שנת 1953 בספרים

דב קמחי (1889-1961), מהסופרים היותר נשכחים של דורנו וחבל, ספרו 'בית חפץ' הוא יצירת מופת. אני נהנתי עד כה מכל מה שכתב.
ספר זה מכנס עשרים מאמרים שכתב קמחי על עשרים סופרים ישראלים. המאמרים נכתבו בשנות הארבעים של המאה הקודמת.

מה שמיוחד בספר זה הוא שרוב הסופרים הם ידידיו של המחבר, או מכריו או שיצא לו לפגוש אותם מספר פעמים, לכן רוב המידע הוא מגוף ראשון ומחוויותיו של המחבר עם הסופרים המתוארים.

נמצא כאן מאמרים על מיכ"ל, אליעזר בן יהודה, ש.בן ציון, יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי, ר' בנימין, יעקב רבינוביץ, יעקב שטיינברג, א.א.קבק, ג.שופמן, י.ד. ברקוביץ, דוד שמעוני, ש"י עגנון, אשר ברש, משה סמילנסקי, יהודה בורלא, א.ראובני, שלום שטרייט, שלמה שילר, א. בן-אב"י.

מכיוון שרוב המידע הוא ממקור ראשון והוא תוצר של מפגשים עם הסופרים יהיה כאן הרבה חדש גם למי שבקי בביוגרפיות של הסופרים הללו.

ספר מעניין שנכתב על ידי מי שהתפרסם כצייר ולא כסופר. חיים גליקסברג ידוע בעיקר בציוריו המוקדמים של ירושלים ותל-אביב.
גליקסברג פגש לראשונה את ביאליק ב-1927 בתל-אביב ומאז ועד מותו של ביאליק ב-1934 היו מיודדים ונפגשו מספר רב של פעמים, בעיקר מכיוון שגליקסברג צייר את ביאליק מספר רב של פעמים ואף צייר את אשתו של ביאליק. מפגשים אלו בזמן שביאליק יושב חסר מעש ומדבר בזמן שגליקסברג מצייר אותו מונצחים בספר זה.

גליקסברג מתאר בעיקר את ביאליק האדם, איך התנהל עם אנשים, האופי שלו, הבית והלבוש.

הספר מורכב מקטעים קצרים שהם למעשה רישומים של שיחותיו של גליקסברג עם ביאליק, גליקסברג החל לתעד ולתארך את השיחות משנת 1929, וארועים שקרו לפני כן הוא רשם מזכרונו.
הספר מאוד מעניין מכיוון שהוא ספונטני מאוד ולא מתיימר להיות ספרות גדולה, הוא מתאר את תל-אביב של סוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים של המאה הקודמת ואת שלל הדמויות חלקן ידועות וחלקן פחות מאותה התקופה.

מה שהיום הוא מוזיאון ביאליק ברח' ביאליק בת"א וידוע כי היה ביתו של ביאליק ידוע לכל, אבל מה שהרבה לא יודעים ומופיע בספר הוא שביאליק לא אהב את ביתו זה מכיוון שלא הצליח ליצור בו מרוב שאנשים היו מטרידים אותו כל הזמן. לכן חצי שנה לפני שנפטר עבר לגור ברמת-גן, שם היה לו יותר שקט מצד אחד, אך מצד שני היה חסר לו את ההמולה והחברים בתל-אביב.

חוות הדעת כוללת פרטים מהעלילה ולכן לא מומלצת לקריאה עבור מי שעוד לא קרא את הספר

טוב, אחרי תקופה ארוכה של אי קריאה באנגלית החלטתי לחזור מחדש לאתגר הזה שאף פעם לא ממש פשוט לי. מה גם שזה הספר הראשון של קפקא שיצא לי לקרוא ממש מההתחלה ועד הסוף כמעט בלי הפסקות באמצע. "המשפט", the Trial, מתאר אולי בצורה קצת יוצאת דופן את התאכזרות הגורל כלפי אדם שמצא את עצמו מואשם, כאשר בשום אופן לא פשע (למרות שהלא-עוול לא מצויין באופן אובייקטיבי, והקורא רק נתקל בו פה ושם כאשר הגיבור K. מודיע לקורא או לדמויות אחרות בסיפור שהוא איננו אשם, ומתעקש על זה). ההתאכזרות היא אפילו עוד יותר גדולה כאשר ניתן להווכח שהיו לגיבור מספר נקודות בהן היה יכול לצאת מפרשיית ההאשמות נגדו, שבעצם מה שתחזק אותן והמשיך להעמיד אותן על כנן הייתה סקרנותו של הגיבור: לדעת מדוע הוא מואשם, לדעת האם ואיך יוכל לצאת מהסיפור הזה ללא כל פגע. קצת כמו "הסקרנות הרגה את החתול" אם אתם שואלים אותי. אם היה נפתר מסקרנותו וממצפונו שהציק- אולי היה ניצל.

