הסיפור הבא נכתב בהשראת הפרסומת של סטימצקי על רוצח שמבקר בחנות שלהם.
זה היה אמור להיות ביקור שקט, למעשה רק ברגע האחרון החליטו לשלוח למקום בלש במקום רופא משטרתי. המת היה סופר ספרי מתח ידוע, שנמצא מת במיטתו בבית. היה זה גבר בשנות השישים המאוחרות, שסבל מסרטן, אלמן שגר בגפו עם מטפלת. היא זאת שהתקשרה למשטרה באותו בוקר.
הבדיקה שערכתי הייתה די שטחית. למען האמת, הסיבה היחידה לזה שנשלחתי אני, מומחה לזיהוי פלילי, במקום סתם מישהו לפנות את הגופה, היה שהגבר חי, כאמור, בגפו, עם עוזרת והיה צורך לאמת את סיבת המוות. ידעתי מראש שהאיש סבל מסרטן, הרי הוא היה אישיות ידועה, שהעיתונות כתבה עליו רבות. אני עצמי קראתי רבים מספריו.
מכל מקום, באותו בוקר כשהגעתי למיטתו, לא מצאתי כל סימני אלימות בשטח וגם המטפלת העידה שבלילה היא לא שמעה דבר. כמעט בדרך אגב, הפכתי אותו על פניו והופתעתי לגלות כמה גרגירים לבנים דבוקים לעורפו. באופן אינסטינקטיבי כמעט ניערתי אותם מעליו ורציתי להמשיך לחפש סימנים על גופו הערום, אבל אז משהו עצר בי. מן מחשבה לא ברורה שהבליחה במוחי ובהתחלה לא ידעתי להסבירה. אבל אז נזכרתי – זה היה בדיוק כמו בספר המתח שכתב ואותו קראתי – גם שם היה איש שמת והתגלו גרגירים לבנים על בגדיו והסתבר שאלו גרגרי סוג של רעל שגורם למוות אטי!
לומר את האמת, המחשבה הזאת לא מצאה חן בעיני, לא העליתי על דעתי אפשרות שהאיש נרצח מתוך כוונה תחילה! ידעתי שהוא בן אדם שקט, נחבא אל הכלים, שאין לו עניינים עם איש! קמתי מהמיטה וכמעט רציתי לגשת ולמלא את דו"ח המוות הסטנדרטי, כאשר משהו עצר בעדי, הרגשתי שאני לא יכול לעשות זאת! העניין הזה של הגרגרים התחיל לתפוס לו אחיזה חזקה בתודעתי, הרגשתי שאני כאילו ממש נכנס לתוך סיפור ספר המתח שבו נזכרתי. הייתי חייב לעשות זאת: ניגשתי למיטה ואספתי את הגרגרים לתוך שקית מיוחדת.
כשיצאתי למחרת עם ההודעה לחשד של רצח ולא מוות טבעי, העיתונים לא לקחו את ההודעה ברצינות והיא הופיעה בעמודים הפנימיים, למרות שהיה מדובר בסופר מפורסם ביותר. הם פשוט כבר הספיקו לפרסם את דבר מותו מוקדם מדי, מה שנקרא ההודעה על מותו הייתה מוקדמת מדי, מפני שהידיעה על מחלת הסרטן ממנה סבל יחד עם גילו המתקדם, שכנע את כל עורכי העיתונים שהאיש חי על זמן שאול. כמנהגם בקודש העיתונים התעסקו בחדשות עתידיות, כמו מן בורסת שמועות, וכשהדברים קרו או לא קרו בפועל – זה כבר נדחק לשוליים.
למעשה לרוב האנשים הידיעה על מותו נראתה תמוהה, כי הציבור כבר חשב שהסופר מת ועתה להכריז שנרצח – זה ממש היה ביזיון...
