“עוד פרק בסדרה "נצחיה קוראת ציונות", סדרה שהכילה כבר את פרק א' בזכרונותיו של דוד בן גוריון וגם את "הבגינים" כדי לראות את הצד השני, את "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל, ספרים על מלחמת השחרור כמו אחרונים על הרכס על קרב מלכיה או חרב ישועות על קרבות ההגנה על צפת, מלכה ללא כתר על הקמת המושבה רחובות ועוד. חלקם היו בבית שלי או בבית קרובים ולא עניינו אותי עד לאחרונה. חלק מהם, אולי אפילו את הרוב, מצאתי בספריית הרחוב החביבה עלי. הספר הזה לא היה בספריית הרחוב, אבל בהחלט הולך לשם. זה ספר שהבת שלי הביאה מהשירות הצבאי שלה כמפקדת על צוערים בבה"ד 1, והוא שכן לו לבטח במחסן הבית שלנו, עמוס עם מגוון פתקיות דביקות ורודות לסמן מקומות חשובים עבורה, כי זה מה שקורה לחפצים שהילדים מביאים מהצבא ואז הולכים לנוע בין דירות. רק שלפני ההעברה לספריית הרחוב רציתי לקרוא את כולו, וזו היתה משימה ארוכת טווח. דוד בן גוריון היה האחראי על הביטחון מטעם ההסתדרות הציונית עוד לפני קום המדינה וגם אחריה, הוא פירק את הפלמ"ח ואת ההגנה מתוך הרצון לבנות צבא שיהיה צבא העם ומתחת לסמכותה הבלעדית של הממשלה, והוא אחראי על חלק גדול מצורת הצבא עד ימינו, כולל הפטור לתלמידי ישיבה, שבזמנו היה מספר מאוד קטן של אנשים. מטבע הדברים ומטבע האיש היו לו מחשבות שונות על הצבא, על דמותו, על התמקצעות הקצינים ועוד, וכל פעם הוא הביע אותם בתוך הנאום שלו, כך שאוסף הנאומים פורס את תפיסת עולמו בנושא הצבא ומראה גם את התפתחות לאורך השנים. דברם כאלה, שלא נאמרו ולא נכתבוו בפעם אחת, גם קצת מייגע לקרוא מכריכה לכריכה. לכן בכל פעם קראתי קצת, וזה לקח מספר חודשים. חלק ממה שמדהים בכתיבה של בן גוריון ובנאומים שלו זה ההליכה מהרחב - מבט מערכתי, כללי, היסטורי, ארוך טווח, יחד עם הירידה לפרטים הקטנים של הביצוע של הדבר הזה. בסוף יש כאן תמונה של כוחות הביטחון בישראל החל מהחשיבה וההיגוי ועד לתחילת הביצוע בשנים הראשונות של המדינה ולאחר שתי מלחמות קשות שעברה - מלחמה השחרור ומבצע קדש. יצויין כי זה לא ספר של דוד בן גוריון במובן הפשוט של הדברים, כלומר דוד בן גוריון לא ישב וכתב ספר. הוא כתב את הדברים שבספר, אבל כל פעם מסיבה שונה. זה אוסף נאומים, לפני אנשי צבא ובכנסת, שכולם בהקשרי צבא ההגנה לישראל. הם כונסו יחד בספר הזה, שיצא בהוצאת "מערכות" בשנת 1971, הרבה שנים אחרי שנישאו הנאומים האלה וזמן לא ארוך לפני שדוד בן גוריון נפטר. לקח לי בערך חצי שנה לקרוא אותו ועכשיו משסיימתי גלגלתי את הרעיון לפתוח משתמש בטוויטר ושמו "בן גוריון" ולהביא בכל פעם ציטוט, ואז החלטתי שאין לי כוח לתחזק דבר כזה. סיימתי ודי.”