מנקודה מסויימת בסיפור, להערכתי איפשהו לקראת שלושת רבעי הסיפור- הגיבור מחליט לצאת לדרך עצמאית ללא עזרת העורך דין שלו- אבל- המשפט המתעתד להגיע ושפיטתו של גיבורינו צברה כבר מספיק אינרציה, כדי להמשיך להתגלגל אל סופה הטראגי גם ללא הקידום האקטיבי שהגיבור נסך בה עד כה. גם ללא סקרנותו שכבר כבתה, ואפילו למרות רצונו הרב של הגיבור לחזור להתעסקות בעבודתו המשרדית בבנק אשר מסיחה את דעתו לטובה ונוטעת בו משמעות בחיים. כל אלו כבר לא עוזרים לו- המשפט יתקיים גם יתקיים, עם רצונו של הגיבור או ללא רצונו. (פה יש להוסיף שני משפטים ידועים- אחד- "יש לגדוע את כל הדברים הרעים באותם הם קטנים", ושני- be careful what you wish for.
יש בסיפור שני "חורים" סביבם העלילה נבנית, וזה גם החן בסיפור. הראשון- כמו שכבר הזכרתי- ממש עם תחילת הרומן מתנהל מול הגיבור K משפט שחלקו בבית המשפט וחלקו בוילת השותפים בו הוא חיי. הוא אינו יודע במה מואשם ולמעשה גם הוא וגם הקורא לא יודעים זאת עם סיום הרומן. השני- גם הוא הוזכר- הוא העובדה שהמשפט לא היה יכול להתרחש או לפחות לא היה יכול להתקדם עד כדי סיומו (העונש) בלי הסקרנות של הגיבור לגבי המשפט עצמו. מבחינות רבות הסיפור "המשפט" של קפקא מזכיר איזשהו חלום סיוט בו אנחנו מאבדים אחיזה עם המציאות ונכנסים לקצב אחר שאין לנו ממש שליטה עליו, קצב אשר נלקח ממחוזות אפלים ובסופו של דבר חורץ את גורלנו. מהבחינה הזו הדיסטופיה הזו מזכירה מאוד את עולם השדים האפל, הקודר והמיסטי שהסופר H. P. Lovecraft מתווה כל כך יפה בספריו. נכון, אין פה ייצורים אפלים ורציחות אכזריות, אבל האופל קיים ונוכח ומכתיב את העניינים.

ציפיתי שקפקא יתאר בצורה נרחבת יותר את המשפט. רציתי לצאת מסיום הקריאה בספר עם חוויה "קפקאית", אבל זה קרה רק באופן חלקי. אולי זה מפני שידוע שהספר לא הושלם מעולם, ואולי מסיבות אחרות אשר שמורות עם הסופר. למעשה העלילה מדלגת מעל המשפט. יש את שלב ההאשמות, ואת שלב העונש ללא המשפט- ולי זה היה חסר. בעצם הסיפור כולו הוא תהליך של משפט מול הגיבור, ללא משפט.

מקבץ של 18 סיפורים קצרים, כ-10ע"מ כל אחד וביניהם יש איורים יפים של יוסל ברגנר. פרץ כותב יפה ומעניין, אם כי הרגש הוא לא הצד החזק שבו. הדמויות בסיפורים לא באמת מפותחות מספיק וזאת גם מפאת קוצרם של הסיפורים. אלו יותר סיפורי מוסר השכל ונוגעים בעיקר לדברי מוסר.

דמיונו של פרץ פורה והסיפורים חלקם מציאות, חלקם בדיה, חלקם פנטזיה, חלקם רוחניים מאוד. הנושא של עזרה לחלש, חמלה וקידוש השם מודגש מאוד בחלק גדול מהסיפורים.

לאדם החילוני רוב הסיפורים יראו כאילו נלקחו מעולם אחר, ואכן הם נכתבו בתקופה אחרת בגלות שאיננה עוד.
שווה להחשף ליצירתו הפורה של פרץ דרך ספר זה.

