אביב 1521
שמעתי הלמות תופים עמומה. אבל לא ראיתי דבר פרט לשרוכי המותנייה של הגבירה שעמדה לפניי והסתירה מעיניי את הגרדום. הייתי בחצר המלכות הזאת כבר שנה ויותר והשתתפתי במאות אירועים חגיגיים; אבל מעולם לא באירוע דומה לזה.
פסעתי מעט הצדה ושרבבתי את צווארי. כך הצלחתי לראות את הנידון למוות, מלוּוה בכומר שלו, צועד לאטו מן המצודה אל הרחבה שבה המתינו לו בימת הקרשים, גרדום העץ שהתנוסס במרכזה, והתליין המוכן לעבודתו, הלבוש בחולצה נטולת בגד עליון, וברדס שחור על ראשו. הכול נראה יותר כמסכת שעשועים מאשר כאירוע אמיתי, ואני צפיתי בו כאילו היה מופע בידור לאנשי החצר. המלך, ישוב על כס מלכותו, נראה כמי שדעתו מוסחת, כאילו הוא משנן בראשו את נאום המחילה שיישא. מאחוריו עמדו בעלי זה שנה וויליאם קארי, אחי ג`ורג` ואבי סר תומאס בולין, כולם חמורי סבר. הנעתי את אצבעות רגליי בתוך נעלי המשי וייחלתי שהמלך ימהר להעניק את החנינה כדי שכולנו נוכל ללכת לארוחת הבוקר. הייתי רק בת שלוש-עשרה, והייתי רעבה כל הזמן.
דוכס בקינגהאמשייר, הרחק ליד הגרדום, הסיר את מעילו העבה. הוא היה קרוב משפחה שלי, קרוב עד כדי כך שקראתי לו דודי. הוא בא לחתונתי והעניק לי צמיד מוזהב. אבי סיפר לי שהוא עלב במלך בתריסר דרכים: בעורקיו זרם דם מלכותי, והייתה לו פמליית אנשים חמושים גדולה מדי לרוחו של מלך שעדיין לא היה בטוח לחלוטין בכס מלכותו; גרוע מכול, נאמר עליו שטען כי למלך אין עתה בן ויורש, כי אין הוא יכול להוליד בן ויורש, וכנראה ימות בלי להעמיד בן שימלוך אחריו.
מחשבה שכזאת אל לה להיות מובעת בקול. המלך, חצר המלכות, הארץ כולה ידעו כי על המלכה ללדת בן, ובקרוב. כל רמיזה אחרת היוותה את הצעד הראשון במשעול שהוביל אל מדרגות האבן שהדוכס, דודי, עלה בהן כעת בצעד איתן ובלא פחד. איש חצר טוב לעולם אינו מעלה על לשונו אמיתות שאינן ערבות לחך. על חיי חצר המלכות להיות עליזים תמיד.
דוד סטפורד בא אל קדמת הבימה כדי לשאת את מילותיו האחרונות. הייתי רחוקה מכדי לשמוע, ומכל מקום הייתי שקועה בהתבוננות במלך, חיכיתי לאות שיסמן כי הוא עומד לקום ולהעניק את החנינה המלכותית. אדם זה, העומד ליד הגרדום באור השמש של תחילת הבוקר, היה שותפו של המלך בטניס, יריבו בשדה קרבות הרמחים, חברו במאה בולמוסי שתייה והימורים, הם היו רֵעים מאז היה המלך ילד. המלך מלמד אותו לקח, לקח פומבי רב-עוצמה, ואז יסלח לו וכולנו נוכל ללכת לארוחת הבוקר.
הדמות המרוחקת הקטנה פנתה אל הכומר המוודה. הוא הרכין את ראשו לקבלת ברכה ונישק את מחרוזת התפילה. הוא כרע ברך לפני גרדום העץ ולפת אותו בשתי ידיו. תהיתי איך מרגיש אדם כאשר הוא מניח את לחיו על העץ החלק, הממורק בשעווה, מריח את הרוח החמימה העולה מן הנהר, שומע מעליו צִווחות שחפים. אפילו כאשר הוא יודע, כפי שדודי ידע, כי כל זה הוא רק מסכת שעשועים ולא הדבר האמיתי, ודאי מוזרה ההרגשה להניח את הראש ולדעת כי התליין עומד מאחוריו.
התליין הניף את גרזינו. הבטתי לעבר המלך. הוא מעכב את התערבותו עד שלב מאוחר מאוד. העפתי מבט בחזרה אל הבימה. דודי, ראשו מושפל, פרש את ידיו לצדדים כאות להסכמתו, האות לכך שהגרזן יכול לרדת. החזרתי את מבטי אל המלך, הוא ודאי יקום עתה על רגליו. אבל הוא עדיין ישב, פניו הנאות קודרות. ובעודי מביטה לעברו, נשמעה הלמות תופים נוספת שהפכה פתאום לדממה, ואז חבטת הגרזן, תחילה פעם אחת, ואז פעם נוספת ופעם שלישית: קול ביתי כחטיבת עצי הסקה. בחוסר אמון ראיתי את ראשו של דודי ניתז אל הקש, וזרם ארגמני של דם פורץ מן הצוואר המשונה, הקצר והעבה. התליין עטוי הברדס השחור הניח לצדו את הגרזן הגדול המוכתם והניף את הראש בשערו המתולתל העבות, כדי שנוכל כולנו לראות את הדבר המשונה, דמוי המסכה: שחור מכיסוי עיניים שכיסה אותו מן המצח לאף, והשיניים חשופות בחיוך אחרון של התרסה.
המלך התרומם לאטו ממושבו, ואני חשבתי בילדותיות, "אלוהים אדירים, כמה זה מביך, איום. הוא דחה את החנינה רגע אחד יותר מדי. הכול השתבש. הוא שכח לדבר בזמן".
אבל טעיתי. הוא לא דחה את החנינה רגע אחד יותר מדי, הוא לא שכח. הוא רצה שדודי ימות לפני כל אנשי החצר, כדי שהכול ידעו כי יש רק מלך אחד, וזהו הנרי. יכול להיות רק מלך אחד, וזהו הנרי. ובן ייוולד למלך
הזה – וכל מי שאפילו ירמוז כי אין הדבר כך, דינו מוות מחפיר.
חצר המלכות חזרה בשקט אל ארמון ווסטמינסטר בשלוש דוברות ששטו במעלה הנהר. האנשים על גדות הנהר הסירו כובעים וכרעו ברך כאשר הדוברה המלכותית, סירת השרד, חלפה על פניהם במהירות בשצף דגלים מתנוססים ובדים מפוארים שהתגלו להרף עין. הייתי בדוברה השנייה, דוֹברַת המלכה, עם גבירות החצר. אמי ישבה לידי. ברגע נדיר של עניין היא העיפה מבט לעברי והעירה, "את כה חיוורת, מרי, יש לך בחילה?"
"לא חשבתי שיוציאו אותו להורג", אמרתי. "חשבתי שהמלך יסלח לו".
אמי נשענה קדימה עד שפיה היה סמוך לאוזני, ואיש לא היה יכול לשמוע אותנו מעל חריקות הספינה והלמות תוף החותרים. "אם כן, את כסילה", אמרה קצרות. "וכסילה על שאמרת זאת. צפי ולִמדי, מרי. אין מקום לטעויות בחצר המלכות".
אביב 1522
"אני נוסע מחר לצרפת, וכשאחזור אביא הביתה את אחותך אן", אמר לי אבי על מדרגות ארמון ווסטמינסטר. "מובטח לה מקום בחצר המלכות של המלכה מרי טיודור עם שובה לאנגליה".
"חשבתי שהיא תישאר בצרפת", אמרתי. "חשבתי שהיא תינשא לרוזן צרפתי או למישהו".
הוא נד בראשו. "יש לנו תוכניות אחרות בשבילה".
ידעתי שאין טעם לשאול מה התוכניות. אצטרך לחכות ולראות. חרדתי הגדולה ביותר הייתה שהם ישיגו לה נישואים טובים משלי, שאני אצטרך ללכת אחרי שולי גלימתה, והיא תצעד בגאון לפניי כל שאר חיי.
"סלקי מפנייך את ארשת הזעף הזאת", אמר אבי בחריפות.
בן-רגע חייכתי את חיוך אשת החצר. "כמובן, אבי", אמרתי בצייתנות.
