ספר חביב. בהתחלה היה מבלבל וטרחני, תהיתי מדוע אהבתי את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שקראתי לפני שמונה שנים, אבל אז זה תפס תאוצה.

ארתור דנט, פורד פרפקט, טריליאן וזאפוד ביבלברוקס עוזבים את כוכב הלכת מגרתיאה בספינת ”ליבת הזהב”. ארתור מנסה בכל מאודו לגרום למחשב הספינה להכין לו כוס תה, משימה שהמחשב לוקח מאוד ברצינות עד כדי כך שאינו מתפנה להתגונן מפני תקיפתה של ספינה ווגונית. זה גורר את החבורה, שהיא בעצם ש

מקינטוש זה כמו קפאין, אין לי קפאין. קפאין זה טוב, אני רוצה קפאין. אני גם במצב תפקודי כזה שכתבתי 3 פעמים את המילה קפאין עד שהיא יצאה תקין. באופן כללי משפטי "X הוא כמו Y, אין לי Y" אלה משפטים נהדרים ופלטפורמה מצוינת שלא מוצתה כראוי. למשל - "חברים זה כמו מחשב, אין לי מחשב", או בצורה טיפה יותר מתקדמת - "macOS זה כמו שפיות, אני דז'נייב", ו "אדמס הוא כמו אלוהים, אני אתאיסט".
לכל מי שחושב שזו דרך מוזרה

אדאמס עושה זאת שוב - המסעדה שבסוף היקום היא אחת המסעדות המטורפות ביותר שקיימות. היא המצאה גיאונית פרי מוחו הקודח של אדאמס, והיא מעל ומעבר לכל הציפיות שקיימות ביקום כולו. הספר השני בסדרה המטורללת לחלוטין של מדריך הטרמפיסט לוקח את הקורא אחורה וקדימה בזמן, ימינה ושמאלה ביקום, ואל עולמות שונים ומשונים המגוונים בצורות חיים כה משונות שקשה למוח לתפוס (ובעיקר כי אין לו ידיים בשביל לתפוס).
החבורה מגיעה א