישה שבוגדת בבעלה, ובעיקר על "don't shoot the messenger".

"סיפורו של הכהן" הוא הסיפור האחרון באוסף. גם הוא בפרוזה, גם הוא מובא כאן רק בתקציר, והפעם באמת הסתפקתי רק בתקציר שכאן. זו דרשה דתית נוצרית, לא באמת סיפור.


טוב, אז מה נגיד על האסופה הזו לסיום? די מרתקת. יש כאן הבדלי סגנונות ברורים בין הסיפורים, הרבה הומור, ונועזות רעיונית לתקופה.
לא הכל עובד באופן שווה, יש כאן נפילות מתח, אבל סה"כ זו יצירה שהרוויחה ביושר את מקומה הקאנוני בספרות האנגלית בפרט והעולמית בכלל.

אני אהבתי את התרגום, ששומר על תבניות החריזה של המקור.

"לפני ימים רבים, בימי ארתור,
הוא שגומרים עליו הלל גמור,
היית ארצנו מלאה פיות,
ומלכתן ושלל יפהפיות
היו מחוללות על ניר ובכר; –
זו אמונה מקדם: המדובר
בזמן שמלפני מאות שנים;
עתה שוב לא תופענה כלפנים.
בגלל תפילותיהם וקדושתם
של נזירים אשר פושטים ידם,
שורצים בכל שדה וכל שדה שדמה
כאלומות-אבק באור חמה,
ומברכים פרוזדור, טרקלין, מטבח,
מבצר, מגדל נישא, מחוז וכרך,
וכפר ורפת, גורן ואסם:
אם אין פיות – הרי זה בגללם.
כי כל מקום ששם פיות הלכו –
שם מהלך עתה נזיר, והוא
פושט ידו ביום וגם בליל,
ונמל הלל ומתפלל
בסובבו בתוך תחומיו; לכן
אין כל חשש, נשים, לבטחונכן:
בינות לסבך ותחת כל אילן
אין שום מזיק אחר מלבד הלה:
והוא רק יחלל אתכן ודי..." (מתוך סיפורה של האישה מבאת')

אחד התרגומים הטובים והחשובים ביותר שזכינו להם מאז ומעולם - זנדבנק הצליח ליצור תרגום עסיסי וקולח כל כך, בלי להזדקק להנמכה של הטקסט או להתרחקות ממנו, עד שאין ספק שצ'וסר עצמו היה מהנהן בסיפוק ממקום מושבו בשמיים.

בחודש אפריל 1979 הצטרף הסופר והעתונאי עמוס אילון לפמליה של מנחם בגין כשזה ביקר במצרים. הדבר היה אך ימים מעטים אחרי חתימת הסכם השלום על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון (אם כי שנה וחצי אחרי נאומו של סאדאת בכנסת).

בגין חזר לארץ אחרי יום-יומיים אבל אילון כנראה נשאר כמה שבועות טובים. בהתאם למעמדו וקשריו, הספיק אילון להיפגש עם מצרים רבים ומפורסים כולל סופרים, עתונאים, כהן דת אחד, אנשי עסקים, ועד לנשיא אנוור סאדאת בכבודו ובעצמו.

כל עוד השיחה נסבה על עניינים שאינם ישראל, יש לכל אחד מבני שיחו משהו מעניין וייחודי להגיד: על ספרות יפה, על בריחת הזרים בעקבות מהפכת 1952, על רודנות נאצר, על חיי הרוח והיצירה, על התחדשות עירונית, על מצוקת העניים, על המתח בין הזהות המצרית לזהות הכלל-ערבית וכו'.

אבל הגיוון הזה נעלם כמעט לחלוטין כשמדובר בהסכם השלום עם ישראל. אז שרים במקהלה: אני בעד שלום, שלום זה העתיד, כמה טוב שלום!! אבל: לא מעוניינים לבקר בישראל, עדיף לא למהר עם חילופי תרבות גם לא עם מסחר. שלום זה טוב כי לא הצלחנו להביס אתכם במלחמות. אתם היהודים צריכים להשתלב ולהיטמע במרחב הערבי. וכמובן: חייבים לעשות "צדק" עם הפלשטינים.