הוא הנהן, ואני קדתי קידה עמוקה כשעזב אותי. התרוממתי והלכתי באטיות לחדר השינה של בעלי. הייתה לי מראה קטנה על הקיר. עמדתי לפניה והבטתי בהשתקפותי. "יהיה בסדר", לחשתי לעצמי. "אני בת בולין, אין זה עניין פעוט, ואמי בת האוורד, משפחה העתידה להיות אחת האדירות בארץ. אני בת האוורד, בת בולין". נשכתי את שפתיי. "אבל גם היא".
חייכתי את חיוך אשת החצר הריק, והפנים היפות שנשקפו מולי חייכו אליי. "אני בת בולין הצעירה ביותר, אבל לא הפחותה ביותר. אני נשואה לוויליאם קארי, שהמלך נוטה לו חסד רב. אני גבירת המלכה החביבה עליה מכולן, והצעירה מכולן. איש לא יקלקל זאת. אפילו היא לא יכולה לגזול זאת ממני".
סופות אביב עיכבו את אן ואת אבא, ומצאתי את עצמי מקווה בילדותיות כי ספינתה תשקע והיא תטבע. למחשבה על מותה הרגשתי צביטה מבלבלת של חרדה כנה מעורבת בהתרוממות הרוח. העולם כמעט לא יהיה קיים בשבילי בלא אן, העולם כמעט לא מספיק לשתינו גם יחד.
בכל מקרה היא הגיעה בריאה ושלמה. ראיתי את אבי צועד איתה מן הרציף המלכותי במעלה משעולי החצץ אל הארמון. אפילו מחלון הקומה הראשונה, כשהבטתי מלמעלה, ראיתי את תנופת שמלתה, את הגזרה האופנתית של אדרתה, ורגע של קנאה טהורה חלף בי כשראיתי איך היא מתנחשלת סביבה. המתנתי עד שנעלמה מעיניי, ואז מיהרתי אל מקומי בחדר קבלת האורחים של המלכה.
על-פי התוכנית שרקמתי, היה עליה לראות אותי בראשונה כבת בית בחדרי המלכה המכוסים שטיחי קיר מפוארים. בבואה אקום ואברך אותה, מבוגרת ואדיבה. אבל כאשר הדלתות נפתחו והיא נכנסה, שטף אותי פרץ אושר פתאומי ושמעתי את עצמי קוראת בקול, "אן!" ורצתי אליה ברשרוש חצאית. ואן, שנכנסה בראש זקוף ומבטה הכהה היהיר מתרוצץ אנה ואנה, הפסיקה פתאום להיות גבירה צעירה והדורה בת חמש-עשרה ופרשה לעומתי את זרועותיה.
"את גבוהה יותר", אמרה בהתנשפות, זרועותיה הדוקות סביבי, לֶחייה לחוצה אל לחיי.
"יש לי עקבים ממש גבוהים". נשמתי את בושמה המוכר. סבון ותמצית מי ורדים מעורה החמים, אזוביון מבגדיה.
"את בסדר?"
"כן. ואת?"
"Bien sur! איך זה להיות נשואה?"
"לא נורא. בגדים יפים".
"והוא?"
"מכובד מאוד. תמיד עם המלך, המלך נוטה לו חסד רב".
"עשיתם את זה?"
"כן, מזמן".
"זה כאב?"
"מאוד".
היא התרחקה ממני מעט כדי לקרוא את פניי.
"לא יותר מדי", אמרתי כדי למתן את האמירה. "הוא באמת מנסה להיות עדין. הוא תמיד נותן לי יין. זה פשוט די נורא בעצם".
מבטה הקודר נמוג, והיא צחקקה ועיניה ריקדו. "מה זאת אומרת נורא?"
"הוא משתין בסיר ממש מולי!"
היא התמוטטה בצִווחת צחוק. "לא!"
"בנות", אמר אבי, שהתייצב מאחורי אן. "מרי, קחי את אן והציגי אותה בפני המלכה".
נפניתי והובלתי אותה בין גבירות המלכה המצטופפות אל המקום שבו ישבה המלכה, זקופה בכיסאה הסמוך לאח. "היא מחמירה", הזהרתי את אן. "זה לא כמו בצרפת".
קתרין מארגון אמדה את אן מכף רגל ועד ראש באחד ממבטיה הצלולים מעיניה הכחולות, ואני הרגשתי צביטת פחד פן תעדיף את אחותי על פניי.
אן קדה למלכה קידה צרפתית ללא דופי והתרוממה כאילו היא-היא בעלת הארמון. קולה היה מלא אדוות מבטא מפתה, כל מחווה שלה לקוחה מחצר המלכות הצרפתית. הבחנתי בעליצות בתגובתה הקפואה של המלכה על התנהגותה האופנתית של אן. משכתי אותה אל מושב החלון.
"היא שונאת את הצרפתים", אמרתי. "היא לא תרצה בחברתך אם תמשיכי להתנהג כך".
אן משכה כתפיים. "הם הכי אופנתיים. גם אם היא אוהבת אותם וגם אם לא. מי עוד?"
"הספרדים?" הצעתי. "אם את חייבת להעמיד פנים שאת משהו אחר".
אן פלטה נחרת צחוק. "בברדסים האלה! היא נראית כאילו מישהו תקע לה גג על הראש".
"ששש", אמרתי בגערה. "היא אישה יפהפייה. המלכה הנעלה ביותר באירופה".
"היא זקנה", אמרה אן באכזריות. "לבושה כמו זקנה בבגדים המכוערים ביותר באירופה, מן האומה הטיפשה ביותר באירופה. אין לנו זמן לספרדים".
"בשם מי את מדברת?" שאלתי בקור. "לא בשם האנגלים".
"Les Fran?ais!" אמרה ברוגז. "Bien sur! אני כבר צרפתייה כמעט לגמרי".
"את אנגלייה מבטן ומלידה כמו ג`ורג` וכמוני", אמרתי בפסקנות. "ואני גדלתי בחצר המלכות הצרפתית בדיוק כמוך. למה את תמיד צריכה להעמיד פנים שאת שונה?"
"כי כל אחד צריך לעשות משהו".
"מה זאת אומרת?"
"לכל אישה חייב להיות משהו שמייחד אותה, שתופס את העין, משהו שהופך אותה למרכז תשומת הלב. אני אהיה צרפתייה".
"אז את מעמידה פנים שאת משהו שאינך", אמרתי באי-שביעות רצון.
היא הבזיקה אליי מבט, ועיניה הכהות אמדו אותי באופן שרק אן הייתה מסוגלת לו. "אינני מעמידה פנים יותר או פחות ממך", אמרה בשקט. "אחות קטנה, אחות קטנה וזהובה, אחות חלב ודבש".
פגשתי את עיניה, מבטי הבהיר יותר במבטה השחור, וידעתי שאני מחייכת את חיוכה, שהיא מראה כהה לדמותי. "אה, זה", אמרתי, עדיין מסרבת להכיר בפגיעה. "אה, זה".
"בדיוק", אמרה. "אני אהיה כהה וצרפתייה ואופנתית וקשת עורף, ואת תהיי מתוקה וגלויה ואנגלייה ובהירה. צמד-חמד. מי הגבר שיעמוד בפנינו?"
צחקתי, היא תמיד ידעה להצחיק אותי. הבטתי למטה מן החלון שזגוגיותיו הקטנות מחוזקות בפסי עופרת, וראיתי את קבוצת הציד של המלך חוזרת לחצר האורוות.
"המלך בדרכו לכאן?" שאלה אן. "הוא באמת נאה כמו שאומרים עליו?"
"הוא נפלא. באמת ובתמים. הוא רוקד ורוכב, ו – הו – אני לא יכולה לספר לך!"
"הוא יבוא לכאן עכשיו?"
"כנראה. הוא תמיד בא לראות אותה".
אן העיפה מבט מבטל לעבר המקום שבו ישבה המלכה ותפרה עם גבירותיה. "אין לי מושג למה".
"כי הוא אוהב אותה", אמרתי. "זה סיפור אהבה נפלא. היא הייתה נשואה לאחיו, ואחיו מת צעיר כל-כך, והיא לא ידעה מה תעשה או לאן תלך, והוא לקח אותה והפך אותה לאשתו ולמלכתו. זה סיפור נפלא, והוא עדיין אוהב אותה".
אן הרימה גבה מקומרת בשלמות וסקרה את החדר. כל גבירות המלכה שמעו את קבוצת הציד חוזרת ופרשו את חצאיות שמלותיהן ונעו בכיסאותיהן, עד שנראו כמו תמונה דוממת המיועדת לצפייה מן הפתח, כאשר הדלת נפתחה בחטף והנרי המלך עמד על הסף וצחק בשמחה הקולנית של גבר צעיר שכל מבוקשו ניתן לו. "באתי להפתיע אתכן ותפסתי את כולכן בהיסח הדעת!"