פול ברגס עומד לקבל משרה לקיץ באוניברסיטה. לשם כך עליו להציג את תעודת הלידה שלו, המוכיחה כי אינו צעיר מדי. הוא מבקש את התעודה מאמו וזו אומרת כי התעודה אינה בהישג יד. יש לחפש ואולי למצוא. התעודה אינה נמצאת במגירה הקבועה. פול מבקש מאמו לחפש וזו אומרת שתפנה לבקש העתק. בסוף היא מודה שהתעודה היתה בידה כל העת ופול נוכח לתדהמתו ששמו אינו פול ברגס, כי אם פול מאתרי. ההסבר של אמו פשוט, אך מחריד: אביו נשלח למאסר עולם בעוון רצח כשהיה ילד והיא לא רצתה ששמו של הבן ייקשר לאותו אב רוצח, לכן חזרה להשתמש בשם משפחתה עבור הבן.
השנה היא 1921 כשהאב נאסר.
פול נוסע לעיר בה אביו אסור ומתברר לו שלכלא הזה אין כניסה למבקרים. בייאושו הוא פונה לספריה המקומית, שם הוא קורא על המקרה שבו אביו הואשם באוסף העיתונים השמור. השנה היא 1936 ופול כבן 21.
כאן מתחילה דרמה משפטית-משטרתית-פוליטית. הבחירות הקרבות אינן מתירות שערוריות, פול מבקש לדעת על מה נכלא אביו, במה הואשם בדיוק ומהן העובדות. הוא מתחיל מסע לבירורן, המשטרה עוקבת אחריו ומציעה לו פעם אחר פעם באופן ידידותי-מאיים לסוג מחיפושיו ולחזור לעירו. פול מבין שיש פה הסתרה והפללה מכוונים. כסטודנט עני וחסר אמצעים, דרכו אינה קלה ולהפתעתנו יש כאלה המבקשים לסייע לו מסיבות שונות ומשונות, העיקר לפגוע ולגלות את הכוחות האדירים, מולם אין נאשם יכול לעמוד ואם הפלילו אותו, אחד גורלו. מול כוח כמו המשטרה והקטגור המאשים ורב הכוח יש להביא כוח שווה ערך, את התקשורת. כאז כן עתה.
בדרך לשחרור האב מגלה פול בזמן קצר רבות על נפש האדם, על אינטרסים נסתרים, על אהבה ועל שבירת רוח האדם. נכון, אין זה הטוב בספריו של קרונין, אבל לספר סיפור הוא בהחלט יודע, אין רגע דל והניצחון בסוף אינו מתוק ממש.

צעיר מגלה שאביו נמק בכלא 15 שנה.כשמנסה להבין את הנסיבות הוא מבין שהאב הופלל .הספר מתאר את נסיונות הבן מול הממסד עד ...

אוטו טוען שיש שני אלמנטים, כוחות רדיאטרים של הסייקי האנושי; הגברי, והנשי. בניגוד לקונפסציה, הוא לא טוען שלנשים כשלעצמן אין נשמה, שכן אין אישה פיזית, אמיתית, אשר מגלמת את האלמנט הנשי בצורה הטהורה, האידיאלית ביותר. כשם שאין גבר אשר מגלם את הרעיון, האידיאל הגברי הטהור. בכל אדם ובת אדם יש גם מזה וגם מזה. עם זאת, הוא טוען שהאלמנט הנשי, האידיאל הנשי, הוא חסר נשמה. מכיוון שהאישה היא כולה מיניות. כל חייה הנפשיים מרוכזים ומכונסים בהתאם לביטויים של מיניותה. האישה היא הנחדרת, לכן האנרגיה שלה מכונסת מחוצה פנימה. בעוד שהגבר הוא החודר, לכן האנרגיה שלו פורצת מפנימה החוצה, ובכך הוא בונה את הכלים המתוחכמים של המדע והאמנות, הצייוויליזציה והתרבות.

בנוסף, הוא גם משווה את אותו כוח נשי אל ההיסטוריה של האורגניזם היהודי, לפחות זה של התקופה המודרנית עד קריאתה של הציונות. הוא מדגיש שהוא מעולם לא מדבר ספיצפית על יהודים כאישים, ולא על נשים כאישים, אלא חוקר אותם אך ורק כביטויים האידיאלים והאבסטרקטיים שהכוחות הללו מייצגים. היהודי הגלותי, כמו האישה, ניזון ממערכת העבודה והממון של המדינה בה הוא חי. אין לו ציוויליזציה משלו, ריבונות לאומית משלו. לכן, כמו טפיל, הוא נדבק אל ישויות אחרות, וניזון מהם.

המסקנה הסופית שלו היא פרוגרסיבית להפליא: הוא טוען שעל הגבר והאישה להסתגף כפי שהם. שעל הגבר והאישה להפסיק להיות גבר ואישה ולהתחבר, לא מצוין איך ובאיזו צורה בדיוק, יחדיו, וליצור ישות מאוחדת, שהיא לא גבר ולא אישה אלא משהו בין לבין. שלא יהיה בה מיניות אלא רק את הרדיפה אחר המיסטיק והמיסתורין של החיים ושל ראש-האלוהים.

הסקירה מתייחסת למהדורה החדשה משנת 2021.

"ירדתי אתמול לפירֵאוס בלוית גלאוּקון בנו של אריסטון, כדי להתפלל אל האלה, וגם נתכונתי להסתכל כיצד יחגגו את החגיגה, שהם חוגגים עכשיו הפעם הראשונה. ואמנם הרהיבה את עיני תהלוכתם של השכנים יושבי־הארץ ואולם לא פחות הימנה נאה היתה התהלוכה שערכו בני תְּרַאקיָה."