כעבור ימים ספורים, כבר יצא הספר החדש, של הסופר, שכתב לפני מותו והפך מיד לרב מכר היסטרי. רק אז נפל לי האסימון והצלחתי למצוא את הסיבה לרצח ששיערתי שבוצע. הרי שני הספרים האחרונים שכתב, לא הניבו רווחים צפויים, כמו פעם. וכנראה המו"ל שרצה להחזיר עטרה ליושנה, ולהפוך את ספרו החדש לרב מכר, ידע שמותו יעשה את העבודה. הוא חתם אתו על החוזה לספר החדש, בידיעה שהאיש חולה סרטן ועומד למות. אבל כשחודשים חלפו והאיש לא מת, השקעת הכסף ששולם כבר לסופר עבור ספרו החדש, נמצאה בסכנת הפסד... אם הספר היה יוצא לאור ומתגלה כלא מוצלח במיוחד, כמו שני הספרים הקודמים שלו, דינו היה נחרץ להיקבר במחסני ההוצאה.
לא היה קשה לשכנע את המטפלת שלו לשתף פעולה ולגלות באמצעותה, שהאיש אכן הורעל באמצעות הגרגרים הלבנים, שהחדירה למזונו, בשבועות שלפני מותו. את הגרגרים סיפק לה המו"ל בעצמו, שטען שאלו תרופות, שעל האיש לקחת.
נכתב לפני חודש
ספרים רבים נכתבו על אדם המחר. כלומר על האבולוציה של איש העתיד. בספר "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי, איש המחר, הוא זה אשר ישלוט בכדור הארץ וכמו שהאדם ההומו-סאפיינס הכחיד את האדם הניאנדרטלי, הוא יהיה אינטליגנטי ומשכיל. המחבר טוען שהסוציאליזם של הברירה הטבעית הוכיחה שהאדם בורא את העולם בכוח הגאונות שלו ותורת האבולוציה קובעת שהחזק צריך לשלוט ועל כן חשוב מה האנשים החכמים חושבים ולא מה שהאדם הפשוט רוצה. כלומר האדם העליון הוא זה שיעשה לנו עולם טוב יותר, הוא המנוע של העולם.
בספר "הלם העתיד" שכתב אלווין טופר, מצוין הקושי הפסיכולוגי של האדם להסתגל לשינויים. על כן אני חושב שסביר להניח שאדם המחר יהיה ייצור קצת קוקו, כזה שאפשר לכתוב עליו רק בצורה הומוריסטית. מן "מדריך הטרמפיסט לעתיד", שכזה.
יש המתנבאים שאדם המחר יהיה יצור שיידע להשתמש במחשבים ואשר ישחה כמו דג במים במערכות אוטומציה ומחשוב מסובכות. אחרים טוענים שהוא עתיד להיות מן ייצור חדש, בעל יכולת הישרדות אחרי הפצצה האטומית. אם בדרך ההגנה, או בדרך ההסתגלות, לפי דעתי כל אלה טועים, הם לא לוקחים בחשבון את הבעיה הגדולה המאיימת על האנושות, את קוטל ההמונים – המכונית.
מפני שברור שאדם העתיד שישרוד יהיה זה שיפתח תכונות תורשתיות להתגבר על התאונה. ראשית כל אדם העתיד יהיה יצור הרבה יותר זהיר, צייתן תמרורים מושבע, נותן זכות קדימה מבורך.
מכל הבחינות אני רואה אותו כסימפטי יותר, כנעים ונוח יותר, כל הנמהרים, כל החפוזים, עתידים להיעלם. תכונותיו יאבדו במהרה מהעולם, כפי שהתכונות הברבריות הלכו ונעלמו לאורך הדורות.
כמובן שמבחינה תיאורטית לאיש העתיד יהיו אמצעי השמדה הרבה יותר מסוכנים, וברור גם שתחבורת העתיד תדרוש שימוש בטילים מונחים. חיים קצרים, אבל מהירים, יהיה המוטו השליט. מכאן שכל פסיק של אי זהירות יביא אז לקרבנות בנפש. השערתי המושכלת, שאגב כבר הוכחה על ידי אנשי הפראפסיכולוגיה כאפשרית, שיצור העתיד יהיה בעל עין אחת עורפית.