“הספר "יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל" (הוצאת מערכות, 1971) הוא אסופת נאומים ומאמרים שנשא רה"מ הראשון של מדינת ישראל, דוד בן־גוריון, שערך גרשון ריבלין. באסופה נכללו כמה מנאומיו ומאמריו החשובים ביותר על דמותה של החברה והמדינה כפי שראה אותם בחזונו ושבהם ניתן ביטוי מלא עוצמה לגודל האמונה ביעודה וביחודה של מדינת ישראל. מדברים אלו עלה ניכרת דמותו של מנהיגה החשוב ביותר של המדינה שהיה בעל חזון וששאב את תעצומותיו ממעינות ההיסטוריה והתרבות היהודית. כשלעצמי, מצאתי את מאמריו ונאומיו על צבא וביטחון כמרתקים ביותר. "המפקד צריך לדעת שכושרו של הצבא נמדד לא רק בנכונותו הקרבית ובהתלהבותו – אלא באדמיניסטרציה מעולה, בסידורים נאותים ובשמירה על אלף פרטים קטנים שבהם תלויה יכולתו של הצבא לא פחות מאשר בנכונות ההקרבה העצמית.... אין מנצחים בחירוף נפש בלבד. ארגון טוב ומדוקדק בפרטי־פרטים מהווה, אולי, שלושת רבעים של סוד הניצחון" (עמוד 41), קבע. קביעה חשובה שלו, שתמיד עומדת לנגד עיני היא כי "אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להיפך" (עמוד 166). ומכאן, ציין, שעלינו "להניח שהם למדו בכישלונותיהם וינסו לתקנם" (עמוד 167). בן־גוריון אמר כי אמנם, "ברור מאליו שהחינוך ליוזמה בצבא אינו בא במקום המשמעת, ולא על מנת להחלישה. על הצבא לפעול מתוך משמעת ברזל בתחומי ההוראות, ההנחיות והפקודות הניתנות על ידי המוסדות והמפקדים המוסמכים. אבל כל קצין וכל חייל צריך ליזום ביצוע הפקודה; שומה עליו לפעול לא כדי לקיים מצוות אנשים מלומדה ולצאת לידי חובת המשמעת, אלא כדי להשיג את המטרה הרצויה: זאת אומרת לנצח" (עמוד 167). אם זאת, הדגיש, כל חייל חייב לראות עצמו "במצבים מסוימים כאילו בו לבדו תלוי גורל המערכה ובמקרה שאין לו הוראה ברורה, או שהמצב משתבש, עליו לראות עצמו כמפקד עליון, כמתכנן וכמבצע, בשכלו, תפיסתו ויוזמתו" (עמוד 168). קביעות אלו נותרו נכונות גם כיום. אסופת המאמרים היא אסופה חשובה שמאפשרת לקורא להבין היטב את תפיסתו הממלכתית של בן־גוריון כמו גם עד כמה הן נותרו נכונות ורלוונטיות לימינו אלה, כדי שנתקיים כאן בשגשוג וביטחון ונממש את ייחודינו וייעודינו.”

“עוד פרק בסדרה "נצחיה קוראת ציונות", סדרה שהכילה כבר את פרק א' בזכרונותיו של דוד בן גוריון וגם את "הבגינים" כדי לראות את הצד השני, את "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל, ספרים על מלחמת השחרור כמו אחרונים על הרכס על קרב מלכיה או חרב ישועות על קרבות ההגנה על צפת, מלכה ללא כתר על הקמת המושבה רחובות ועוד. חלקם היו בבית שלי או בבית קרובים ולא עניינו אותי עד לאחרונה. חלק מהם, אולי אפילו את הרוב, מצאתי בספריית הרחוב החביבה עלי. הספר הזה לא היה בספריית הרחוב, אבל בהחלט הולך לשם. זה ספר שהבת שלי הביאה מהשירות הצבאי שלה כמפקדת על צוערים בבה"ד 1, והוא שכן לו לבטח במחסן הבית שלנו, עמוס עם מגוון פתקיות דביקות ורודות לסמן מקומות חשובים עבורה, כי זה מה שקורה לחפצים שהילדים מביאים מהצבא ואז הולכים לנוע בין דירות. רק שלפני ההעברה לספריית הרחוב רציתי לקרוא את כולו, וזו היתה משימה ארוכת טווח. דוד בן גוריון היה האחראי על הביטחון מטעם ההסתדרות הציונית עוד לפני קום המדינה וגם אחריה, הוא פירק את הפלמ"ח ואת ההגנה מתוך הרצון לבנות צבא שיהיה צבא העם ומתחת לסמכותה הבלעדית של הממשלה, והוא אחראי על חלק גדול מצורת הצבא עד ימינו, כולל הפטור לתלמידי ישיבה, שבזמנו היה מספר מאוד קטן של אנשים. מטבע הדברים ומטבע האיש היו לו מחשבות שונות על הצבא, על דמותו, על התמקצעות הקצינים ועוד, וכל פעם הוא הביע אותם בתוך הנאום שלו, כך שאוסף הנאומים פורס את תפיסת עולמו בנושא הצבא ומראה גם את התפתחות לאורך השנים. דברם כאלה, שלא נאמרו ולא נכתבוו בפעם אחת, גם קצת מייגע לקרוא מכריכה לכריכה. לכן בכל פעם קראתי קצת, וזה לקח מספר חודשים. חלק ממה שמדהים בכתיבה של בן גוריון ובנאומים שלו זה ההליכה מהרחב - מבט מערכתי, כללי, היסטורי, ארוך טווח, יחד עם הירידה לפרטים הקטנים של הביצוע של הדבר הזה. בסוף יש כאן תמונה של כוחות הביטחון בישראל החל מהחשיבה וההיגוי ועד לתחילת הביצוע בשנים הראשונות של המדינה ולאחר שתי מלחמות קשות שעברה - מלחמה השחרור ומבצע קדש. יצויין כי זה לא ספר של דוד בן גוריון במובן הפשוט של הדברים, כלומר דוד בן גוריון לא ישב וכתב ספר. הוא כתב את הדברים שבספר, אבל כל פעם מסיבה שונה. זה אוסף נאומים, לפני אנשי צבא ובכנסת, שכולם בהקשרי צבא ההגנה לישראל. הם כונסו יחד בספר הזה, שיצא בהוצאת "מערכות" בשנת 1971, הרבה שנים אחרי שנישאו הנאומים האלה וזמן לא ארוך לפני שדוד בן גוריון נפטר. לקח לי בערך חצי שנה לקרוא אותו ועכשיו משסיימתי גלגלתי את הרעיון לפתוח משתמש בטוויטר ושמו "בן גוריון" ולהביא בכל פעם ציטוט, ואז החלטתי שאין לי כוח לתחזק דבר כזה. סיימתי ודי.”