כך נפתח ספרו של אפלטון, כאשר הדובר הוא הפילוסוף סוקראטס. דמותו של סוקראטס (470-399 לפנה"ס) היא אחת הדמויות המסקרנות בתולדות הפילוסופיה המערבית. הוא מתואר כמומחה באמנות הויכוח (דיאלקטיקה), אשר היה מסתובב ופותח בשיחות מחוכמות עם עוברי אורח בדרך של הצגת רצף שאלות שמביאות לבסוף למסקנה המנוגדת לדעה שהציג בן שיחו. סופו של סוקראטס היה דרמטי, כאשר הורשע במשפט וגזר דינו היה לשתות כוס רעל (דרך אגב, העונש הזה לא ייחודי למקרה הזה בלבד, אלא שימש, למשל, את 30 האוליגארכים, ששלטו באתונה בין 404-403 לפנה"ס, כדרך לחיסול מנהיגיה הקודמים של העיר).

גם הספר שלפנינו בנוי בשיטה של שיחות כאלה בין סוקראטס לבני שיחו. למרות שאפלטון מנסה ליצור רושם של שיחות אמיתיות, לא ברור כמה הן משקפות את דעותיו של סוקראטס (שלא השאיר אחריו שום מסמך כתוב) וכמה את דעותיו של אפלטון עצמו, שהיה תלמידו. מה שברור הוא שגְלאוּקוֹן ואַדֵימַאנְטוֹס הן דמויות שנועדו להעלות התנגדויות מדומות כדי לעודד את סוקראטס להרחיב את דבריו.
הספר "המדינה" (הרפובליקה, הפּוֹלִיטֵיאָה, "על הצדק") מורכב מעשרה ספרים המשתרעים על פני יותר מ-300 עמודים, ועוד כ-200 עמודים של הקדמה והערות. הספר עוסק בנושאים שונים – דמותה של המדינה האידאלית, מהותו של הצדק, מעמד השליטים וחינוכם, דעות על טבע האדם בכלל וטבעו של השליט בשיטות ממשל שונות, דעות על הפיוט, הבדלים בין האידאות הנשגבות לעולם האמיתי, רעיון השארות הנפש ויום הדין ועוד רעיונות מטאפיזיים שונים. הספר השביעי כולל את "משל המערה" המפורסם.

חלק מהרעיונות בספר נראים מתקדמים וליבראליים ואחרים מזעזעים; חלקם הזויים, לעיתים מייגעים ולעיתים בלתי מובנים. ציפיתי לראות דיאלוגים מבריקים עם לוגיקה מדעית, אך למרות שניכרת בספר אהדה למדעים, עיקר השיח מבוסס על דעות ואמונה יותר מאשר על מדע ולוגיקה מסודרת. פעמים רבות ישנה מעין הסקת מסקנות שלא ניתן להסיקה מהדברים שנאמרו. לא נראה שסוקראטס בספר מצליח באמת לשכנע את בני שיחו, ואפילו תראסימכוס, מי שאמור להיות היריב האמיתי, נכנע לו בקלות רבה מדי.

המתרגם, למרות שפתו הארכאית לעיתים, עושה עבודה מצויינת שכוללת מתן רקע היסטורי לשיחות, מידע מעניין על הדמויות ועל הרעיונות הפילוסופיים ואף הפניות לכתבים נוספים. דבר אחד שהיה מומלץ לעשות הוא להעביר את ההערות מסוף הספר אל העמודים הרלוונטיים, כך שהקורא לא יצטרך לדלג הלוך ושוב מהספר להערות.

הספר לא פשוט לקריאה ומתאים למתעניינים בפילוסופיה ובדעות של העולם העתיק.


*** ספוילרים ***

צורת הכתיבה
----------------

כאמור, הספר כתוב ברובו בצורת דו־השיח הדיאלקטי, כאשר סוקראטס מוליך את בן־שיחו אל המסקנות שהוא מעוניין בהן, ולפעמים אף מנסה להציג זאת כאילו הרעיונות הן של בן־שיחו, ולא שלו. הדיאלוגים הם בדרך כלל קורקטיים ורציניים, אך לעיתים יש עקיצות משעשעות של הדוברים. סוקראטס משלב מדי פעם משלים כדי להמחיש את רעיונותיו.

קטע אירוני:

"אני [סוקראטס]: החקוי בכללו – יכול אתה להגיד לי מהו בעצם? שאף אני עצמי עדין לא עמדתי על כך כל צרכי, מהו הדבר שהוא רוצה להיות?
גלאוקון: וכי אהיה אני העומד על כך?
אני: אין בזה מן המוזר כלל, כי הרבה פעמים בני ראיה כהה קדמו לראות מחדי־הראיה."


