אחרי קריאתי את "גרגנטואה ופנטגרואל", היצירה הקומית שנחשבת לאחת מאמהות הספרות הצרפתית, התחשק לי עוד קצת ספרות יסוד מימה"ב, וכך הגענו הלום.
"סיפורי קנטרברי" הוא מהיצירות הגדולות הראשונות שנכתבו באנגלית ולא בלטינית, וזו גם יצירה "עממית" יחסית (כמה שאפשר להיות עממי כשפחות מ10% מהאוכלוסיה יודע קרוא וכתוב..) שהביאה את הספרות לריאליה ול"לכלוך" שספרות חצרונית רשמית התרחקה ממנו.
מצד שני, ניגשתי קצת חושש.
תבינו, קראתי את "הדקאמרון", אוסף הסיפורים שהשפיע מאוד על כל הספרות מהסוג הזה, ובפרט על "סיפורי קנטרברי" שמעוצב בהשראת הדקאמרון ואפילו מכיל בתוכו עיבודים לסיפורים מהדקאמרון, ו, יסלחו לי מבקרים פלצנים לדורותיהם, לא ממש התלהבתי מהדקאמרון.
כלומר, היו שם סיפורים טובים, אבל עם מאה סיפורים הוא היה רפטטיבי להחריד. בחלקים גדולים זה הרגיש כמו אותו הסיפור שחוזר על עצמו בשינויים קלים. יצירה די סטטית, שאין בה יותר מדי התפתחויות מעניינות להוציא כמה outliers.
טוב, שמח לבשר לכם ש"סיפורי קנטרברי" ממש לא חולק את החולשות של הדקאמרון. קודם כל, היצירה הזו היא רק באורך 22 סיפורים (למרות שבמקור תוכננו 120, נחזור לזה בהמשך), אז הסיכון לחזרתיות משעממת יורד.
שנית, הסיפורים מאוד ורסטיליים מבחינת ז'אנר, סאבטקסט, סגנון הבעה והתרחשויות.
שלישית, הדינמיקה בסיפור המסגרת עצמו, כלומר המסע לקנטרברי במהלכו הצליינים מספרים את הסיפורים, היא גם יחסית מעניינת. הצליינים מדברים על הסיפורים השונים, ולפעמים מספרים סיפורים כתגובה ביקורתית או תומכת לסיפור קודם.
רביעית, בניגוד לדקאמרון שכתוב בפרוזה, "קנטרברי" כתוב רובו ככמעט כולו בשירה מחורזת, וזה פשוט הרבה יותר כיף לקרוא!
אני רוצה לעבור כאן סיפור – סיפור ולדבר עליהם קצת, כי זו יצירה שלדעתי כדאי להתייחס לכל סיפור בה בנפרד.
ובכן, אחרי הפרולוג הכללי, שמציג את כל הצליינים שעולים לרגל לקנטרברי, ואת ייסוד תחרות הסיפורים (כל עולה לרגל אמור לספר 2 סיפורים בדרך הלוך ו2 בדרך חזור, ואחד מהצליינים, פונדקאי, אמור להחליט בסוף מי סיפר את הסיפורים הכי טובים ולתת לו פרס), האביר מספר את הסיפור הראשון, שהוא גם הכי ארוך כאן.
מבוסס באופן רופף על פואמה עתיקה ועל עיבוד מודרני (לתקופה..) של בוקאצ'ו (מחבר ה"דקאמרון"), זו פואמה אפית על אהבה חצרונית, שעונה לכללי הכתיבה, האבירות וסיפורת האהבה באופן מוחלט.
האבירים מתאהבים באופן שהיום היה שולח אנשים למוסד סגור, הגבירות מתעלפות ומתרגשות ואין להן יותר מדי רצון עצמי, ודברים רנדומליים קורים במהירות מסחררת.
כפי שניתן להבין, אני לא מת על הסוגה הזו.
זה מהדברים שסרוונטס לעג להם כמה מאות מאוחר יותר ב"דון קישוט", ובצדק.
מה שכן, אני לא יכול לשקר ולהגיד שזה לא היה מבדר. הכתיבה האפית הייתה מאוד כיפית, בתור בחור שאוהב את הומרוס ובני מינו, וכל ההתרחשויות הובילו לכך שלא היה כאן רגע משעמם.
הסיפור השני הוא של הטוחן, והוא פרודיה על הסיפור הראשון.
מזכיר בסגנון את הסיפורים הגסים של הדקאמרון ושל גרגנטואה, זה על בחור שנואף עם אישתו של נגר, ואיך הם עובדים על נגר ועל עוד כמה אנשים בדרך, כולל הומור מין, נפיחות, אלימות ושאר דברים כיפיים.