רבים מבני שיחו לרבות כל העתונאים והדיפלומטים, לא מזמן התבטאו נגד ישראל ונגד היהודים בפראיות צמאת דם. אילון שואל אותם על זה והם לא מתביישים: זה מאחורינו, זה שיקף את ההשפלה שנחלנו בששת הימים, עכשיו אנחנו מאה אחוז בעד שלום!!

עמוס אילון הוא לא טיפש. הוא מאתגר את בני שיחו. הוא גם מבין שמצרים היא דיקטטורה (עד כדי לא מעט סממנים של פולחן אישיות) בה מי שלא מיישר קו עם סאדאת — קו שעד להודעה חדשה הוא "השלום" — נדחק הצידה. אפילו הסופרים הדגולים ביותר דוגמת נגיב מחפוט' ויוּסף אדריס תלוים בסובסידיות המדינה (המכבדת אותם גם בשטח משרדי בבניין אל-אהראם). הם יודעים מה צפוי מהם. אבל למעשה לא צפוי הרבה; די לשלם מס שפתיים ל"שלום" שהוא רחוק ממה שנתפש כ"שלום" בצד שלנו. ולאן שהוא לא הולך, כשיש איזו מפה על קיר, אין עליה שום "ישראל" (ולהזכירכם, הביקור הזה נערך כבר שנה וחצי אחרי נסיעתו המפורסמת לישראל של סאדאת).

אמרתי שעמוס אילון מאתגר את בני שיחו. הוא לא יוצא פראייר. וממש כך — עד לפרק האחרון והמסכם, שכאילו תלוש ממה שאילון שמע בפרקים הקודמים. אולי הפרק הזה מבשר את התפתחותו של אילון בעשורים הבאים? הרי הוא התברר כחסיד נלהב של "תהליך אוסלו", ספקן (נוסח עתון הארץ) לגבי המפעל הציוני מיסודותיו ממש, עד כדי ירידה — ראוותנית משהו — מהארץ.

לספר הזה מלאו כבר 45 שנים: ספר ישן, והיום אנחנו יודעים כל כך הרבה שאז היה בגדר הניחוש. אבל זה איכשהו לא גורע בכלל מחווית הקריאה לכן אני מאד ממליץ עליו (ולו תצליחו לאתר עותק).

אני חושבת שרק בפארק השלום בהירושימה התחלתי להבין. לפני כן היו לא מעט דברים, קטנים, אבל לכל אחד מהם התייחסתי בנפרד. אבל שם, מול אישה אחת, בערך בת גילי, שתיארה בפני תוך שאנחנו הולכות בשבילים של הפארק את המימדים האיומים של הזוועה באמצעות הרבה מאד פרטים טכניים, שלא תיארה לא קורבנות וגם לא נוגשים, אלא דיברה על טמפרטורות, על תהליכים כימיים וביולוגיים, על איך בוחרים מטרה, על מה הושג ומה לא הושג, התחלתי להבין שזו באמת תרבות אחרת וכל מה שהספקתי לקרוא מאז שעליתי על המטוס בתל אביב ובשעות הארוכות בפרנקפורט ואחר כך בטיסה לאוסקה ומידי פעם בערבים, הכל רלוונטי גם כאן ועכשיו, עם האישה הזאת והאופן שבו היא מספרת לי על הפצצה בהירושימה.

כששאלתי אותה באיזשהו שלב אם ביפן מציינים את היום הזה, איזה יום אבל לאומי אולי, היא הסתכלה עלי קצת מופתעת. אנחנו עושים פה איזה טקס קטן, בפארק השלום, שום דבר לאומי, היא אמרה. ואני הייתי קצת מופתעת.