המלכה נחרדה. "כמה אנו נדהמות!" אמרה בחום. "ואיזה עונג!"
בני לווייתו של המלך וחבריו נכנסו אחרי אדונם אל החדר. אחי ג`ורג` נכנס ראשון, נעצר על הסף למראה אן, הקפיד להסתיר את שמחתו מאחורי פניו הנאות של איש חצר וקד קידה עמוקה מעל ידה של המלכה. "הוד מלכותך". נשם על אצבעותיה. "הייתי בשמש במשך הבוקר כולו, אבל רק עכשיו אני מסונוור".
היא חייכה את חיוכה המנומס הקטן כשהביטה מטה אל ראשו הכהה המתולתל. "אתה רשאי ללכת לקדם את פני אחותך".
"מרי כאן?" שאל ג`ורג` באדישות, כאילו לא ראה את שתינו.
"אחותך האחרת, אן", תיקנה אותו המלכה. מחווה קטנה מידה, הכבדה מטבעות, ציינה כי על שתינו להתקדם. ג`ורג` קד לנו קידה בלי לעזוב את המקום המובחר הסמוך לכס.
"האם השתנתה מאוד?" שאלה המלכה.
ג`ורג` חייך. "כולי תקווה שתשתנה יותר כאשר מופת שכמוך מול עיניה".
המלכה פלטה צחוק קטן. "יפה מאוד", אמרה בהערכה ונופפה לו לגשת אלינו.
"שלום, עלמתי היפה הקטנה", אמר לאן. "שלום, גברתי היפה", לי.
אן הביטה בו מתחת לריסיה הכהים. "הלוואי שיכולתי לחבק אותך", אמרה.
"נצא מכאן ברגע שנוכל", קבע ג`ורג`. "את נראית טוב, אנה-מריה".
"אני מרגישה טוב", אמרה. "ואתה?"
"מעולם לא הרגשתי טוב יותר".
"איך בעלה של מרי הקטנה?" שאלה בסקרנות והביטה בוויליאם כשנכנס וקד מעל ידה של המלכה.
"נינו של הרוזן השלישי של סומרסט, והמלך נוטה לו חסד רב". ג`ורג` נידב את המידע המעניין בלבד: קשרי המשפחה שלו וקרבתו אל כס המלוכה. "היא הצליחה יפה. האם ידעת שהחזירו אותך הביתה כדי לחתן אותך, אן?"
"אבא לא אמר למי".
"אני חושב שאת מיועדת לאורמונד", אמר ג`ורג`.
"רוזנת", אמרה אן בחיוך מלא ניצחון לעברי.
"אבל באירלנד", השבתי מיד.
בעלי נסוג מכיסאה של המלכה, הבחין בנו והרים גבה למראה המבט המתגרה העז שאן נעצה בו. המלך ישב במקומו ליד המלכה והביט סביבו בחדר.
"אחותה של מרי קארי היקרה שלי הצטרפה אל חברתנו", אמרה המלכה. "זאת אן בולין".
"אחותו של ג`ורג`?" שאל המלך.
אחי קד. "כן, הוד מלכותך".
המלך חייך אל אן. היא צנחה מיד לקידה, צוללת כמו דלי בבאר, בראש זקוף, וחיוך קטן ומתריס על שפתיה. המלך לא נשבה בקסמיה, הוא אהב נשים קלות, הוא אהב נשים מחייכות. הוא לא אהב נשים שתקעו בו מבט כהה הקורא עליו תיגר.
"האם את מאושרת להיות שוב עם אחותך?" שאל אותי.
קדתי קידה עמוקה והתרוממתי ממנה סמוקה מעט. "כמובן, הוד מלכותך", אמרתי במתיקות. "מי הנערה שלא תשתוקק לחברתה של אחות כמו אן?"
גביניו התכווצו למשמע הדברים. הוא העדיף את ההומור הגלוי והגס של הגברים על שנינותן העוקצנית של נשים. הוא העביר מבט ממני אל ארשת פניה החידתית במקצת של אן, ואז הבין את הבדיחה וצחק בקול רם. הוא נקש באצבעותיו והושיט לעברי את ידו. "אל דאגה, מתוקתי", אמר. "אין מי שתוכל להאפיל על הכלה בשנים הראשונות של אושר הנישואים. וגם קארי וגם אני מעדיפים נשים בהירות שיער".
כולם צחקו למשמע דבריו, בעיקר אן הכהה, והמלכה ששערה הערמוני דהה לחום ולאפור. כסילות היו אילולא צחקו צחוק לבבי בתגובה על הלצת המלך. וגם אני צחקתי, ובלבי עונג רב יותר משהיה בלבן, אני משערת.
הנגנים ניגנו אקורד פתיחה, והנרי משך אותי אליו. "את נערה יפה מאוד", אמר באהדה. "קארי מספר לי שהוא מעדיף כלה צעירה עד כדי כך שלעולם לא יכניס למיטתו עוד דבר פרט לבתולות בנות שתים-עשרה".
התקשיתי להמשיך לזקור סנטר ולעטות חיוך על פניי. הסתובבנו בריקוד, והמלך חייך אליי ממרום גובהו.
"שפר עליו מזלו", אמר בנדיבות.
"שפר עליו מזלו שאתה נוטה לו חסד", התחלתי לומר, כושלת בניסיוני להחמיא.
"שפר עליו מזלו עוד יותר שאת נוטה לו חסד, חושבני!" אמר בפרץ צחוק פתאומי. ואז סחף אותי לריקוד, ואני הסתחררתי לאורך שורת הרוקדים וראיתי את מבט האישור המהיר של אחי, ומה שהיה מתוק עוד ממנו: עיניה המקנאות של אן כאשר מלך אנגליה חלף על פניה בריקוד כשאני בזרועותיו.
אן השתלבה בשגרת חצר המלכות האנגלית והמתינה לחתונתה. היא טרם פגשה את בעלה לעתיד, והוויכוחים על הנדוניה וההסדרים נדמו כי יימשכו לעד. אפילו כוח ההשפעה של קרדינל וולסי, שתחב את אצבעו לתבשיל הזה כמו לכל תבשיל אחר כמעט במטבחה של אנגליה, לא האיץ את העניינים. בינתיים היא פלרטטה באלגנטיות של צרפתייה, שירתה את אחות המלך בחן ובקור רוח ובזבזה שעות מדי יום ברכילות, ברכיבה ובמשחקים עם ג`ורג` ואיתי. היינו דומים בטעמינו ולא רחוקים זה מזה בגילנו; אני הייתי התינוקת, בת ארבע-עשרה, לעומת חמש-עשרה שנותיה של אן ותשע-עשרה שנותיו של ג`ורג`. היינו שארי בשר קרובים ביותר, ועם זאת זרים כמעט. אני גדלתי בחצר המלכות הצרפתית עם אן, ואילו ג`ורג` חונך להיות איש חצר באנגליה. עכשיו, משהתאחדנו מחדש, נודענו ברחבי חצר המלכות בכינוי שלושת בני בולין, שלושת בני בולין המענגים, והמלך היה מביט סביבו פעמים רבות בחדריו הפרטיים וקורא לשלושת בני בולין, ומישהו היה נשלח בריצה מעברה השני של הטירה כדי להביאנו אליו.
משימתנו הראשונה במעלה בחיינו הייתה להוסיף על שעשועיו הרבים של המלך: קרבות רמחים, טניס, רכיבה, ציד עם בזים ובלעדיהם, ריקוד. הוא אהב לחיות בסערת ריגוש מתמדת, וחובתנו הייתה להבטיח שלעולם לא ישתעמם. אבל לעתים נדירות ביותר, בשעה השקטה שלפני ארוחת הערב, או אם היה גשום והוא לא היה יכול לצוד, הוא היה מגיע בעצמו לחדריה של המלכה, והיא הייתה מניחה את התפירה או את הקריאה ומשלחת אותנו מעליה במילה.
אילו הייתי משתהה, הייתי עשויה לראותה מחייכת אליו, חיוך שמעולם לא חייכה אל אף אחד אחר, אפילו לא אל בתה הנסיכה מרי. ופעם אחת, כאשר נכנסתי בלי לדעת שהמלך שם, מצאתי אותו ישוב לרגליה כמו מאהב, ראשו נטוי לאחור ונח בחיקה, והיא מלטפת את תלתליו האדומים-זהובים, מסיטה אותם מעל מצחו ומלפפת אותם סביב אצבעותיה, ושם נגהו באור בהיר כמו הטבעות שנתן לה כאשר הייתה נסיכה צעירה ששערה בהיר כשלו, והוא נשא אותה לאישה בניגוד לעצת כולם.