מעניין להשוות את זה לאהבה החצרונית של הסיפור הראשון, ולחשוב רגע כמה הבדל באמת יש בין שני התרחישים? בשניהם תשוקה (כי האבירים בסיפור הראשון אפילו לא הכירו את מושא האהבה שלהם שחירפנה אותם) גורמת לאנשים לעשות דברים הזויים, אבל במקרה אחד הם בני מעמד גבוה אז זה נאלץ, ובמקרה השני אלו בני מעמד נמוך, אז זה וולגרי ונלעג.
סיפור די מצחיק, נהניתי ממנו.
הסיפור השלישי הוא של אפסנאי, שהיה בעברו נגר ולכן הוא נעלב מסיפורו של הטוחן. בתגובה הוא מספר סיפור זימה גרוטסקי דומה, שמתרכז בטוחן קמצן, רמאי ונוכל ששני סטודנטים מרמים בחזרה ושוכבים עם אישתו והבת שלו.
הסיפור הזה דומה לסיפור הקודם, אבל אני ארשה כאן שני סיפורים באותו הסגנון, זה היה מצחיק..
סיפורו של הטבח הוא מעניין, כי הוא מתחיל, אחרי פרולוג בו הטבח שתוי בטירוף, ואז הוא נעצר אחרי חמישים שורות, פשוט נקטע.
זה הזמן הטוב לגעת בפיל שבחדר – צ'אוסר לא סיים לכתוב את הספר הזה.
היו אמורים להיות כאן 120 סיפורים, הוא נפטר אחרי שהוא הספיק לכתוב 22, בשלבי השלמה שונים. האם גם את הסיפורים הקיימים כאן הוא היה מפרסם כפי שהם הגיעו לידינו? אני לא חושב, לפחות בחלקם זה ברור.
למשל יש מספר סיפורים בהם המספר מתחיל ואומר שהוא יספר סיפור בפרוזה, אבל זה סיפור מחורז, ויש סיפורים אחרים בהם הדובר מדבר פתאום במין נקבה למרות שהוא אמור להיות זכר וכו'.
בסיפור הזה מאוד ברור שהוא טיוטה של טיוטה, או שהבדיחה כאן היא שהטבח כ"כ שיכור שהוא לא מסוגל לספר כלום.
"סיפורו של הפרקליט" הוא היצירה הבאה, סיפור יחסית ארוך שעוסק בנסיכה טהורה ובמסעות ביש המזל שלה ברחבי העולם.
האמת שהיה לי קשה עם הסיפור הזה, כי הוא מרגיש כמו יצירה דוגמטית נוצרית, על "להושיט את הלחי השנייה" ולסבול באופן פסיבי את התלאות שפוגשות אותך.
לשמחתנו הסיפור הבא הוא הכי חתרני באוסף, והוא ישים ללעג את הגישה הזו, כמו הרבה גישות אחרות.
"סיפורה של האישה מבאת'" מתחיל עם פרולוג באורך כפול מהסיפור עצמו. האישה מספרת על הבעלים (כן, בלשון רבים) שהיו לה, על איך היא הרוויחה כסף מנישואים עם קשישים אימפוטנטים, ועל נישואי תשוקה שבהם היא הייתה אישה מוכה עד שהיא שמה רסן על בעלה.
הסיפור שלה הוא על אישה זקנה שמצליחה לקחת לה בעל צעיר ומושך.
יש *המון* מה לנתח ולחשוב עליו בסיפורה של האישה מבאת', והפרובוקטיביות החתרנית שלו עדיין מהממת גם היום, אפילו שזו יצירה שנכתבה לפני יותר מ600 שנים.
"סיפורו של הנזיר-הקבצן" הוא עקיצה כלפי שליח בית הדין. שניהם רבו קודם, ומשתמשים בסיפורים שלהם אחד נגד השני.
סיפור קצר ומשעשע.
"סיפורו של שליח בית הדין", התגובה שלו לנזיר, הוא עקיצה כלפי נזירים, שמכילה בין השאר את הפרולוג הנהדר הזה:
"עמד שליחנו בארכופי הסוס:
מגודל החרון והכיעוס
רטט כלו כרטט הצפצפה.
אמר: "קהל נכבד, לי שאיפה
אחת – הן הקשבתם לכל כזביו
של נזירנו השקרן. עכשיו
הראשו גם לי סיפור כאן לספר.
'אני מומחה לשאול', הוא מתפאר –
היפלא? היש הבדל גדול
בין נזירים ובין שדי שאול?
סיפר ידוע הוא, איך נתגלגל
נזיר קבצן אחד באופל-ליל.