יש להניח שהוא גם יוכל לסובב את צווארו ב-360 מעלות ולקפוץ כמו צפרדע מעל כלי רכב העומד למחצו. ויש לשער שיצור העתיד יהיה מן דו-חיים, דוגמת צפרדע, שכידוע היו אבות אבותינו. הוא יהיה בעל חיים כפולים, כמו פעמיים חי, כזה שיוכל לשרוד גם על הכביש וגם על המדרכה. יש מדענים שכבר לפני מאות שנים חזו, בעקבות המעבר האורבני מחיים בשטחים פתוחים, לחיים על המדרכה, שהייצור האנושי יתפצל לשני מחנות: הולכי הרגל והנהגים. מה שהם לא לקחו בחשבון, שהדבר יכניס את האנושות לדילמה נוראית, מפני שרוב האנשים הם גם נהגים וגם הולכי רגל, ועל כן מלחמה לא תפתור בו דבר ונדרשת פה התפתחות אבולוציונית של ממש.
נראה לי שדרישות התחבורה תהיינה לאפשר לרכב לעבור דרך בתי האנשים. לכן איש העתיד יהיה בעל אינסטינקט מופלא, לקפוץ ממיטתו כל אימת שרכב יחלוף דרך חדר השינה שלו. בדומה לאנשים ההולכים כבר כיום בשנתם, איש העתיד יהיה בעל יכולת לקפוץ באמצע הלילה ממיטתו, להזעיק עזרה ולפנות פצועים.
איש העתיד ילמד התגוננות מפני כלי רכב, במקום הגנה עצמית, כדי לזהות על פי רעש המנוע את אישיותו ושפיותו של הנוהג בו. בדומה לעין שיפתח בעורפו, הוא יפתח גם עין שלישית באמצע המצח, שתשמש כמתווכחת וקובעת סופית לגבי הדברים המבלבלים שיראה בשתי עיניו האחרות.
עוד צד יש לעניין, כל מתכנני הרובוטים למיניהם לא לקחו בחשבון שיצור מתוחכם זה, אין לו מושג בזהירות בדרכים. בו בזמן שמידת הזהירות בדרכים מוחדרת לילד על ידי הוריו, מתכנני הרובוטים דאגו רק שיידע לעשות כמה שיותר פעולות חשבון. כל מה שהרובוט יוכל לעשות, כשכלי ממונע ימחץ אותו, הוא למלמל מספרים, כמו חסיד שמשנן פסוקי תהילים. הם יזכרו את מספר הרישוי של הנהג הדורס, אבל לא יחיו כדי לספר אותו. יתרה מכך, הנהג הדורס יוכל לטאטא את שרידי הפח מהכביש, מבלי שתיוותר אף עדות אחת למעשהו.
ייצור העתיד יידע לטפס על קירות, פשוטו כמשמעו. ייתכן גם שבכך תיפתר בעיית המדרכות, אשר רב מספר השוברים את עצמותיהם, כאשר הם יורדים ממנה לרחוב. במקום זה ייבנו חומות משני צדי הכביש, שעליהם יוכל איש העתיד ללכת. משום כך איש המחר ייפתח רגליים בבטן ומאכלו האהוב יהיה אזובי הקיר.
חובבי הטבע, ודאי יחטפו את אחד השוקים של חייהם, שכן יש להניח שהטרמפיסטים, אותם יצורים חמודים ופראיים, שאכלסו את צדי הדרכים, ייעלמו מהנוף. במקומם, יש להניח, שהנהגים יאספו אבני שפה למכוניתם, מתוך הרגל, ושחיות מסוימות יתפרנסו מטרמפים. כלומר יעמדו בצדי הדרכים, יתפסו טרמפ, ינעימו לנהג את הדרך ויקבלו עבור כך מזון. מתוך כך יש להניח שכמה חיות ילמדו לנהוג, יתחזו לנהגים, יאספו נקבות בנות מינן מצדי הדרכים ויאנסו אותן. כך שיש להניח שהרבה לא ישתנה בכל זאת...
ייתכן גם שמספר הנפגעים הרבים מחד, ריבוי שביתות עובדי התברואה מאידך, יביאו לכך שתהיה בעיה רצינית של סילוק גופות הנפגעים מצדי הדרכים. מתוך כך פחחי הרכב יתרבו וישגשגו פלאים. יש להניח שאיש העתיד יהיה עשוי מפח, אם כי אי אפשר לדעת כיצד יגיבו על כך המנתחים, אשר מקצועם מקנה להם כוח השפעה רב ובטח יתנגדו להתפתחות זאת. בסופו של דבר תתפתח מלחמת גילדות עתידנית, בין המנתחים לפחחים. ימים יגידו כמה זמן תימשך מלחמה זאת, ייתכן שתהיה זאת מלחמת מאה השנים של העתיד....
