אלה קרי, ילדה לפלנדית חמודה עם שער בלונדי בצבע החיטה הבשלה,
שחייה חיים קשים הצפון הרחוק, אי שם בלפלנד הרחוקה שהיא בקצה
הצפוני של נורווגיה.
קראתי את הספר הזה כשהייתי ילד צעיר, אולי בן 10 או פחות.
וקבלתי אותו לרגל חג החנוכה, במסיבת חנוכה לילדי העובדים בבתי זיקוק.
החגיגה נערכה בקולנוע אורה עליו השלום, ברחוב הרצל בהדר.
מה שמצחיק, שבתקופה הזאת אורה נחשב לקולנוע מפואר!
טוב, זה היה מזמן, ונותרה ר

ספר מקסים שמסמל בשבילי בית. אחד הספרים הראשונים שהיו לנו בבית כי מאז שאני זוכרת את עצמי אני מכירה את אלה קרי. נמשכתי לאלה המתוקה והעקשנית שרוצה לצאת עם הגברים למסע. יצר ההרפתקנות וזרעי הפמיניזם כנראה נשתלו אצלי בחיוך שובב בשחור לבן. מה צריכה ילדה בחיים אם לא בקתה מחוממת, מרחבי הצפון וכלב ענקי לחבק בחושך?