לגיהנום, וכשהוליך אותו
מלאך לכאן ולכאן להראותו
את כל זוועות התופת, לא נתקל
בשום נזיר-קבצן בתוך קהל
של מעונים שונים. ובכן תמה,
ויאמר לאותו מלאך: 'תשמע,
גורל נזיר שפיר הוא כדי כך
שלעולם לכאן לא יישלח?'
קרא הלה: 'מה? יש מיליונים כאן!'
חיש הורידו למגורי שטן.
אמר: 'יש לשטן זנב רחב
כמו מפרש. הרם את הזנב',
ציווה על השטן, 'שהנזיר
יראה את אחוריך ויכיר
היכן מדור הנזירים בשחת!'
עוד לא כילה דבריו, ומן התחת
של השטן הגיחו, כדבורים
מן הכוורת, שפע נזירים,
כשני ריבוא נזיר, נחיל גדול,
וריחפו בכל קצווי שאול,
עד שלבסוף חזרה החבורה,
מזדחלים התחתה בשורה.
קיפל שטן זנבו, שב ושקט.
משראה אותו נזיר כל פרט
שבזוועות התופעת, החזיר
האל הטוב לתוך גו הנזיר
את נשמתו - והוא הקיץ מיד.
אך מאימה ופחד עוד רעד,
ומחשבתו לתחת נדדה -
שזו נחלתו המועדה.
תחול על ראש כולכם ברכת עולם!
בוז לנזיר! והפרולוג נשלם."
"סיפורו של פרח הכהונה" מרגיש לי כמו תגובה עוקצנית ל"סיפורו של הפרקליט".
גם כאן יש אישה שעוברת תלאות וייסורים, אבל באפילוג לסיפור אין שבח על המוסר הנוצרי הפסיבי הזה כמו שיש גנאי מסוים לכך וקריאה לנשים לקחת שליטה ואוטונומיה על עצמן.
"נשות החיל השופעות חכמה:
אל תגזרו שתיקה על לשונכן
מרוב כניעות! מין סבלנות קסומה
של מין גריזלד (גיבורת הסיפור) כזאת, מין אשת חן -
הגם לעצמכן אותה תחמדו?
סופכן ששישוש (שד שניזון מבשר של נשים סבלניות) תבלע אתכן!
היו כאכו השונאת דממה,
שפיה לעולם טוחן, טוחן.
אל תהיו קרבן עולה תמימה,
תפסו ברסן! שימו לבבכן
לזכור לקחי ושננו ולמדו -
למען כל אישה ולמענכן.
ארכי-נשים, הקימו החומה!
הן כוח הגמל במתניכן.
השיבו לו לגבר מלחמה!
אם ענוגות אתן ודק גופכן,
השחיזו ניב כנמרים של הודו!
טחנו כטחנה לטובתכן!
אל יפדיחכן הבעל, אל אימה!
גם אם ילבש שריון פלדה, סופכן
שתנעצו חיצי לשון חמה
בין קשקשי חזהו של אישכן.
כבלוהו בכבלי קנאה! לא סוד הוא
כי אז ירבץ כשליו לרגליכן."
"סיפורו של הסוחר" ממשיך את התמה של סיפורי הנישואין, וכאן עוסק בפלייבוי קשיש שלוקח לעצמו אישה צעירה ובבגידה שלה בו.
עוד פעם עוקצני מאוד כלפי גברים ומציג את האישה כמי שדואגת לעצמה בתוך סביבה מגבילה.
זה גם סיפור מאוד מיני וסאטירי. נהדר.
"סיפורו של הפרש" הוא פרודיה על סיפורי האבירים, מהסוג שנמצא כאן ב"סיפורו של אביר" הפותח. נהניתי ממנו.
"סיפורו של בעל האדמות" עוסק יותר בנישואים אידיאליים, ובהתגברות שלהם על קשיים מהסוג של סיפורי הנישואין הקודמים.
לפחות, זו דרך אחת לפרש אותו. כמו בערך כל הסיפורים כאן, הוא פתוח להרבה פירושים, וזו אחת העוצמות של הספר הנפלא הזה.
"סיפורו של הרופא" די קוטע להרגשתי את הרצף הפרו נשי שהיה כאן, עם סיפור די אכזרי שמאוד מרגיש כחלק מהזמן בו הוא נכתב.
האם הייתה כאן כוונה לסאטירה שחורה משחור על הנורמות של התקופה? יכול להיות.
"סיפורו של המחלן" מעניין, כי בפרולוג המחלן מתאר איך הוא חוטא, מרמה וגונב מעניים תוך ניצול המשרה שלו, ואז הוא מספר משל מוסרי על חמדנות ותוצאותיה.
הפרשנות לדיסוננס בין האדם לבין הסיפור מפיקה הרבה רעיונות מעניינים.