אפשרויות אלו הן אמנם בגדר ספקולציות פרועות, אבל אין ספק שבסופו של דבר, איש המחר, יצטרך לפתח ארבע רגליים, מה שכמובן מעמיד בספק את הדעה שהייתה רווחת עד כה, שהמצאת המכונית היא צעד קדימה בהתפתחות האבולוציונית. איש המחר עלול אם כן להיות איש האתמול. גם התקשורת בין אנשים תעשה בצפירות בלבד, כאשר עם הזמן יכולת הדיבור האנושית תלך ותיעלם. הצפירות האלו יהפכו את האדם לעצבני ועוין לזולתו וכאשר כבר לא יהיה לו עם מי לדבר, יש להניח שאיש המחר יימלט חזרה אל היערות.
ואז, עקב אי תחזוקה ראויה של הכבישים, הם ילכו וישקעו וייעלמו, בדיוק כמו שיבשת אנטרקטיקה נעלמה בזמנו – ואז יתחיל כל התהליך מחדש....
בסופו של דבר באוויר העולם תישאר תלויה שאלה אחת בלבד: "מדוע לעזאזל ויתרו על הרכבות?!"
נכתב לפני חצי שנה
התקופה שלנו מתאפיינת בצרכנות יתר. אם פעם היו מתקנים דברים, היום קונים הכול חדש. אנשים שפעם רצו לקנות מציאות יד שניה, היום בורחים מזה...
תופעה חמורה זאת, פוגעת אנושות באקולוגיה שלנו ותורמת לזיהום סביבתי מסוכן.
הטרנד הזה של לקנות עוד ועוד, של הנחות מפליגות למכור בכל מחיר, כל זה מכריח אותנו לנצל עד תום את משאבי כדור הארץ, דבר שמוביל לאסון גדול.
רק אחרי שהספר השישה מיליון נמכר והיה ברור שכבר אי אפשר למכור עוד ספר אחד, מפני שאין יותר תושבים קונים במדינה, נרגע סוכן המכירות, שהפך לאגדה בפי כל בארץ.
הגעתי אליו אחרי שראיתי שלא רק אצלי, אלא גם אצל כל ידידי, נמצא עותק מהספר הנ"ל, למרות שאיש מאתנו לא חלם אפילו לקרוא אותו. רציתי לדעת מה סוד כוח המכירה שלו.
תראה, הוא פתח ואמר לי ישר בפנים, הרי ברור שאיש במדינה הזאת ממילא לא ממש קורא ספרים, ואם קורה שמישהו קורא ספר, אז גם זה מתוך הרגל ישן שעבר מן העולם.
למכור מוצר לאנשים, זה אומר יכולת מוחלטת להתעלם ממה שהם צריכים באמת. שהרי אפילו אם אנשים קונים מוצרים מסוימים שהם כן משתמשים בהם, הרי זה לא בגלל שקנו משהו מתוך אמונה שהוא טוב ממתחרהו, אלא משום שהמוצר כבר נמצא אצלם בבית והם חייבים להשתמש במוצר כלשהו ממילא.
הצרכן הישראלי קונה את המוצר לא מפני שהוא צריך אותו, אלא מפני שצורחים לו באוזן: קנה קנה! מכירה זאת אמנות טהורה שאין מאחוריה שום הגיון. זה כמו להתאהב ולאבד את הראש. הרי לא תצפה מזוג מאוהב שישוחח על כסף. להחדיר מוצר לשוק או להכניס מוצר לבית הצרכן, הוא אמנות טהורה, כמו לנגן בפסנתר, להחליק על קרח או לפתוח למישהו את הראש. כשאני אמור להחדיר מוצר חדש לשוק, אני קודם כל מבקש שלא ישלחו לי שום דוגמא ממנו. אם אני רוצה למצוא אותו בעתיד בכל בית בישראל, אני חייב להיות בטוח שלא יהיה לי שמץ של מושג על תכונותיו. אני רוצה שהמוצר יהיה ערטילאי כמו מוסיקה, שאוכל לשחק אתו וליצור אותו מחדש! ברור לי שהצרכן הישראלי הוא רווי לחלוטין ולא רק שאינו זקוק לשום מוצר חדש, אלא אוכל עדיין את הלב על המוצר הבלתי נחוץ האחרון שקנה. אז אני לא בא לומר לו שהוא צריך את המוצר שאני מוכר, אני פשוט מוכר לו אותו בלי שירגיש כלל שהוא קונה! אני פונה אל תת ההכרה שלו, שבה הוא סובל ממחסורים אין סופיים, של אהבה, של הערכה עצמית, של אהבת הזול, של טוב לב, של עדינות. שם יש לי כר כל כך נרחב של צרכים, שבלי שום מאמץ אני מחדיר בדרך זו את המוצר שלי אליו! בסופו של דבר שנינו יוצאים מרוצים, המוצר שלי נמצא אצלו בבית, ואילו הוא מרגיש שלם יותר עם עצמו, אחרי שקיבל אפילו מעט, מצורך נפשי עמוק שהוא זקוק לו.