שיחה בין תראסימכוס המכיר את הטריקים של סוקראטס שרוצה להוביל את השיחה ודורש ממנו לדבר לעניין ולא באופן כללי. סוקראטס משיב לו באירוניה:

תראסימכוס: "איזו רוח שטות נכנסה בכם כל אותו הזמן, סוקראטס?...שהרי אם באמת רוצה אתה לדעת, הצדק מה הוא, אל לך לשאול בלבד ולהתהדר בסתירותיך...אלא אתה עצמך הָשֵב ואמור, מה הוא הצדק, לדבריך. ואל נא תפטרני במיני דִבּורים כגון שהנהו הנצרך או המועיל או המְסַיֵּע לתכלית או שהוא מביא שכר או יתרון אלא בברור ובדיוק גמור הגד מה שתגיד; שאני לא אקבל ממך דברי הבאי שכאלה".
סוקראטס: "...ועתה כשאנו מבקשים את הצדק, שהוא יקר שבעתיים מכל זהב ופז, כלום נסכיל להרכין בראשינו זה לזה ולא נעמול באמת להוציאו לאור ככל האפשר? הגע בעצמך, ידידי! אלא, חושבני, שאין יכולתנו מגעת: לפיכך מן הדין הוא יותר, שאתם, אדירי־המחשבה, תרחמו עלינו משתקצפו".
תראסימכוס: "...חי־הראקלס, הנה היא אותה התמימות המתחפשת של סוקראטס. ואני זה כבר אמרתי מראש למסובים, שאתה להשיב לא תתרצה, אלא תִּתַּמָם באירוניה ותעשה כל מעשה שבעולם ובלבד שלא תשיב, כששואלים אותך דבר."


התוכן (באופן חלקי)
-----------------------

בספר יש כמה מקומות מטפיזיים, לעיתים הזויים שמערבים מתמטיקה כמו הבאבא בובה, כגון חישוב שחיי המלך הם פי 729 נעימים מחיי העריץ, או כל מיני חישובים מוזרים שלוקחים רעיונות מתמטיים וגיאומטריים, כגון: משפט פיתגורס, גופים הנדסיים, מספרים ריבועיים וכו', ומנסים לשייך אותם לתחום הזיווגים בין השומרים או לתחום המדיני. מובאות גם דוגמאות של סוגי שלטון נוספים - טימוקרטיה (שלטון בעלי הכבוד) ואוליגארכיה (שלטון בעלי הנכסים) - שכנראה היו מוכרים לסוקראטס ולאפלטון. מפאת קוצר היריעה (או לחילופין מפאת קוצר הבנתי) לא ארחיב על כך בסקירה.

החלק המרכזי בספר דן בדמותה של המדינה האידאלית, מה יהיו הערכים החשובים בה, מי מתאים להיות המושל ואיך הוא יוכשר לתפקידו. סוקראטס [=אפלטון] מציג מדינה שבה השליט אמור להיות אדם שפועל למען הכלל ומגיע לשלטון מתוך הכרח ולא מתוך תאוותו לשלוט או למען סיפוק צרכיו החומריים:
"אילו היתה מדינה בעולם שכּולה אנשים טובים, היו נלחמים להפטר מן השררה כשם שנלחמים עכשיו להגיע אליה." (עמ' 25, 347d)

"אותה המדינה שבה המיועדים לשלטון חושקים בשלטון פחות מכל, זו בהכרח הנהגתה המשובחת ביותר והיא רחוקה מכל ריב; והִפּוּכה במדינה ששליטיה הפוכים במִדתם." (עמ' 211, 520d)

במדינה האידאלית צריכה להיות תחושה של שותפות גורל בין אנשיה:
"והרי השותפות בהנאה ובצער היא המאגדת, אם כל אזרחי־המדינה שמחים או מצטערים עד כמה שאפשר על אותם מקרי ההויה והכליון כמעט במִדה אחת..." (עמ' 149, 462b).

העיקר הוא שכל המדינה תהיה מאושרת בכללותה ככל האפשר, ולא רק מעמד מסויים יהיה מאושר. במדינה כזאת אפשר למצוא צדק.
צריך לדאוג שהמדינה לא תהיה גדולה מדי ולא קטנה מדי. אפשר להגדיל אותה כל עוד נשמרת אחדותה, אך לא מעבר לכך. מדינה שיש בה עוני ועושר משולה לשתי מדינות ולא תהיה בה אחדות, ולכן צריך להמנע ממצבים של עוני מופרז ועושר מופרז.

במדינה צריך להיות חינוך לשמירה על החוק מגיל צעיר כך שאנשיה יגדלו להיות שומרי חוק. כמו כן, צריך להחזיר את המנהגים של מתן כבוד למבוגרים.

איך יבחרו המושלים במדינה?
התפישה בספר היא שלא כל האנשים שווים (התפישה הדמוקרטית שכל האנשים שווים תוביל בסופו של דבר לשלטון עריצות, משום שאנשים לא ראויים יחליטו לבחור מנהיג לא ראוי, אשר יהפוך לעריץ. אותו עריץ יסלק את האנשים הטובים והאמיצים שעלולים לאיים על שלטונו, וישאר עם אנשים פחותים כתומכיו- 567c). ישנה הפרדה בין המעמדות, כאשר מעמד ה"שומרים" הוא האיכותי; האנשים האיכותיים ביותר מקרב השומרים יהיו המושלים והאחרים יהיו המסייעים להם.