התרחקתי על קצות האצבעות בלי שראו אותי. היה נדיר כל-כך למצוא אותם לבד יחדיו, ולא רציתי להפר את הקסם. הלכתי לחפש את אן. היא טיילה בגן הקר עם ג`ורג`, חופן פתיתי שלג בידה, גלימתה כרוכה במהודק סביבה.
"המלך עם המלכה", אמרתי כשהצטרפתי אליהם. "שניהם לבד".
אן הרימה גבה. "במיטה?" שאלה בסקרנות.
הסמקתי. "ודאי שלא, עכשיו שתיים בצהריים".
אן חייכה אליי. "רעיה מאושרת את, אם לא עולה על דעתך שהמיטה עשויה לשמש גם בטרם ירד הלילה".
ג`ורג` הושיט לי את זרועו השנייה. "היא רעיה מאושרת", אמר בשמי. "וויליאם סיפר למלך שמעולם לא הכיר נערה מתוקה יותר. אבל מה הם עשו, מרי?"
"רק ישבו יחד", אמרתי. הרגשה עזה אמרה לי שאיני רוצה לתאר את התמונה בפני אן.
"ישיבה יחדיו לא תזכה אותה בבן", אמרה אן בגסות.
"שתקי", אמרנו ג`ורג` ואני מיד. שלושתנו התקרבנו מעט זה לזה והנמכנו את קולותינו.
"היא ודאי מאבדת תקווה", אמר ג`ורג`. "בת כמה היא כבר, שלושים ושמונה? שלושים ותשע?"
"רק שלושים ושבע", אמרתי בעלבון.
"וסתה עוד באה עליה מדי חודש?"
"הו, ג`ורג`!"
"אכן כן", אמרה אן בעובדתיות. "ואין היא מועילה לה. האשמה בה. אין לתלות את האשמה במלך, והרי הממזר שלו מבסי בלאונט כבר לומד לרכוב על פוני".
"יש עוד הרבה זמן", אמרתי בהתגוננות.
"די זמן כדי שהיא תמות והוא יינשא מחדש?" שאלה אן בהרהור. "כן. והיא לא חזקה, לא כן?"
"אן!" לשם שינוי הייתה רתיעתי ממנה כנה. "דברים נתעבים".
ג`ורג` הביט סביב פעם נוספת כדי לוודא שאיש אינו קרוב אלינו בגן. שתיים מבנות סימור טיילו עם אמן, אבל לא התייחסנו אליהן. משפחתן הייתה יריבתנו העיקרית על כוח וקידום, אהבנו להעמיד פנים שאיננו מבחינים בהם.
"דברים נתעבים, אבל דברי אמת", אמר בבוטות. "מי יהיה המלך הבא אם לא יהיה לו בן?"
"הנסיכה מרי יכולה להינשא", הצעתי.
"ונסיך מארץ זרה יבוא למלוך על אנגליה? לעולם לא תהיה לו תקומה", אמר ג`ורג`. "ולא נוכל לשאת מלחמה נוספת על הכתר".
"הנסיכה מרי יכולה להיות למלכה בזכות עצמה ולא להינשא", אמרתי בפראות. "למשול כמלכה לבדה".
אן פלטה נחרה של אי-אמון, נשימתה מפריחה ענן קטן באוויר הקר. "כן, ודאי", אמרה בזלזול. "היא תוכל לרכוב בפישוק על סוס וללמוד להשתתף בקרבות רמחים. עלמה לא יכולה לשלוט בארץ שכזאת, הלורדים הגדולים יאכלו אותה חיה".
שלושתנו נעצרנו לפני המזרקה שניצבה במרכז הגן. אן התיישבה בחן מיומן על קצה האגן והביטה לתוך המים. כמה דגי זהב שחו בתקווה לעברה, והיא הסירה את כפפתה הרקומה ושכשכה את אצבעותיה הארוכות במים. הם צפו, פיותיהם הקטנים פעורים, ונגסו באוויר. ג`ורג` ואני הבטנו בה, והיא הביטה בדמותה הנשקפת באדוות המים.
"המלך חושב על זה?" שאלה את דמות הראי שלה.
"כל הזמן", ענה ג`ורג`. "אין בעולם דבר חשוב יותר. אני חושב שהוא יכשיר חוקית את בנה של בסי בלאונט ויכתיר אותו ליורש אם המלכה לא תלד בן".
"ממזר על כס המלוכה?"
"לא לשווא הוא נטבל בשם הנרי פיצרוי", השיב ג`ורג`. "המלך מכיר בו כבנו. אם הנרי יחיה די זמן כדי להפוך את הארץ בטוחה בשבילו, אם יוכל להשיג את הסכמת בני סימור ואת הסכמתנו, בני האוורד, אם וולסי יעמיד את הכנסייה מאחוריו ואת הכוחות הזרים... מה יעצור בעדו?"
"ילד אחד קטן, והוא ממזר", אמרה אן בהרהור. "ילדה אחת קטנה בת שש, מלכה אחת מזדקנת ומלך בשיאו". היא הרימה מבט אל שנינו, מנתקת את מבטה מפניה החיוורות במים. "מה יקרה?" שאלה. "משהו חייב לקרות. אבל מה?"
הקרדינל וולסי שלח למלכה איגרת ובה ביקש את השתתפותה במסכת שעשועים שתיערך בביתו, ארמון יורק, ביום שלישי שלפני צום לנט. המלכה ביקשה ממני לקרוא לה את המכתב, וקולי רעד בהתרגשות למראה המילים: מסכת שעשועים כבירה, מצודה בשם שאטו וֶר, הטירה הירוקה, וחמש גבירות שירקדו עם חמשת האבירים שיצורו על המצודה. "הו! הוד מלכותך..." התחלתי לומר, ואז השתתקתי.
"הו, הוד מלכותך, מה?"
"רק תהיתי אם יותר לי לבוא", אמרתי בשפלות רוח. "לצפות בהילולה".
"עולה בי מחשבה שמא תהית מעט יותר מזה", אמרה לי ובעיניה ניצוץ.
"תהיתי אם יורשה לי להיות אחת הרקדניות", התוודיתי. "הכול נשמע כה נפלא".
"כן, יורשה לך", אמרה. "כמה גבירות תובע ממני הקרדינל?"
"חמש", אמרתי בשקט. מזווית עיני ראיתי את אן נשענת לאחור במושבה ועוצמת את עיניה לרגע קט. ידעתי בדיוק מה היא עושה. יכולתי לשמוע את קולה בראשי, רם כאילו היא צועקת: "בחרי בי! בחרי בי! בחרי בי!"
והיא הצליחה. "העלמה אן בולין", אמרה המלכה בקול מהורהר. "מלכת צרפת מרי, דוכסית דבון, ג`יין פרקר ואת, מרי".
אן ואני החלפנו מבטים מהירים. נהיה חמישייה מגוונת להפליא: דודתו של המלך, אחותו המלכה מרי והיורשת ג`יין פרקר, שעתידה כנראה להיות גיסתנו, אם אביה ואבינו יוכלו להסכים על נדונייתה, ושתינו.
"האם נלבש ירוק?" שאלה אן.
המלכה חייכה אליה. "הו, בהחלט", אמרה. "מרי, כתבי נא איגרת לקרדינל ואמרי לו שנשמח להשתתף, ובקשי ממנו לשלוח את שר השעשועים כדי שנוכל כולנו לבחור תחפושות ולתכנן את הריקודים".
"אני אעשה זאת". אן קמה מכיסאה וניגשה לשולחן שעליו היו מונחים הקולמוס והדיו והנייר. "כתב ידה של מרי כה מכווץ, הוא יחשוב שאנחנו מסרבות".
המלכה צחקה. "אה, הלמדנית הצרפתייה", אמרה בעדינות. "כתבי את לקרדינל, אם כן, העלמה בולין, בצרפתית יפהפייה, ואולי תכתבי לו בלטינית?"
מבטה של אן לא זע. "לפי בחירתה של הוד מלכותך", אמרה בקול יציב. "אני רהוטה במידה סבירה בשתיהן".
"אמרי לו שכולנו להוטות למלא את תפקידנו בשאטו ור", אמרה המלכה בנעימות. "מה חבל שאינך כותבת ספרדית".