הדבר היחיד שיכול להעיד שנכשלתי כישלון חרוץ, הוא אם חלילה הוא ישתמש במוצר שקנה! למזלי זה כמעט שלא קורה לי, שהרי אז כל הסיכויים שיווכח שהמוצר החומרי הגשמי הזה, אינו חזק דיו כדי לספק את הצרכים החזקים הבסיסיים שאני ניסיתי למכור לו ובפעם הבא הוא פשוט יזרוק אותי מהבית כשאבוא למכור לו משהו!
הצרכן האידיאלי הוא אם כן, הצרכן שלא צריך את זה! אומרים "אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם". אני חודר לפרטיות של הצרכן שלא צריך דבר, לא כמישהו שמנסה למכור לו משהו, אלא כמישהו שמבין שמה שיש לי למכור לו מאילה לא שווה כלום ואני יודע את זה – ואז אני יכול לפעול על פסיכולוגיית תת המודע שלו, שרעבה לדברים שמעולם לא יכולים לקרות! לעולם למשל לא אנסה למכור מוצר יופי לאישה מכוערת, הרי בכך רק אחשוף את פרצופה האמיתי. אבחר לי יפהפייה שלא חסר לה דבר ואפנה אל תת ההכרה שלה, בה יש לה ים של מחסור באהבה, ברגש ועוד צרכים נפשיים בסיסיים ואז ברגע שהיא תקנה את המוצר, אני אהיה שקט כי אדע שלא תשתמש בו.
אתן לך דוגמא, בזמנו עסקתי במכירת מוצרים פרא-רפואיים. פעם מכרתי משחה נגד יבלות לאישה. מאז אותו יום כל פעם שפגשה אותי נזכרה ביבלות שלה ואני הרגשתי ממש כמי שדורך לה על היבלות! שנים הייתי בנתק אתה, עד שהצלחתי איכשהו יום אחד בערמה, למכור לה משחת שיזוף. מאז היא הפכה ללקוחה קבועה ונאמנה שלי. תבין, היא הייתה כושית! יש כאלה שמתקוממים נגד השיטות שלי: "מה אתה מנסה למכור קרח לאסקימוסים!" ואני אומר, הרי אי אפשר למכור להם תנורי הסקה, הרי אז כל האיגלו שלהם יתמוטט! זה כמו שאתה מגיע לביקור אצל מישהו ומביא לו מתנה. בדרך כלל פותחים בשמחה ובששון את המתנה העטופה בנייר צבעוני, בעל צבעים פסיכודליים שנועדו לפרוץ את ההתנגדות הטבעית של כל אדם לקנות מוצר שעולה כסף. ואז המארח מוציא את מה שיש בפנים (לצורך העניין נקרא לו כעת "מתנה") ומניח אותו בצד, תוך שבחים וקריאות שמחה בלתי פוסקות (זכרו את אפקט הצבעים של העטיפה!) זה קורה כל הזמן במסיבות יום הולדת. הרי החוגגים לא באמת מתעניינים במתנות עצמם – זאת חגיגה של צבעים, של דמיונות וחזיונות שווא – שבאים לא פעם להשכיח את העובדה שבעל השמחה בעצם הולך ומזדקן!