אף פעם לא רציתי לנסוע ליפן למרות שהיו לא מעט הזדמנויות. קודם כל החברים שלי נסעו כדי למכור תמונות באוסקה ואז אח שלי עבר לגור בקיוטו למשך שנה. אחר כך גם בן הזוג שלי בילה בהאצ'ייוג'י רבע מהזמן במשך כמה שנים ולא הפסיק להגיד לי בואי, ולא רציתי. גם עכשיו זה לא היה יעד שאני בחרתי. הילדים רצו. זרמתי.

ואני מרגישה כאילו טיילתי פעמיים. טיול אחד במאה העשרים ואחת, זאת עם האסלות המחוממות והשינקנסן ומסכי הענק והתאורה המטורפת והמכונות והאנימות, זמן שבו אפשר לראות המוני אנשים, צעירים מאד ומבוגרים מאד, רצים בבהילות לקראת משהו ולהגיע לשם אחריהם רק כדי לגלות שהם כולם, באמת המונים, מרוכזים במסכי הטלפונים הניידים שלהם, מנסים לתפוס איזה פוקימון, והטיול השני שמבליח כל הזמן, לא רק כשאני קוראת את הספר, אלא גם תוך כדי השיחות וההתבוננות באנשים ובכל מה שמסביב, בנקיון הבלתי מתפשר, בבתים הצפופים, בדרכים הקשות, בטקסים שהם עורכים, טיול שאני מניחה שבלי לקרוא את הספר את חלקו הייתי מחמיצה.

בלקתורן, נווט אנגלי, נטרף עם ספינתו לחופי יפן במאה ה 17. שלא כמו יתר הזרים שנמצאים שם, ההולנדים שהגיעו איתו והפורטוגלים שהיו שם לפניו, בשל הידע שיש לו, על הים, על כלי נשק ועל מלחמות, והעובדה שהוא יכול לשמש כלי במשחק הפוליטי שמתנהל בין השליטים היפניים, הוא לומד את השפה ואת התרבות, ומשום אופי הקשרים שהוא יוצר, קשרים שיש בהם כבוד ואהבה, אין ביחס שלו, אל התרבות ואל האנשים, היהירות הקלגסית שמאפיינת את האירופאים בבואם במגע עם כל מי שלא נברא בדמותם.

1000 עמודים מסעירים שתחת מעטה רומנטי פורשים תרבות וערכים באופן ששום מדריך תיירים לא יוכל אף פעם לעשות.

אני קיבלתי טעימה מתורתו של הרמב''ם לפני כמעט עשור כשלמדתי בתוכנית הסטודנטים של עין פרת בחנתון(היום זה נקרא מבוע) היה לנו מרצה קצת מבוגר שהרצה לנו על הרמב''ם. תמיד שנאתי מחשבת ישראל, לא הצלחתי להקשיב בשיעורים בבגרות כמעט נכשלתי, אבל כשלמדתי את תורתו של הרמב''ם משהו נפתח.
וגם הספר הזה, שהוא מן סדרה של אונברסיטה המשודרת של גלי צה''ל מאת ישעיהו ליבוביץ, הסביר באופן מובהק וברור, את הרעיונות של הרמב''ם אהבתי מאוד.
משום מה גם היה לי קל לקרוא את הרמב''ם במקלט אז נהניתי כפליים סיימתי אותו בין האזעקות.

היום השלושים וחמישה במאי!
אז גם אם אין לכם דמיון:
במקרה שאתם רואים היום בשכונה שלכם סוס שחור, מדבר, שרוכב על גלגיליות - הזמינו אותו הביתה!
ואם יש לכם ארון בגדים - כנסו!
אולי תזכו לעבור ביער הפרחים, לפגוש עצלנים בחינם (ילדים - בחצי מחיר), לקבל שיעור בהורות, לחטוף מכת חשמל ולהגיש ממחטה לחניבעל.
ובסוף-בסוף, אולי תגיעו אפילו לים הדרומי, וזה - תודו - הרבה יותר נחמד ממה שקורה כאן בימים אלה.
שלושים וחמישה במאי שמח לכל חוגגיו