"סיפורו של הספן" עוסק שוב פעם באישה שבוגדת בבעלה. מצחיק אבל חוזר על רעיונות שכבר היו כאן.
"סיפורה של אם המנזר" הוא סיפור אנטישמי נוצרי מגעיל. מתאר קהילה יהודית שרוצחת ילד נוצרי אדוק. בואו נעמיד פנים שהסיפור הדוחה הזה לא קיים, לטובת כולנו.
"הסיפור על סר טופז" הוא הסיפור הראשון מבין שניים שמסופר על ידי צ'אוסר עצמו, בתור אחד מהצליינים במסע.
הוא מתחיל לספר שירה אבירית קצבית, עד שהפונדקאי (השופט בתחרות הסיפורים) קוטע אותו בצעקות וקורא לסיפור שלו חרא. מכאן צ'אוסר עובר לספר יצירה בפרוזה, "הסיפור על מליבאוס".
מליבאוס זה סיפור מאוד מאוד מאוד משעמם, שאפילו לא מתורגם כאן, אלא רק מובא תקציר שלו (ומתברר שזה נוהג גם במהדורות אנגליות חדשות של סיפורי קנטרברי).
אני קראתי את הסיפור השלם בתרגום לאנגלית מודרנית באינטרנט, וזה היה די סזיפי.
ה"סיפור" הוא פחות או יותר דיון בין אדם לבין אשתו בנוגע לנקמה בחבורה של אנשים שתקפו את הבת של הזוג (ובשום שלב לא נודע לנו בוודאות אם היא שרדה את התקיפה או נרצחה בה..) האיש מעוניין בנקמה, האישה מעוניינת שהוא לא ינקום אלא יהיה נוצרי טוב, ושניהם מתנצחים ביניהם באמצעות ציטוטים בלתי פוסקים מכתבי הקודש, מקיקרו ומסנקה.
"סיפורו של הנזיר" הוא לא באמת סיפור, אלא הנזיר מדבר על אנשים דגולים שונים לאורך ההיסטוריה, ועל הסיום הטרגי של חייהם.
"סיפורו של כומר-הנזירה" ממש מצחיק ומבריק. בהמשך לסיפור הקודם, כאן יש סיפור על תרנגול "דגול" ועל נפילתו, המנובאת לו בחלום.
"סיפורה של הנזירה השנייה" הוא עוד סיפור דתי נוצרי, הפעם על קדושה מהתקופה הרומית. לא מעניין במיוחד .
"סיפורו של משרת הכומר" הוא יצירה מצחיקה על השרלטנות של האלכימיה והאלכימאים של התקופה.
"סיפורו של הקניין" הוא שוב על אישה שבוגדת בבעלה, ובעיקר על "don't shoot the messenger".
"סיפורו של הכהן" הוא הסיפור האחרון באוסף. גם הוא בפרוזה, גם הוא מובא כאן רק בתקציר, והפעם באמת הסתפקתי רק בתקציר שכאן. זו דרשה דתית נוצרית, לא באמת סיפור.
טוב, אז מה נגיד על האסופה הזו לסיום? די מרתקת. יש כאן הבדלי סגנונות ברורים בין הסיפורים, הרבה הומור, ונועזות רעיונית לתקופה.
לא הכל עובד באופן שווה, יש כאן נפילות מתח, אבל סה"כ זו יצירה שהרוויחה ביושר את מקומה הקאנוני בספרות האנגלית בפרט והעולמית בכלל.
אני אהבתי את התרגום, ששומר על תבניות החריזה של המקור.
"לפני ימים רבים, בימי ארתור,
הוא שגומרים עליו הלל גמור,
היית ארצנו מלאה פיות,
ומלכתן ושלל יפהפיות
היו מחוללות על ניר ובכר; –
זו אמונה מקדם: המדובר
בזמן שמלפני מאות שנים;
עתה שוב לא תופענה כלפנים.
בגלל תפילותיהם וקדושתם
של נזירים אשר פושטים ידם,
שורצים בכל שדה וכל שדה שדמה
כאלומות-אבק באור חמה,
ומברכים פרוזדור, טרקלין, מטבח,
מבצר, מגדל נישא, מחוז וכרך,
וכפר ורפת, גורן ואסם:
אם אין פיות – הרי זה בגללם.
כי כל מקום ששם פיות הלכו –
שם מהלך עתה נזיר, והוא
פושט ידו ביום וגם בליל,
ונמל הלל ומתפלל
בסובבו בתוך תחומיו; לכן
אין כל חשש, נשים, לבטחונכן:
בינות לסבך ותחת כל אילן
אין שום מזיק אחר מלבד הלה:
והוא רק יחלל אתכן ודי..." (מתוך סיפורה של האישה מבאת')