אביב 1521
שמעתי הלמות תופים עמומה. אבל לא ראיתי דבר פרט לשרוכי המותנייה של הגבירה שעמדה לפניי והסתירה מעיניי את הגרדום. הייתי בחצר המלכות הזאת כבר שנה ויותר והשתתפתי במאות אירועים חגיגיים; אבל מעולם לא באירוע דומה לזה.
פסעתי מעט הצדה ושרבבתי את צווארי. כך הצלחתי לראות את הנידון למוות, מלוּוה בכומר שלו, צועד לאטו מן המצודה אל הרחבה שבה המתינו לו בימת הקרשים, גרדום העץ שהתנוסס במרכזה, והתליין המוכן לעבודתו, הלבוש בחולצה נטולת בגד עליון, וברדס שחור על ראשו. הכול נראה יותר כמסכת שעשועים מאשר כאירוע אמיתי, ואני צפיתי בו כאילו היה מופע בידור לאנשי החצר. המלך, ישוב על כס מלכותו, נראה כמי שדעתו מוסחת, כאילו הוא משנן בראשו את נאום המחילה שיישא. מאחוריו עמדו בעלי זה שנה וויליאם קארי, אחי ג`ורג` ואבי סר תומאס בולין, כולם חמורי סבר. הנעתי את אצבעות רגליי בתוך נעלי המשי וייחלתי שהמלך ימהר להעניק את החנינה כדי שכולנו נוכל ללכת לארוחת הבוקר. הייתי רק בת שלוש-עשרה, והייתי רעבה כל הזמן.
דוכס בקינגהאמשייר, הרחק ליד הגרדום, הסיר את מעילו העבה. הוא היה קרוב משפחה שלי, קרוב עד כדי כך שקראתי לו דודי. הוא בא לחתונתי והעניק לי צמיד מוזהב. אבי סיפר לי שהוא עלב במלך בתריסר דרכים: בעורקיו זרם דם מלכותי, והייתה לו פמליית אנשים חמושים גדולה מדי לרוחו של מלך שעדיין לא היה בטוח לחלוטין בכס מלכותו; גרוע מכול, נאמר עליו שטען כי למלך אין עתה בן ויורש, כי אין הוא יכול להוליד בן ויורש, וכנראה ימות בלי להעמיד בן שימלוך אחריו.
מחשבה שכזאת אל לה להיות מובעת בקול. המלך, חצר המלכות, הארץ כולה ידעו כי על המלכה ללדת בן, ובקרוב. כל רמיזה אחרת היוותה את הצעד הראשון במשעול שהוביל אל מדרגות האבן שהדוכס, דודי, עלה בהן כעת בצעד איתן ובלא פחד. איש חצר טוב לעולם אינו מעלה על לשונו אמיתות שאינן ערבות לחך. על חיי חצר המלכות להיות עליזים תמיד.
דוד סטפורד בא אל קדמת הבימה כדי לשאת את מילותיו האחרונות. הייתי רחוקה מכדי לשמוע, ומכל מקום הייתי שקועה בהתבוננות במלך, חיכיתי לאות שיסמן כי הוא עומד לקום ולהעניק את החנינה המלכותית. אדם זה, העומד ליד הגרדום באור השמש של תחילת הבוקר, היה שותפו של המלך בטניס, יריבו בשדה קרבות הרמחים, חברו במאה בולמוסי שתייה והימורים, הם היו רֵעים מאז היה המלך ילד. המלך מלמד אותו לקח, לקח פומבי רב-עוצמה, ואז יסלח לו וכולנו נוכל ללכת לארוחת הבוקר.
הדמות המרוחקת הקטנה פנתה אל הכומר המוודה. הוא הרכין את ראשו לקבלת ברכה ונישק את מחרוזת התפילה. הוא כרע ברך לפני גרדום העץ ולפת אותו בשתי ידיו. תהיתי איך מרגיש אדם כאשר הוא מניח את לחיו על העץ החלק, הממורק בשעווה, מריח את הרוח החמימה העולה מן הנהר, שומע מעליו צִווחות שחפים. אפילו כאשר הוא יודע, כפי שדודי ידע, כי כל זה הוא רק מסכת שעשועים ולא הדבר האמיתי, ודאי מוזרה ההרגשה להניח את הראש ולדעת כי התליין עומד מאחוריו.
התליין הניף את גרזינו. הבטתי לעבר המלך. הוא מעכב את התערבותו עד שלב מאוחר מאוד. העפתי מבט בחזרה אל הבימה. דודי, ראשו מושפל, פרש את ידיו לצדדים כאות להסכמתו, האות לכך שהגרזן יכול לרדת. החזרתי את מבטי אל המלך, הוא ודאי יקום עתה על רגליו. אבל הוא עדיין ישב, פניו הנאות קודרות. ובעודי מביטה לעברו, נשמעה הלמות תופים נוספת שהפכה פתאום לדממה, ואז חבטת הגרזן, תחילה פעם אחת, ואז פעם נוספת ופעם שלישית: קול ביתי כחטיבת עצי הסקה. בחוסר אמון ראיתי את ראשו של דודי ניתז אל הקש, וזרם ארגמני של דם פורץ מן הצוואר המשונה, הקצר והעבה. התליין עטוי הברדס השחור הניח לצדו את הגרזן הגדול המוכתם והניף את הראש בשערו המתולתל העבות, כדי שנוכל כולנו לראות את הדבר המשונה, דמוי המסכה: שחור מכיסוי עיניים שכיסה אותו מן המצח לאף, והשיניים חשופות בחיוך אחרון של התרסה.
המלך התרומם לאטו ממושבו, ואני חשבתי בילדותיות, "אלוהים אדירים, כמה זה מביך, איום. הוא דחה את החנינה רגע אחד יותר מדי. הכול השתבש. הוא שכח לדבר בזמן".
אבל טעיתי. הוא לא דחה את החנינה רגע אחד יותר מדי, הוא לא שכח. הוא רצה שדודי ימות לפני כל אנשי החצר, כדי שהכול ידעו כי יש רק מלך אחד, וזהו הנרי. יכול להיות רק מלך אחד, וזהו הנרי. ובן ייוולד למלך
הזה – וכל מי שאפילו ירמוז כי אין הדבר כך, דינו מוות מחפיר.
חצר המלכות חזרה בשקט אל ארמון ווסטמינסטר בשלוש דוברות ששטו במעלה הנהר. האנשים על גדות הנהר הסירו כובעים וכרעו ברך כאשר הדוברה המלכותית, סירת השרד, חלפה על פניהם במהירות בשצף דגלים מתנוססים ובדים מפוארים שהתגלו להרף עין. הייתי בדוברה השנייה, דוֹברַת המלכה, עם גבירות החצר. אמי ישבה לידי. ברגע נדיר של עניין היא העיפה מבט לעברי והעירה, "את כה חיוורת, מרי, יש לך בחילה?"
"לא חשבתי שיוציאו אותו להורג", אמרתי. "חשבתי שהמלך יסלח לו".
אמי נשענה קדימה עד שפיה היה סמוך לאוזני, ואיש לא היה יכול לשמוע אותנו מעל חריקות הספינה והלמות תוף החותרים. "אם כן, את כסילה", אמרה קצרות. "וכסילה על שאמרת זאת. צפי ולִמדי, מרי. אין מקום לטעויות בחצר המלכות".
אביב 1522
"אני נוסע מחר לצרפת, וכשאחזור אביא הביתה את אחותך אן", אמר לי אבי על מדרגות ארמון ווסטמינסטר. "מובטח לה מקום בחצר המלכות של המלכה מרי טיודור עם שובה לאנגליה".
"חשבתי שהיא תישאר בצרפת", אמרתי. "חשבתי שהיא תינשא לרוזן צרפתי או למישהו".
הוא נד בראשו. "יש לנו תוכניות אחרות בשבילה".
ידעתי שאין טעם לשאול מה התוכניות. אצטרך לחכות ולראות. חרדתי הגדולה ביותר הייתה שהם ישיגו לה נישואים טובים משלי, שאני אצטרך ללכת אחרי שולי גלימתה, והיא תצעד בגאון לפניי כל שאר חיי.
"סלקי מפנייך את ארשת הזעף הזאת", אמר אבי בחריפות.
בן-רגע חייכתי את חיוך אשת החצר. "כמובן, אבי", אמרתי בצייתנות.