עוד פרק בסדרה "נצחיה קוראת ציונות", סדרה שהכילה כבר את פרק א' בזכרונותיו של דוד בן גוריון וגם את "הבגינים" כדי לראות את הצד השני, את "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל, ספרים על מלחמת השחרור כמו אחרונים על הרכס על קרב מלכיה או חרב ישועות על קרבות ההגנה על צפת, מלכה ללא כתר על הקמת המושבה רחובות ועוד. חלקם היו בבית שלי או בבית קרובים ולא עניינו אותי עד לאחרונה. חלק מהם, אולי אפילו את הרוב, מצאתי בספריית הרחוב החביבה עלי. הספר הזה לא היה בספריית הרחוב, אבל בהחלט הולך לשם. זה ספר שהבת שלי הביאה מהשירות הצבאי שלה כמפקדת על צוערים בבה"ד 1, והוא שכן לו לבטח במחסן הבית שלנו, עמוס עם מגוון פתקיות דביקות ורודות לסמן מקומות חשובים עבורה, כי זה מה שקורה לחפצים שהילדים מביאים מהצבא ואז הולכים לנוע בין דירות. רק שלפני ההעברה לספריית הרחוב רציתי לקרוא את כולו, וזו היתה משימה ארוכת טווח.

דוד בן גוריון היה האחראי על הביטחון מטעם ההסתדרות הציונית עוד לפני קום המדינה וגם אחריה, הוא פירק את הפלמ"ח ואת ההגנה מתוך הרצון לבנות צבא שיהיה צבא העם ומתחת לסמכותה הבלעדית של הממשלה, והוא אחראי על חלק גדול מצורת הצבא עד ימינו, כולל הפטור לתלמידי ישיבה, שבזמנו היה מספר מאוד קטן של אנשים. מטבע הדברים ומטבע האיש היו לו מחשבות שונות על הצבא, על דמותו, על התמקצעות הקצינים ועוד, וכל פעם הוא הביע אותם בתוך הנאום שלו, כך שאוסף הנאומים פורס את תפיסת עולמו בנושא הצבא ומראה גם את התפתחות לאורך השנים. דברם כאלה, שלא נאמרו ולא נכתבוו בפעם אחת, גם קצת מייגע לקרוא מכריכה לכריכה. לכן בכל פעם קראתי קצת, וזה לקח מספר חודשים. חלק ממה שמדהים בכתיבה של בן גוריון ובנאומים שלו זה ההליכה מהרחב - מבט מערכתי, כללי, היסטורי, ארוך טווח, יחד עם הירידה לפרטים הקטנים של הביצוע של הדבר הזה. בסוף יש כאן תמונה של כוחות הביטחון בישראל החל מהחשיבה וההיגוי ועד לתחילת הביצוע בשנים הראשונות של המדינה ולאחר שתי מלחמות קשות שעברה - מלחמה השחרור ומבצע קדש.

יצויין כי זה לא ספר של דוד בן גוריון במובן הפשוט של הדברים, כלומר דוד בן גוריון לא ישב וכתב ספר. הוא כתב את הדברים שבספר, אבל כל פעם מסיבה שונה. זה אוסף נאומים, לפני אנשי צבא ובכנסת, שכולם בהקשרי צבא ההגנה לישראל. הם כונסו יחד בספר הזה, שיצא בהוצאת "מערכות" בשנת 1971, הרבה שנים אחרי שנישאו הנאומים האלה וזמן לא ארוך לפני שדוד בן גוריון נפטר. לקח לי בערך חצי שנה לקרוא אותו ועכשיו משסיימתי גלגלתי את הרעיון לפתוח משתמש בטוויטר ושמו "בן גוריון" ולהביא בכל פעם ציטוט, ואז החלטתי שאין לי כוח לתחזק דבר כזה. סיימתי ודי.

הספר שיגרום לכם לרצות לסגור אותו – אבל לא תצליחו
בלי ספוילרים. רק אמת.