סביר להניח שמיד עם עזיבתך את המקום בעל הבית יאחסן את החפץ שהבאת לו (הוא כבר הספיק לשכוח את השימוש שהסברת לו שעושים בו) במקום כלשהו וישכח מכל העניין. אבל תאר לך מצב שבו (חס וחלילה!) אתה מביא למארח מתנה כלשהי שהוא צריך, כמו מנורת לילה לשידה ערומה. טקס פתיחת המתנה עדיין חגיגי ושמח, אבל ברגע שמנורת הלילה מתגלית לעיני המארח, חושכות עיניו. הוא מרגיש עלבון צורב שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא מבין שאתה חושב שהוא עד כדי כך מסכן שהוא זקוק שאתה תקנה לו מנורת לילה ועוד כזאת עלובה ובצבע כזה וצורה שהוא בכלל שונא?! כאן כבר נכנסים רגשות אישיים לתמונה והסיכוי שאי פעם יתנו לך דריסת רגל בבית זה שנית, הוא פשוט אפסי!
ושלא תבינו אותי לא נכון. איני אומר שצריך לוותר על כל תורות המכירה, על המצגות, הגרפים, הסטטיסטיקות, שבהם נוהגים אנשי מכירות לעסוק. אני טוען דווקא ההפך – שמקצוע המכירה לא יכול להתקיים בלי הצד המדעי הזה, שהרי יש לעשות הכול כדי להתגבר על היצר הבסיסי, המקנן עדיין בלב האנשים, להימנע מלרכוש עוד ועוד מוצרים, שרק מסבכים להם את החיים ומוסיפים על דאגתם. שהרי כבר נאמר: מרבה נכסים – מרבה דאגות! בעולם כבר ננקטים צעדים ראשונים לפריצת המחסום האחרון בפני פרץ של קניות בלתי נשלט. מדענים מנסים לפצח את הגן שאחראי על יצר הקניות ולשדרג אותו. כבר כיום יש רבים שנמנעים מלהיכנס לחנויות הענקיות, שכן הם מרגישים שם אבודים. בחנויות הכלבו העתידיות, שיהיו כל אחת בגודל של עיר שלמה, הלקוח יבלע בכניסה מן כדור כזה, שיהפוך אותו לקונה על חסר מנוח ומוח!
נכתב לפני 8 חודשים
יודעים את זה, אבל חושבים שלהם לא יקרה, כוונתי למכה הגדולה של השנה: תאונות הדרכים!
המשטרה שלנו לא עוברת את סף הדרישות המינימליות לטיפול בתאונות דרכים. נהגים רבים חווים את הסכנה הזאת בכבישים, אבל חושבים שלהם זה לא יקרה. הם מתעלמים ממצב של כמעט תאונה ולא פועלים להתלונן על נהג עבריין.
אבל בסוף זה, כמובן, קורה, תאונות רבות קורות והטיפול בהן מוזנח. טיפול ראוי היה מונע עוד תאונות, כמובן. שכן נהגים עבריינים, שיוצאים בלא עונש מתאונה שגרמו, יגרמו עוד תאונות. ריבוי תאונות דרכים מצביע לא רק על משטרה רופסת, אלא גם על חברה קלוקלת, לא מתפקדת, בעלת ערכים לקויים.
אנחנו בתור נהגים ורוכבים, חווים רגעים של כמעט תאונה וכשאנו יוצאים מזה במזל, עוברים על זה בשתיקה. הדבר מכניס אותנו לאשליה שלנו זה לא יקרה. אבל עובדה שתאונות יש והרבה. אבל עדיין המשטרה מתעלמת מזה.
הנה מקרה שקרה לי בכיכר בתוך העיר. נהגת נכנסה בי, למרות שבתור רוכב קטנוע יש לי זכות קדימה בכיכר, וגם הייתי כבר בתוך הכיכר כשהיא רק הייתה בכניסה. אפילו שצפצפתי לה, היא המשיכה לדהור לתוך הכיכר. השוטר שהגיע למקום, התעלם מהתלונה שלי לחלוטין. הוא גילה חוסר אכפתיות של פקיד שרק בא למלא טופס, המשטרה פשוט ממהרת לסגור תיקים ומשתדלת לא להתייחס ברצינות לפתיחת תיק.