אותם שומרים יצטרכו להיות חזקים גופנית, מהירים, אמיצים, נוחים לגבי אחיהם וקשים לגבי האויב ובעלי תכונות הפילוסוף מטבעם (יכולת ללמוד בקלות, זכרון טוב, גבורה ונדיבות רוח). לשם כך הם יעברו חינוך ממושך שיכשיר אותם הן מבחינה גופנית – גימנסטיקה, שימוש בנשק, רכיבה על סוסים, והן מבחינה רוחנית ומנטלית - מוסיקה ואמנות הדיבור. הם ילמדו מדעים – חשבון, גאומטריה, אסטרונומיה וכו', שנחשבים ללימודים קשים ולכן נתפשים כדרך לבדוק את המוכשרים ביותר.

המושלים אמורים להיות פילוסופים היות ולהם יש יכולת לתפוש את "אידיאת הטוב ". הם בעלי התכונות שתוארו לעיל ואינם מחפשים הנאה עבור עצמם, אלא מפעילים את השכל כדי לפעול לטובת הכלל. כאן נכנס משל המערה שהסבר קצרצר שלו הוא כזה: בתוך מערה חיים מלידתם אסירים שמוגבלים ביכולת התנועה ואך יכולים לראות צלליות של אנשים שזזים מאחריהם אשר מושלכות על קיר המערה. לדידם הצללים האלה הינם העולם האמיתי. אם אחד מהם ישתחרר, הוא יצליח לראות את אלה שגרמו לצלליות, ואם יצא מהמערה אל אור השמש הוא בתחילה יסתנוור, אך אחר כך יראה את העולם האמיתי, בניגוד לעולם המדומה שבמערה. אותו אחד שיחזור למערה יוכל להסביר לאחרים על העולם האמיתי. הפילוסופים מדומים לאלה שראו את האמת, לעומת שאר האנשים שרואים רק את החיקויים והדימויים, אך לא את האמת עצמה.

סוקראטס מציג לעיתים דעות מתקדמות וליבראליות:

- יחס שיוויוני לנשים – בין השומרים תהיינה גם שומרות. העיקרון הוא שיוויוני בהתאם ליכולתו של כל אדם, וללא קשר למינו. הנשים המתאימות לתפקיד השומרות תחונכנה באופן זהה לזה של הגברים ותקבלנה תפקידים זהים, אם כי יש להתחשב ביכולתן הגופנית ולהטיל עליהן משימות קלות יותר. (עמ' 144, 457a-b).

גם לגבי אופן החינוך מתגלה חשיבה ליבראלית – אין ללמד מתוך הכרח:
"אין זה בדין שיהא בן־חורין לומד איזה למוד מתוך שעבוד: כי אמנם היגיעות שבגוף שהוטלו על אדם מתוך אונס אינן מקלקלות את הגוף ולא כלום, אבל בנפש אין לך למוד מתוך אונס שיהא לו קיום...לא מתוך אונס יוּתר לך לחנך את הנערים בלמודיהם, אלא מתוך שעשועים: מתוך כך גם יקל עליך יותר להבחין טבעו של כל אחד להיכן הוא נוטה." (עמ' 228, 536e-537a)

עניין מוזר לגבי השומרים הוא שלשומרים לא אמור להיות כל קניין והכל אצלם צריך להיות משותף כולל המגורים, הנשים והילדים:
"שאותן הנשים תהיינה כולן משותפות לכל הגברים כולם, שלא תתייחד אף אחת לדור עם אחד ושוב אף הבנים יהיו משותפים ולא יהא האב מכיר את בנו ולא הבן את אביו". (עמ' 144, 457d).

היבט מזעזע בדברי סוקראטס מזכיר את תורת הגזע הנאצית של השבחת הגזע על ידי חיסול האנשים הפחות מוצלחים:
"וכל הבנים הנולדים ימָסרו לידי שלטונות ממונים על כך...ובניהם של הטובים שנמסרו להם יביאו, חושבני, אל גְּדֵרָה, ויפקידום בידי אומנות מיוחדות לכך, שמקום־מושבן יהא מופרש בשכונה מיוחדת בעיר; ובניהם של הגרועים, או אם יולדו לאחרים בנים בעלי־מום – אותם יטמינו במקום מורחק ונסתר, כנאה להם." (עמ' 147, 460b-c) [כאן מדובר על חיסולם של הילדים שהם בעלי־מום!!!]