הוא הנהן, ואני קדתי קידה עמוקה כשעזב אותי. התרוממתי והלכתי באטיות לחדר השינה של בעלי. הייתה לי מראה קטנה על הקיר. עמדתי לפניה והבטתי בהשתקפותי. "יהיה בסדר", לחשתי לעצמי. "אני בת בולין, אין זה עניין פעוט, ואמי בת האוורד, משפחה העתידה להיות אחת האדירות בארץ. אני בת האוורד, בת בולין". נשכתי את שפתיי. "אבל גם היא".
חייכתי את חיוך אשת החצר הריק, והפנים היפות שנשקפו מולי חייכו אליי. "אני בת בולין הצעירה ביותר, אבל לא הפחותה ביותר. אני נשואה לוויליאם קארי, שהמלך נוטה לו חסד רב. אני גבירת המלכה החביבה עליה מכולן, והצעירה מכולן. איש לא יקלקל זאת. אפילו היא לא יכולה לגזול זאת ממני".
סופות אביב עיכבו את אן ואת אבא, ומצאתי את עצמי מקווה בילדותיות כי ספינתה תשקע והיא תטבע. למחשבה על מותה הרגשתי צביטה מבלבלת של חרדה כנה מעורבת בהתרוממות הרוח. העולם כמעט לא יהיה קיים בשבילי בלא אן, העולם כמעט לא מספיק לשתינו גם יחד.
בכל מקרה היא הגיעה בריאה ושלמה. ראיתי את אבי צועד איתה מן הרציף המלכותי במעלה משעולי החצץ אל הארמון. אפילו מחלון הקומה הראשונה, כשהבטתי מלמעלה, ראיתי את תנופת שמלתה, את הגזרה האופנתית של אדרתה, ורגע של קנאה טהורה חלף בי כשראיתי איך היא מתנחשלת סביבה. המתנתי עד שנעלמה מעיניי, ואז מיהרתי אל מקומי בחדר קבלת האורחים של המלכה.
על-פי התוכנית שרקמתי, היה עליה לראות אותי בראשונה כבת בית בחדרי המלכה המכוסים שטיחי קיר מפוארים. בבואה אקום ואברך אותה, מבוגרת ואדיבה. אבל כאשר הדלתות נפתחו והיא נכנסה, שטף אותי פרץ אושר פתאומי ושמעתי את עצמי קוראת בקול, "אן!" ורצתי אליה ברשרוש חצאית. ואן, שנכנסה בראש זקוף ומבטה הכהה היהיר מתרוצץ אנה ואנה, הפסיקה פתאום להיות גבירה צעירה והדורה בת חמש-עשרה ופרשה לעומתי את זרועותיה.
"את גבוהה יותר", אמרה בהתנשפות, זרועותיה הדוקות סביבי, לֶחייה לחוצה אל לחיי.
"יש לי עקבים ממש גבוהים". נשמתי את בושמה המוכר. סבון ותמצית מי ורדים מעורה החמים, אזוביון מבגדיה.
"את בסדר?"
"כן. ואת?"
"Bien sur! איך זה להיות נשואה?"
"לא נורא. בגדים יפים".
"והוא?"
"מכובד מאוד. תמיד עם המלך, המלך נוטה לו חסד רב".
"עשיתם את זה?"
"כן, מזמן".
"זה כאב?"
"מאוד".
היא התרחקה ממני מעט כדי לקרוא את פניי.
"לא יותר מדי", אמרתי כדי למתן את האמירה. "הוא באמת מנסה להיות עדין. הוא תמיד נותן לי יין. זה פשוט די נורא בעצם".
מבטה הקודר נמוג, והיא צחקקה ועיניה ריקדו. "מה זאת אומרת נורא?"
"הוא משתין בסיר ממש מולי!"
היא התמוטטה בצִווחת צחוק. "לא!"
"בנות", אמר אבי, שהתייצב מאחורי אן. "מרי, קחי את אן והציגי אותה בפני המלכה".
נפניתי והובלתי אותה בין גבירות המלכה המצטופפות אל המקום שבו ישבה המלכה, זקופה בכיסאה הסמוך לאח. "היא מחמירה", הזהרתי את אן. "זה לא כמו בצרפת".
קתרין מארגון אמדה את אן מכף רגל ועד ראש באחד ממבטיה הצלולים מעיניה הכחולות, ואני הרגשתי צביטת פחד פן תעדיף את אחותי על פניי.
אן קדה למלכה קידה צרפתית ללא דופי והתרוממה כאילו היא-היא בעלת הארמון. קולה היה מלא אדוות מבטא מפתה, כל מחווה שלה לקוחה מחצר המלכות הצרפתית. הבחנתי בעליצות בתגובתה הקפואה של המלכה על התנהגותה האופנתית של אן. משכתי אותה אל מושב החלון.
"היא שונאת את הצרפתים", אמרתי. "היא לא תרצה בחברתך אם תמשיכי להתנהג כך".
אן משכה כתפיים. "הם הכי אופנתיים. גם אם היא אוהבת אותם וגם אם לא. מי עוד?"
"הספרדים?" הצעתי. "אם את חייבת להעמיד פנים שאת משהו אחר".
אן פלטה נחרת צחוק. "בברדסים האלה! היא נראית כאילו מישהו תקע לה גג על הראש".
"ששש", אמרתי בגערה. "היא אישה יפהפייה. המלכה הנעלה ביותר באירופה".
"היא זקנה", אמרה אן באכזריות. "לבושה כמו זקנה בבגדים המכוערים ביותר באירופה, מן האומה הטיפשה ביותר באירופה. אין לנו זמן לספרדים".
"בשם מי את מדברת?" שאלתי בקור. "לא בשם האנגלים".
"Les Fran?ais!" אמרה ברוגז. "Bien sur! אני כבר צרפתייה כמעט לגמרי".
"את אנגלייה מבטן ומלידה כמו ג`ורג` וכמוני", אמרתי בפסקנות. "ואני גדלתי בחצר המלכות הצרפתית בדיוק כמוך. למה את תמיד צריכה להעמיד פנים שאת שונה?"
"כי כל אחד צריך לעשות משהו".
"מה זאת אומרת?"
"לכל אישה חייב להיות משהו שמייחד אותה, שתופס את העין, משהו שהופך אותה למרכז תשומת הלב. אני אהיה צרפתייה".
"אז את מעמידה פנים שאת משהו שאינך", אמרתי באי-שביעות רצון.
היא הבזיקה אליי מבט, ועיניה הכהות אמדו אותי באופן שרק אן הייתה מסוגלת לו. "אינני מעמידה פנים יותר או פחות ממך", אמרה בשקט. "אחות קטנה, אחות קטנה וזהובה, אחות חלב ודבש".
פגשתי את עיניה, מבטי הבהיר יותר במבטה השחור, וידעתי שאני מחייכת את חיוכה, שהיא מראה כהה לדמותי. "אה, זה", אמרתי, עדיין מסרבת להכיר בפגיעה. "אה, זה".
"בדיוק", אמרה. "אני אהיה כהה וצרפתייה ואופנתית וקשת עורף, ואת תהיי מתוקה וגלויה ואנגלייה ובהירה. צמד-חמד. מי הגבר שיעמוד בפנינו?"
צחקתי, היא תמיד ידעה להצחיק אותי. הבטתי למטה מן החלון שזגוגיותיו הקטנות מחוזקות בפסי עופרת, וראיתי את קבוצת הציד של המלך חוזרת לחצר האורוות.
"המלך בדרכו לכאן?" שאלה אן. "הוא באמת נאה כמו שאומרים עליו?"
"הוא נפלא. באמת ובתמים. הוא רוקד ורוכב, ו – הו – אני לא יכולה לספר לך!"
"הוא יבוא לכאן עכשיו?"
"כנראה. הוא תמיד בא לראות אותה".
אן העיפה מבט מבטל לעבר המקום שבו ישבה המלכה ותפרה עם גבירותיה. "אין לי מושג למה".
"כי הוא אוהב אותה", אמרתי. "זה סיפור אהבה נפלא. היא הייתה נשואה לאחיו, ואחיו מת צעיר כל-כך, והיא לא ידעה מה תעשה או לאן תלך, והוא לקח אותה והפך אותה לאשתו ולמלכתו. זה סיפור נפלא, והוא עדיין אוהב אותה".
אן הרימה גבה מקומרת בשלמות וסקרה את החדר. כל גבירות המלכה שמעו את קבוצת הציד חוזרת ופרשו את חצאיות שמלותיהן ונעו בכיסאותיהן, עד שנראו כמו תמונה דוממת המיועדת לצפייה מן הפתח, כאשר הדלת נפתחה בחטף והנרי המלך עמד על הסף וצחק בשמחה הקולנית של גבר צעיר שכל מבוקשו ניתן לו. "באתי להפתיע אתכן ותפסתי את כולכן בהיסח הדעת!"