הציפור הצבועה של ירזי קושינסקי הוא לא עוד ספר על מלחמה. זה ספר על בני אדם כשהם שוכחים שהם בני אדם.
ילד אחד, לבד, נזרק אל תוך עולם שבו כל מה ששונה – נרדף. מהגר? זר? לא מובן? אתה מטרה. אתה “ציפור צבועה”.

לא תמצאו פה רגעי חסד. לא גיבורים. רק הישרדות, שתיקה, והזוועה שבחיים עצמם.
אבל דווקא בגלל זה – אי אפשר להפסיק לקרוא. קושינסקי לא מנסה לרגש אתכם, הוא מאלץ אתכם לראות. בלי פילטרים. בלי נחמות.

זה לא ספר לקרוא לפני השינה.
זה ספר שקוראים פעם אחת – וזוכרים כל החיים.

הספר "יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל" (הוצאת מערכות, 1971) הוא אסופת נאומים ומאמרים שנשא רה"מ הראשון של מדינת ישראל, דוד בן־גוריון, שערך גרשון ריבלין. באסופה נכללו כמה מנאומיו ומאמריו החשובים ביותר על דמותה של החברה והמדינה כפי שראה אותם בחזונו ושבהם ניתן ביטוי מלא עוצמה לגודל האמונה ביעודה וביחודה של מדינת ישראל. מדברים אלו עלה ניכרת דמותו של מנהיגה החשוב ביותר של המדינה שהיה בעל חזון וששאב את תעצומותיו ממעינות ההיסטוריה והתרבות היהודית.

כשלעצמי, מצאתי את מאמריו ונאומיו על צבא וביטחון כמרתקים ביותר. "המפקד צריך לדעת שכושרו של הצבא נמדד לא רק בנכונותו הקרבית ובהתלהבותו – אלא באדמיניסטרציה מעולה, בסידורים נאותים ובשמירה על אלף פרטים קטנים שבהם תלויה יכולתו של הצבא לא פחות מאשר בנכונות ההקרבה העצמית.... אין מנצחים בחירוף נפש בלבד. ארגון טוב ומדוקדק בפרטי־פרטים מהווה, אולי, שלושת רבעים של סוד הניצחון" (עמוד 41), קבע.

קביעה חשובה שלו, שתמיד עומדת לנגד עיני היא כי "אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להיפך" (עמוד 166). ומכאן, ציין, שעלינו "להניח שהם למדו בכישלונותיהם וינסו לתקנם" (עמוד 167).

בן־גוריון אמר כי אמנם, "ברור מאליו שהחינוך ליוזמה בצבא אינו בא במקום המשמעת, ולא על מנת להחלישה. על הצבא לפעול מתוך משמעת ברזל בתחומי ההוראות, ההנחיות והפקודות הניתנות על ידי המוסדות והמפקדים המוסמכים. אבל כל קצין וכל חייל צריך ליזום ביצוע הפקודה; שומה עליו לפעול לא כדי לקיים מצוות אנשים מלומדה ולצאת לידי חובת המשמעת, אלא כדי להשיג את המטרה הרצויה: זאת אומרת לנצח" (עמוד 167). אם זאת, הדגיש, כל חייל חייב לראות עצמו "במצבים מסוימים כאילו בו לבדו תלוי גורל המערכה ובמקרה שאין לו הוראה ברורה, או שהמצב משתבש, עליו לראות עצמו כמפקד עליון, כמתכנן וכמבצע, בשכלו, תפיסתו ויוזמתו" (עמוד 168).

קביעות אלו נותרו נכונות גם כיום. אסופת המאמרים היא אסופה חשובה שמאפשרת לקורא להבין היטב את תפיסתו הממלכתית של בן־גוריון כמו גם עד כמה הן נותרו נכונות ורלוונטיות לימינו אלה, כדי שנתקיים כאן בשגשוג וביטחון ונממש את ייחודינו וייעודינו.