גם לילד שנולד לגבר או אשה שעברו את שנות האון, שלאחריהן אסור ללדת, יהא גורל אכזר – ישאירו אותו למות ברעב:
"אם יהיו הנשים והגברים יוצאים למעלה מגיל ההולדה שלהם, הרי נתיר להם לבני־החורין להזקק לכל מי שהם רוצים...ועל כל אלה צריך שיהיו כולם מוזהרים באזהרה חמורה, שידאגו שלא יהיה אף עוּבָּר אחד רואה אור, אבל אם בכל זאת יהיה הדבר או שיראה אור כנגד כל התחבולות, צריך להניח ולד זה כך, כאילו לא נוצר מזון בשבילו." (עמ' 148, 461c)

בשלב הזה המדינה נראית קצת פחות אידאלית.

מדובר בהוצאה מחודשת לספר "המדינה לאפלטון", שיצא לאור בשנת 1935 בשלושה כרכים. וכעת בכרך אחד, 576 עמ', כריכה קשה.
נוספו מעט הערות, וגם איורים נאים.
פונטים ברורים וחדשים, והגהות ותיקונים במקומות ההכרחיים.

אם יש חיים אחרי המוות (איזו התחלה בומבסטית לביקורת) הייתי רוצה לפגוש את כל הסופרים שעוררו בי השראה, ולשוחח אתם, אם אפשר על כוס יין טוב. עוררו השראה - אולי זו לא ההגדרה המדויקת: אלה שהרגשתי כלפיהם שהם היו יכולים להיות חברים מאוד טובים שלי, כאלה שהייתי מרגישה שממש כיף לי אתם (א.ת.א הופמן, ידידי היקר, מזמן לא סיפרת לי איזה סיפור טוב!). קורה לי שאני אוהבת מאוד ספרים מסוימים, אבל רק לעתים נדירות אני מרגישה חיבור עצמתי כזה כלפי מי שכתב את הספר. לאה גולדברג היא ללא ספק אחת מאלו.

הרבה נאמר על לאה גולדברג המשוררת, לאה גולדברג הסופרת, אך לא מספיק על המתרגמת. ואיזו מתרגמת מופלאה היא לאה גולדברג! תרגום שירים היא מלאכה קשה עד מאוד, בעיקר כשמדובר בתרגום של איטלקית לעברית. המבנה של העברית לא מקל על קשירת חרוזים למשקל ולמבנה (ועוד לא אמרתי כלום על משחקי מילים - לאוּרַה - לאוֹרַה - לאה, את גאונה), והנה לאה גולדברג, קוסמת במלוא מובן המילה, תרגמה בביוגרפיה קצרה זו מספר משיריו של פרנצ'סקו פטררקה, בצורה מופלאה, מדויקת וחיננית.

אולם קסמו של הספר הזה הוא לא רק בתרגומה הקולע של לאה. השירים מהווים מעין הקדמה לביוגרפיה של פרנצ'סקו פטררקה שכתבה לאה עצמה, ביוגרפיה חמודה להפליא, שפשוט מענג לקרוא. במשך זמן רב החזקתי בדעה קדומה נגד ביוגרפיות, וזו הייתה טעות מרה. זו ביוגרפיה מעניינת, שתרתק לא רק אנשי רוח והסטוריונים - כי לאה יודעת, כמה שהיא יודעת, לטוות סיפור, וסיפור חייו של פרנצ'סקו פטררקה הוא כל כך מעניין. לא רק זאת - היא העירה בספר הערה ששבתה את ליבי. פרנצ'סקו פטררקה ידוע בכל העולם, ויצירתו המפורסמת ביותר היא הקנצוניירה (ספר שירים שכתב לאהובת ליבו, לאורה), שהמשיך לעבוד עליה עד סוף ימיו ממש, וכתב אותה באיטלקית "העממית" שדוברה אז, ולא בשפת המשכילים - לטינית קלאסית. ומה השוס הגדול? טוענים כי פטררקה האמין כי תהילתו תבוא לו רק מיצירותיו שכתב בלטינית, ולא מה"שעשוע" הזה בכתיבה בשפות וורנקולריות. פטררקה עצמו כתב כך לידידיו. א-ב-ל: לאה גולדברג טוענת שאין זה נכון: עמוק בלב, פטררקה ידע שלבסוף יצירתו הידועה ביותר תהיה הקנצוניירה, ולכן הוא המשיך לעבוד עליה עד סוף ימיו ממש, ולא זנח אותה, ולא תרגם אותה ללטינית. לאה, אותי שכנעת. זה טיעון מקסים.

למעשה, הגעתי לספר הזה בעקבות קורס בספרות הרנסנס, בו למדנו על פטררקה והחלטתי שלא היה לי מספיק. הספר הזה מספר הרבה דברים שלא למדנו בקורס (לא כי המרצה לא היה טוב, אלא כי ספרות הרנסנס היא נושא רחב והוא התקשה לרכז הכל לקורס סמסטריאלי אחד) - כמו למשל העובדה שפטררקה היה ההומניסט הראשון, שאסף בדבקות המון כתבי יד חשובים, שהייתה לו גם השפעה על פוליטיקה באותם הזמנים, ועוד משהו, שלא מלמדים באוניברסיטה - שהוא היה יפה תואר. תארו לעצמכם - הודות ללאה גולדברג אני יודעת שפרנצ'סקו פטררקה היה חתיך!