המלכה נחרדה. "כמה אנו נדהמות!" אמרה בחום. "ואיזה עונג!"
בני לווייתו של המלך וחבריו נכנסו אחרי אדונם אל החדר. אחי ג`ורג` נכנס ראשון, נעצר על הסף למראה אן, הקפיד להסתיר את שמחתו מאחורי פניו הנאות של איש חצר וקד קידה עמוקה מעל ידה של המלכה. "הוד מלכותך". נשם על אצבעותיה. "הייתי בשמש במשך הבוקר כולו, אבל רק עכשיו אני מסונוור".
היא חייכה את חיוכה המנומס הקטן כשהביטה מטה אל ראשו הכהה המתולתל. "אתה רשאי ללכת לקדם את פני אחותך".
"מרי כאן?" שאל ג`ורג` באדישות, כאילו לא ראה את שתינו.
"אחותך האחרת, אן", תיקנה אותו המלכה. מחווה קטנה מידה, הכבדה מטבעות, ציינה כי על שתינו להתקדם. ג`ורג` קד לנו קידה בלי לעזוב את המקום המובחר הסמוך לכס.
"האם השתנתה מאוד?" שאלה המלכה.
ג`ורג` חייך. "כולי תקווה שתשתנה יותר כאשר מופת שכמוך מול עיניה".
המלכה פלטה צחוק קטן. "יפה מאוד", אמרה בהערכה ונופפה לו לגשת אלינו.
"שלום, עלמתי היפה הקטנה", אמר לאן. "שלום, גברתי היפה", לי.
אן הביטה בו מתחת לריסיה הכהים. "הלוואי שיכולתי לחבק אותך", אמרה.
"נצא מכאן ברגע שנוכל", קבע ג`ורג`. "את נראית טוב, אנה-מריה".
"אני מרגישה טוב", אמרה. "ואתה?"
"מעולם לא הרגשתי טוב יותר".
"איך בעלה של מרי הקטנה?" שאלה בסקרנות והביטה בוויליאם כשנכנס וקד מעל ידה של המלכה.
"נינו של הרוזן השלישי של סומרסט, והמלך נוטה לו חסד רב". ג`ורג` נידב את המידע המעניין בלבד: קשרי המשפחה שלו וקרבתו אל כס המלוכה. "היא הצליחה יפה. האם ידעת שהחזירו אותך הביתה כדי לחתן אותך, אן?"
"אבא לא אמר למי".
"אני חושב שאת מיועדת לאורמונד", אמר ג`ורג`.
"רוזנת", אמרה אן בחיוך מלא ניצחון לעברי.
"אבל באירלנד", השבתי מיד.
בעלי נסוג מכיסאה של המלכה, הבחין בנו והרים גבה למראה המבט המתגרה העז שאן נעצה בו. המלך ישב במקומו ליד המלכה והביט סביבו בחדר.
"אחותה של מרי קארי היקרה שלי הצטרפה אל חברתנו", אמרה המלכה. "זאת אן בולין".
"אחותו של ג`ורג`?" שאל המלך.
אחי קד. "כן, הוד מלכותך".
המלך חייך אל אן. היא צנחה מיד לקידה, צוללת כמו דלי בבאר, בראש זקוף, וחיוך קטן ומתריס על שפתיה. המלך לא נשבה בקסמיה, הוא אהב נשים קלות, הוא אהב נשים מחייכות. הוא לא אהב נשים שתקעו בו מבט כהה הקורא עליו תיגר.
"האם את מאושרת להיות שוב עם אחותך?" שאל אותי.
קדתי קידה עמוקה והתרוממתי ממנה סמוקה מעט. "כמובן, הוד מלכותך", אמרתי במתיקות. "מי הנערה שלא תשתוקק לחברתה של אחות כמו אן?"
גביניו התכווצו למשמע הדברים. הוא העדיף את ההומור הגלוי והגס של הגברים על שנינותן העוקצנית של נשים. הוא העביר מבט ממני אל ארשת פניה החידתית במקצת של אן, ואז הבין את הבדיחה וצחק בקול רם. הוא נקש באצבעותיו והושיט לעברי את ידו. "אל דאגה, מתוקתי", אמר. "אין מי שתוכל להאפיל על הכלה בשנים הראשונות של אושר הנישואים. וגם קארי וגם אני מעדיפים נשים בהירות שיער".
כולם צחקו למשמע דבריו, בעיקר אן הכהה, והמלכה ששערה הערמוני דהה לחום ולאפור. כסילות היו אילולא צחקו צחוק לבבי בתגובה על הלצת המלך. וגם אני צחקתי, ובלבי עונג רב יותר משהיה בלבן, אני משערת.
הנגנים ניגנו אקורד פתיחה, והנרי משך אותי אליו. "את נערה יפה מאוד", אמר באהדה. "קארי מספר לי שהוא מעדיף כלה צעירה עד כדי כך שלעולם לא יכניס למיטתו עוד דבר פרט לבתולות בנות שתים-עשרה".
התקשיתי להמשיך לזקור סנטר ולעטות חיוך על פניי. הסתובבנו בריקוד, והמלך חייך אליי ממרום גובהו.
"שפר עליו מזלו", אמר בנדיבות.
"שפר עליו מזלו שאתה נוטה לו חסד", התחלתי לומר, כושלת בניסיוני להחמיא.
"שפר עליו מזלו עוד יותר שאת נוטה לו חסד, חושבני!" אמר בפרץ צחוק פתאומי. ואז סחף אותי לריקוד, ואני הסתחררתי לאורך שורת הרוקדים וראיתי את מבט האישור המהיר של אחי, ומה שהיה מתוק עוד ממנו: עיניה המקנאות של אן כאשר מלך אנגליה חלף על פניה בריקוד כשאני בזרועותיו.
אן השתלבה בשגרת חצר המלכות האנגלית והמתינה לחתונתה. היא טרם פגשה את בעלה לעתיד, והוויכוחים על הנדוניה וההסדרים נדמו כי יימשכו לעד. אפילו כוח ההשפעה של קרדינל וולסי, שתחב את אצבעו לתבשיל הזה כמו לכל תבשיל אחר כמעט במטבחה של אנגליה, לא האיץ את העניינים. בינתיים היא פלרטטה באלגנטיות של צרפתייה, שירתה את אחות המלך בחן ובקור רוח ובזבזה שעות מדי יום ברכילות, ברכיבה ובמשחקים עם ג`ורג` ואיתי. היינו דומים בטעמינו ולא רחוקים זה מזה בגילנו; אני הייתי התינוקת, בת ארבע-עשרה, לעומת חמש-עשרה שנותיה של אן ותשע-עשרה שנותיו של ג`ורג`. היינו שארי בשר קרובים ביותר, ועם זאת זרים כמעט. אני גדלתי בחצר המלכות הצרפתית עם אן, ואילו ג`ורג` חונך להיות איש חצר באנגליה. עכשיו, משהתאחדנו מחדש, נודענו ברחבי חצר המלכות בכינוי שלושת בני בולין, שלושת בני בולין המענגים, והמלך היה מביט סביבו פעמים רבות בחדריו הפרטיים וקורא לשלושת בני בולין, ומישהו היה נשלח בריצה מעברה השני של הטירה כדי להביאנו אליו.
משימתנו הראשונה במעלה בחיינו הייתה להוסיף על שעשועיו הרבים של המלך: קרבות רמחים, טניס, רכיבה, ציד עם בזים ובלעדיהם, ריקוד. הוא אהב לחיות בסערת ריגוש מתמדת, וחובתנו הייתה להבטיח שלעולם לא ישתעמם. אבל לעתים נדירות ביותר, בשעה השקטה שלפני ארוחת הערב, או אם היה גשום והוא לא היה יכול לצוד, הוא היה מגיע בעצמו לחדריה של המלכה, והיא הייתה מניחה את התפירה או את הקריאה ומשלחת אותנו מעליה במילה.
אילו הייתי משתהה, הייתי עשויה לראותה מחייכת אליו, חיוך שמעולם לא חייכה אל אף אחד אחר, אפילו לא אל בתה הנסיכה מרי. ופעם אחת, כאשר נכנסתי בלי לדעת שהמלך שם, מצאתי אותו ישוב לרגליה כמו מאהב, ראשו נטוי לאחור ונח בחיקה, והיא מלטפת את תלתליו האדומים-זהובים, מסיטה אותם מעל מצחו ומלפפת אותם סביב אצבעותיה, ושם נגהו באור בהיר כמו הטבעות שנתן לה כאשר הייתה נסיכה צעירה ששערה בהיר כשלו, והוא נשא אותה לאישה בניגוד לעצת כולם.
