כבר בקריאת העמוד הראשון הבנתי שאני מחזיקה בידי ספר חשוב. אוצר תרבותי כך אומרים עליו. או במילים אחרות - יצירת מופת.

מורנטה הסופרת נהגה לומר שאנשים נחלקים לשלושה זנים : -

אכילס - מי שמקבל את המציאות ומממש את תשוקותיו ;
המלט - המפקפק, סרבן-המציאות ;
ודון קיחוטה - זה שממציא לעצמו מציאות משלו וחי את חלומותיו ...

היא עצמה השתייכה לזן ה"דון קיחוטי" וכך גם דמויותיה.

היא נודעה גם כמי

ישנם ספרים שאני מרגישה שהם חייבים לי התנצלות אחרי שקראתי אותם.. התנצלות על שביזבזו לי את הזמן.
לספר הזה אני מרגישה שאני חייבת לו התנצלות.
התנצלות על שלא הצלחתי להיסחף לתוכו עד הסוף כמו שמגיע לו. התנצלות שלא הייתי איתו ורק איתו אלא חשבתי על ספרים אחרים תוך כדי קריאה.
ולמה זה? למה לא הצלחתי להישאב?
לדעתי אם הייתי קוראת את הספר לפני 15 שנה הייתי נהנית מכל רגע. לפני 15 שנה הייתי תלמידת תיכון במגמת

ישבתי השבוע עם ע'.
היה חול באוויר וגם קצת טיפות גשם.
הוא נולד 6 ימים לפני וחיכה לי בבית היתומים, כך שמאז שאני בן 72 שעות, אנו כרוכים זה בעקבו של זה.
הוא חזר לא מזמן לארץ אחרי כמה שנים בצרפת ומחרתיים הוא נוסע שוב לסין, להדריך שם.
אנחנו חלוקים בכמה דברים חשובים ומצד שני חולקים לא מעט דברים משותפים ולא מעט השקפות עולם משותפות.
דיברנו על נושא שמעסיק את שנינו לא מעט מאז תחילת המאה ה-21 - היטמטמות

"שם הוורד" הוא לא ספר שאתה יכול לצפות להתמצא ברקע שלו. נראה לי שאקו מצפה ליותר מידי מהקורא של הספר הזה (אני לא מתנשא, גם אני לא הבנתי כמעט מה קורה ובגלל זה נהנתי מהסרט הרבה יותר. מרוב שהחוויה הייתה גדולה, עוד זכור לי שזה היה בקולנוע כפיר ירושלים של שנות ה 80). הקורא הרגיל מוצא את עצמו בתוך ימי הביניים, מקום זר לחלוטין עבור רוב הקוראים המודרניים. בוודאי ישראלים כמונו.
רציתי לכתוב פה על הרקע ההסטור

חווית הקריאה הטוטלית- אם קיים דבר כזה אזי סיפרה של הסופרת האיטלקיה אלזה מורנטה (Elsa Morante) ראוי להתכבד בסופרלטיב הנ"ל.
הספר נקרא במקור האיטלקי La Storia -ההיסטוריה, השם המקיף כ"כ כמו תארים כאלה ואחרים לא פוגעים במטרה, דומה כי אין דרך לרדת לעומקה של חווית הקריאה בספר זה ללא צלילה אל תוכו. לעתים קשה לתמצת חוויה במלים, התאור המילולי הופך לחד מימדי ומצומצם ביחס למה שחשתי ומה שברצוני להעביר לאחרים

בראש וראשונה אציין שהספר מצויין: העלילה.התקופה בלי ספק
מעניינת. הדמויות בלתי נשכחות.אבל יותר מכל שבתה את ליבי
הסופרת אלזה מורנטה. ומה מייחד אותה משאר הסופרים שקראתי את ספריהם בשנים האחרונות?
התשובה היא: האמפטיה, החמלה והאנושיות שהרעיפה בכתיבתה
ובבנייתה את הדמויות.
לא רק גיבורי הספר האנושיים זכו להתייחסותה האוהבת, גם להולכי על ארבע, בעלי כנף למיניהם שמופיעים בסיפור הנ"ל יש מקום בליבה.
העליל

על אלזה מורנטה נהגו לומר שהיא "דוסטויבסקי מודרנית". ומאחר ויצא לי לקרוא לגמרי במקרה (כן, ממש...) את "אלה תולדות" מיד אחרי שסיימתי את "החטא ועונשו", אני יכול לומר במידה מסוימת של ביטחון, שאני בהחלט מבין מהיכן הגיעה המחמאה... כי כמו המאסטר הרוסי, גם מורנטה התגלתה לי קודם כל כאשפית של דימויים; ככותבת המתייחסת לכתיבתה כפי שצייר מתייחס לציורו : חושב על הקומפוזיציה, עורך סקיצות בעיפרון או בפחם, בוחר צבע

לפני כחודש הייתי צריכה להעביר איזו חצי שעה במרכז העיר, ובאופן טבעי נכנסתי לחנות הספרים הקרובה. החנות המדוברת הייתה למעשה חנות ספרים משומשים קטנטנה ונהדרת, עם מדפים עד התקרה, עליית גג חורקת ואפילו כלבה שרבצה באמצע. חיפשתי את "והיום איננו כלה" שקראתי באדיבות הספרייה אבל הוא לא היה. במקומו המליץ לי המוכר על "אלה תולדות".

אלה תולדות עוקב אחרי קורותיה של אידה, אישה באיטליה של מלחמת העולם השנייה והש

אחרי הכרך הראשון של "אידיוט" (בינתיים האכזבה היא רבה) ולפני החלק השני (בתקווה זהירה לתיקון), החלטתי לתבל בספר אקראי שאשלוף מהמדף. הוא שכב במאוזן, זנוח, מבויש על ספרים מאונכים מפאת חוסר מקום, שמדבקה גדולה וירוקה מעטרת את שדרתו, המעידה כי נרכש מסיפור חוזר (ערובה למחירו הנמוך).

ההיסטוריה שלי עם פרימו לוי נסבה מטבע המציאות המקצועית סביב טרילוגיית אושוויץ שלו, שהייתה מהממת בעוצמתה הסיפורית, בעדותה