“הספר "יחוד ויעוד – דברים על ביטחון ישראל" (הוצאת מערכות, 1971) הוא אסופת נאומים ומאמרים שנשא רה"מ הראשון של מדינת ישראל, דוד בן־גוריון, שערך גרשון ריבלין. באסופה נכללו כמה מנאומיו ומאמריו החשובים ביותר על דמותה של החברה והמדינה כפי שראה אותם בחזונו ושבהם ניתן ביטוי מלא עוצמה לגודל האמונה ביעודה וביחודה של מדינת ישראל. מדברים אלו עלה ניכרת דמותו של מנהיגה החשוב ביותר של המדינה שהיה בעל חזון וששאב את תעצומותיו ממעינות ההיסטוריה והתרבות היהודית. כשלעצמי, מצאתי את מאמריו ונאומיו על צבא וביטחון כמרתקים ביותר. "המפקד צריך לדעת שכושרו של הצבא נמדד לא רק בנכונותו הקרבית ובהתלהבותו – אלא באדמיניסטרציה מעולה, בסידורים נאותים ובשמירה על אלף פרטים קטנים שבהם תלויה יכולתו של הצבא לא פחות מאשר בנכונות ההקרבה העצמית.... אין מנצחים בחירוף נפש בלבד. ארגון טוב ומדוקדק בפרטי־פרטים מהווה, אולי, שלושת רבעים של סוד הניצחון" (עמוד 41), קבע. קביעה חשובה שלו, שתמיד עומדת לנגד עיני היא כי "אם נילחם – נילחם בעתיד, ולא נחזור לעבר. האויבים שעמדו נגדנו בעבר, אין כל ביטחון שינהגו גם בעתיד כמו שנהגו בעבר. להיפך" (עמוד 166). ומכאן, ציין, שעלינו "להניח שהם למדו בכישלונותיהם וינסו לתקנם" (עמוד 167). בן־גוריון אמר כי אמנם, "ברור מאליו שהחינוך ליוזמה בצבא אינו בא במקום המשמעת, ולא על מנת להחלישה. על הצבא לפעול מתוך משמעת ברזל בתחומי ההוראות, ההנחיות והפקודות הניתנות על ידי המוסדות והמפקדים המוסמכים. אבל כל קצין וכל חייל צריך ליזום ביצוע הפקודה; שומה עליו לפעול לא כדי לקיים מצוות אנשים מלומדה ולצאת לידי חובת המשמעת, אלא כדי להשיג את המטרה הרצויה: זאת אומרת לנצח" (עמוד 167). אם זאת, הדגיש, כל חייל חייב לראות עצמו "במצבים מסוימים כאילו בו לבדו תלוי גורל המערכה ובמקרה שאין לו הוראה ברורה, או שהמצב משתבש, עליו לראות עצמו כמפקד עליון, כמתכנן וכמבצע, בשכלו, תפיסתו ויוזמתו" (עמוד 168). קביעות אלו נותרו נכונות גם כיום. אסופת המאמרים היא אסופה חשובה שמאפשרת לקורא להבין היטב את תפיסתו הממלכתית של בן־גוריון כמו גם עד כמה הן נותרו נכונות ורלוונטיות לימינו אלה, כדי שנתקיים כאן בשגשוג וביטחון ונממש את ייחודינו וייעודינו.”