התרחקתי על קצות האצבעות בלי שראו אותי. היה נדיר כל-כך למצוא אותם לבד יחדיו, ולא רציתי להפר את הקסם. הלכתי לחפש את אן. היא טיילה בגן הקר עם ג`ורג`, חופן פתיתי שלג בידה, גלימתה כרוכה במהודק סביבה.
"המלך עם המלכה", אמרתי כשהצטרפתי אליהם. "שניהם לבד".
אן הרימה גבה. "במיטה?" שאלה בסקרנות.
הסמקתי. "ודאי שלא, עכשיו שתיים בצהריים".
אן חייכה אליי. "רעיה מאושרת את, אם לא עולה על דעתך שהמיטה עשויה לשמש גם בטרם ירד הלילה".
ג`ורג` הושיט לי את זרועו השנייה. "היא רעיה מאושרת", אמר בשמי. "וויליאם סיפר למלך שמעולם לא הכיר נערה מתוקה יותר. אבל מה הם עשו, מרי?"
"רק ישבו יחד", אמרתי. הרגשה עזה אמרה לי שאיני רוצה לתאר את התמונה בפני אן.
"ישיבה יחדיו לא תזכה אותה בבן", אמרה אן בגסות.
"שתקי", אמרנו ג`ורג` ואני מיד. שלושתנו התקרבנו מעט זה לזה והנמכנו את קולותינו.
"היא ודאי מאבדת תקווה", אמר ג`ורג`. "בת כמה היא כבר, שלושים ושמונה? שלושים ותשע?"
"רק שלושים ושבע", אמרתי בעלבון.
"וסתה עוד באה עליה מדי חודש?"
"הו, ג`ורג`!"
"אכן כן", אמרה אן בעובדתיות. "ואין היא מועילה לה. האשמה בה. אין לתלות את האשמה במלך, והרי הממזר שלו מבסי בלאונט כבר לומד לרכוב על פוני".
"יש עוד הרבה זמן", אמרתי בהתגוננות.
"די זמן כדי שהיא תמות והוא יינשא מחדש?" שאלה אן בהרהור. "כן. והיא לא חזקה, לא כן?"
"אן!" לשם שינוי הייתה רתיעתי ממנה כנה. "דברים נתעבים".
ג`ורג` הביט סביב פעם נוספת כדי לוודא שאיש אינו קרוב אלינו בגן. שתיים מבנות סימור טיילו עם אמן, אבל לא התייחסנו אליהן. משפחתן הייתה יריבתנו העיקרית על כוח וקידום, אהבנו להעמיד פנים שאיננו מבחינים בהם.
"דברים נתעבים, אבל דברי אמת", אמר בבוטות. "מי יהיה המלך הבא אם לא יהיה לו בן?"
"הנסיכה מרי יכולה להינשא", הצעתי.
"ונסיך מארץ זרה יבוא למלוך על אנגליה? לעולם לא תהיה לו תקומה", אמר ג`ורג`. "ולא נוכל לשאת מלחמה נוספת על הכתר".
"הנסיכה מרי יכולה להיות למלכה בזכות עצמה ולא להינשא", אמרתי בפראות. "למשול כמלכה לבדה".
אן פלטה נחרה של אי-אמון, נשימתה מפריחה ענן קטן באוויר הקר. "כן, ודאי", אמרה בזלזול. "היא תוכל לרכוב בפישוק על סוס וללמוד להשתתף בקרבות רמחים. עלמה לא יכולה לשלוט בארץ שכזאת, הלורדים הגדולים יאכלו אותה חיה".
שלושתנו נעצרנו לפני המזרקה שניצבה במרכז הגן. אן התיישבה בחן מיומן על קצה האגן והביטה לתוך המים. כמה דגי זהב שחו בתקווה לעברה, והיא הסירה את כפפתה הרקומה ושכשכה את אצבעותיה הארוכות במים. הם צפו, פיותיהם הקטנים פעורים, ונגסו באוויר. ג`ורג` ואני הבטנו בה, והיא הביטה בדמותה הנשקפת באדוות המים.
"המלך חושב על זה?" שאלה את דמות הראי שלה.
"כל הזמן", ענה ג`ורג`. "אין בעולם דבר חשוב יותר. אני חושב שהוא יכשיר חוקית את בנה של בסי בלאונט ויכתיר אותו ליורש אם המלכה לא תלד בן".
"ממזר על כס המלוכה?"
"לא לשווא הוא נטבל בשם הנרי פיצרוי", השיב ג`ורג`. "המלך מכיר בו כבנו. אם הנרי יחיה די זמן כדי להפוך את הארץ בטוחה בשבילו, אם יוכל להשיג את הסכמת בני סימור ואת הסכמתנו, בני האוורד, אם וולסי יעמיד את הכנסייה מאחוריו ואת הכוחות הזרים... מה יעצור בעדו?"
"ילד אחד קטן, והוא ממזר", אמרה אן בהרהור. "ילדה אחת קטנה בת שש, מלכה אחת מזדקנת ומלך בשיאו". היא הרימה מבט אל שנינו, מנתקת את מבטה מפניה החיוורות במים. "מה יקרה?" שאלה. "משהו חייב לקרות. אבל מה?"
הקרדינל וולסי שלח למלכה איגרת ובה ביקש את השתתפותה במסכת שעשועים שתיערך בביתו, ארמון יורק, ביום שלישי שלפני צום לנט. המלכה ביקשה ממני לקרוא לה את המכתב, וקולי רעד בהתרגשות למראה המילים: מסכת שעשועים כבירה, מצודה בשם שאטו וֶר, הטירה הירוקה, וחמש גבירות שירקדו עם חמשת האבירים שיצורו על המצודה. "הו! הוד מלכותך..." התחלתי לומר, ואז השתתקתי.
"הו, הוד מלכותך, מה?"
"רק תהיתי אם יותר לי לבוא", אמרתי בשפלות רוח. "לצפות בהילולה".
"עולה בי מחשבה שמא תהית מעט יותר מזה", אמרה לי ובעיניה ניצוץ.
"תהיתי אם יורשה לי להיות אחת הרקדניות", התוודיתי. "הכול נשמע כה נפלא".
"כן, יורשה לך", אמרה. "כמה גבירות תובע ממני הקרדינל?"
"חמש", אמרתי בשקט. מזווית עיני ראיתי את אן נשענת לאחור במושבה ועוצמת את עיניה לרגע קט. ידעתי בדיוק מה היא עושה. יכולתי לשמוע את קולה בראשי, רם כאילו היא צועקת: "בחרי בי! בחרי בי! בחרי בי!"
והיא הצליחה. "העלמה אן בולין", אמרה המלכה בקול מהורהר. "מלכת צרפת מרי, דוכסית דבון, ג`יין פרקר ואת, מרי".
אן ואני החלפנו מבטים מהירים. נהיה חמישייה מגוונת להפליא: דודתו של המלך, אחותו המלכה מרי והיורשת ג`יין פרקר, שעתידה כנראה להיות גיסתנו, אם אביה ואבינו יוכלו להסכים על נדונייתה, ושתינו.
"האם נלבש ירוק?" שאלה אן.
המלכה חייכה אליה. "הו, בהחלט", אמרה. "מרי, כתבי נא איגרת לקרדינל ואמרי לו שנשמח להשתתף, ובקשי ממנו לשלוח את שר השעשועים כדי שנוכל כולנו לבחור תחפושות ולתכנן את הריקודים".
"אני אעשה זאת". אן קמה מכיסאה וניגשה לשולחן שעליו היו מונחים הקולמוס והדיו והנייר. "כתב ידה של מרי כה מכווץ, הוא יחשוב שאנחנו מסרבות".
המלכה צחקה. "אה, הלמדנית הצרפתייה", אמרה בעדינות. "כתבי את לקרדינל, אם כן, העלמה בולין, בצרפתית יפהפייה, ואולי תכתבי לו בלטינית?"
מבטה של אן לא זע. "לפי בחירתה של הוד מלכותך", אמרה בקול יציב. "אני רהוטה במידה סבירה בשתיהן".
"אמרי לו שכולנו להוטות למלא את תפקידנו בשאטו ור", אמרה המלכה בנעימות. "מה חבל שאינך כותבת ספרדית".