ואתם פשוט מוכרחים לטעום קצת מן התרגום הווירטואוזי של לאה גולדברג:

בְּרוּכִים הַיּוֹם, הַחֹדֶשׁ, הַשָּׁנָה,
גַּם הָעוֹנָה, הַזְּמַן, שָׁעָה וָרֶגַע
וְאֶרֶץ הַחֶמְדָּה וּמְקוֹם הַפֶּגַע,
פָּגַע בִּי זִיו עֵינֶיהָ וְחִנָּהּ.

בָּרוּךְ כְּאֵב מָתוֹק לָרִאשׁוֹנָה,
עֵת אַהֲבָה הָיְתָה לִי מְקֻדֶּשֶׁת,
בָּרוּךְ הַחֵץ, בְּרוּכָה לָעַד הַקֶּשֶׁת,
בָּרוּךְ הַפֶּצַע אֶת לִבִּי עִנָּה,

בָּרוּךְ הַקּוֹל אֲשֶׁר אֶת שֵׁם גְּבִרְתִּי
נָשָׂא עַד קְצוֹת עוֹלָם לְעֵת קְרָאתִיהָ.
גַּם דִּמְעָתִי בְּרוּכָה, גַּם תְּשׁוּקָתִי,

בְּרוּכִים כָּל הַגְּוִילִים בָּם פִּרְסַמְתִּיהָ
וַתֵּרֶב תְּהִלָּתָהּ וּמַחְשַׁבְתִּי
שֶׁבָּהּ רַק הָאַחַת שֶׁאֲהַבְתִּיהָ.

וזה המקור האיטלקי (לא חייבים לדעת איטלקית כדי ליהנות ממנו):

Benedetto sia 'l giorno, et 'l mese, et l'anno,
et la stagione, e 'l tempo, et l'ora, e 'l punto,
e 'l bel paese, e 'l loco ov'io fui giunto
da'duo begli occhi che legato m'ànno;
et benedetto il primo dolce affanno
ch'i' ebbi ad esser con Amor congiunto,
et l'arco, et le saette ond'i' fui punto,
et le piaghe che 'nfin al cor mi vanno.
Benedette le voci tante ch'io
chiamando il nome de mia donna ò sparte,
e i sospiri, et le lagrime, e 'l desio;
et benedette sian tutte le carte
ov'io fama l'acquisto, e 'l pensier mio,
ch'è sol di lei, sí ch'altra non v'à parte.

ספר המכיל תיעוד מדוייק של סיאנסים עם רוחות מתים שבצע המחבר לפני כ-90 שנה.

צרפת שנת 1794. הפלג האזרחי משתלט על מוסדות המלוכה הישנה. רובספייר עולה לשלטון. מערפות עולות ויורדות. מגילת זכויות אדם מופצת ברחבי המדינה. באוויר ריח של שינוי פוליטי - אירופה בוחנת ומסגלת את עצמה לדרכים בלתי מוכרות. משפחה של סוחרים של אריגי משי בפרברי מארסיי. הצעירה משלושת האחים, דזירה, איז'ני כינוי חיבה, יוצאת לחלץ את אחייה אטיין שנתפס על-ידי השלטונות בגלל שהיה כבייכול עם קשרים למשטר הישן. היא נרדמת בחדר קבלה צפוף של פקידי ממשל. חייל צעיר מלווה אותה לבית שלה אחרי שהיא מתעוררת ומגלה שכבר שיחררו את אחיה. הם משוחחים, והצעירה מחליטה בגחמה של הרגע להזמין אותו ואת אחיו, איש צבא צעיר בשם נפוליאונה, לבית המשפחה שלה - היא רוצה למצוא שידוך לאחותה הבכורה עם אחד משני האחים.

"אין קרבן, אף לא הקרבת החיים...המילים הללו העירוני משנתי. כשאדם יודע שהגיע עד לקצה גבול חייו חושב הוא בוודאי על העבר, על נעוריו, על שנות התקווה והציפייה. בזכרונו עולה איזו משוכה, נוף, נערה צעירה אשר נשענה לצידו והרי לא עבר עדין זמן רב מאז ראה לאחרונה את אותה הנערה. סיגליות בפארק פורחות עתה, אנשי משמר עומדים בטלים בחדר ואין להם מה לעשות, על כן מצווה איש על אחד מהם שיקטוף סיגליות בשעה שהוא עצמו חותם על מכתב התפטרות מתפקידו".

כתוב ברגישות, עם עומק ועוצמה. יש מכשול של שפה גבוהה אבל זה גם חלק פנימי של המכשולים של הדמויות. הספר מבוסס על אירועים שהיו אבל בעיקר איך שהמחברת מצליחה להעלאות את התקופה על הכתב. לא יודע כמה קל להשיג את הספר אבל אם נתקלתם בו