משיחות שקיימתי עם נהגים אחרים, התברר לי שהתופעה הולכת ומתפשטת, יותר ויותר נהגים נוהגים כך. בגלל שהמשטרה לא מתייחסת לזה. בכך המשטרה מבצעת פשע כפול, לא רק כלפי מי שייפגע בתאונה, אלא גם כלפי הנהג גורם התאונה. שכן, למרות הדעה הרווחת, הנהג הפוגע וגורם לתאונה חמורה, סובל מטראומה קשה. גם בשביל הנהג הפוגע, תאונה היא אירוע שיפגע בחייו הרגילים. חינוך הנהגים לזהירות, הוא לא רק בשביל משתמשי כביש אחרים, אלא נועד גם לעזור להם, לא להגיע לרגעים הטראומטיים הללו. שלא לדבר על הנזק הכלכלי, שגם הוא תוצאה חמורה של תאונה. נזק לא רק לנהגים, אלא גם למדינה.
הייתי מבקש מכל הנהגים לפקוח עיניים, במיוחד לגבי הרוכבים הדו גלגליים, שלא פעם קשה להבחין בהם. ומהרוכבים אני מבקש להפסיק עם ההשתוללות הזאת בכביש, כשהם עושים כל שגיאה אפשרית ולוקחים סיכונים מיותרים. כל זאת, כדי לחסוך עוד כמה שניות עד לרמזור הבא! לא לשכוח להביט במראה, כדי לא להיתקל ברכב שנוסע מאחוריך. לדאוג לבגדים בהירים (במיוחד בחורף) ועדיף גם קטנוע לבן, שיראו אותך! כל סטיה מהמסלול, כל עצירה פתאומית, מסוכנת. תכנן את מסלול נסיעתך מראש ואל תסטה ממנו ברגע האחרון! אם אתה נוסע באזור חדש, לא מוכר לך, פקח שבע עיניים! כל מקום יש לו את הסכנות שלו, שעלולות להפתיע אותך. אם אתה רוצה לעבור בין המכוניות, כדי להתגבר על פקקים, הקפד לעשות זאת כל עוד התנועה עומדת. כשמכוניות נוסעות, הן עלולות לסטות מעט ולפגוע בך, אם תעבור ביניהן. אל תיכנס ראשון לצומת, בטרם האור הירוק התחלף במלואו מהאדום. כל חלקיק שניה פה הוא קריטי, כי מכונית עלולה להיכנס בך בצומת.
נכתב לפני 9 חודשים
הבוקר קמתי עם הרגשת חוסר הערכה עצמית. בבוקר אחרי חלומות שונים, יש לנו תובנות עמוקות על עצמנו. לא פעם אני חולם ומרגיש את הצורך הלא מסופק שלי להיות מקובל בחברה, שישימו לב אלי, את חוסר הביטחון העצמי. יש לנו כל כך הרבה צרכים נפשיים וגם רוחניים. לפעמים זאת הרגשה שהעולם הוא אכזר, חוסר אנושיות. הסיפור של טולסטוי, שהיה לו כל כך הרבה הערכה בחייו ומילוי צרכים שונים, ובכל זאת היה מדוכא כל כך, מוכיח שיש לנו ניגודים בחיים האלו. זאת הטרגדיה שלנו. הניגודים, שמדרבנים אותנו לפעולה, לגלות את הצדדים היפים שבנו, כמו שאומר הספר "שיחות עם אלוהים". עלינו לגלות את עצמנו הנפלא, האהוב. הכול תלוי בנו ובא מאתנו, אנו יוצרים את עולמנו, עולם של ניגודים, פרדוקסים וחוסר שלווה. כמו שהחכמים אומרים: את השלווה נמצא רק בעולם האמת. שם הכול נפלא ומושלם!
גלגול אחרי גלגול אנו משלימים את הקרמה שלנו. כל פעם מגיעים לעולם הזה, עם מטרה, עם יעוד, סופגים מכות עד שלא נבין את היעוד שלנו, הגלגול יהיה קשה וכואב. וגם יהיו עוד גלגולים, עד שנשלים את מעגלי החיים ונזכה לחיי נצח שלווים. עד שנהפוך למוארים ונשוגר ברגע המוות, כמו טיל לעולם הבא! כמו שאליהו הנביא עלה השמיימה. בינתיים, איך שאומר הפתגם: כשהתלמיד מוכן המורה מופיע. עלינו לשאוף ללמוד, להתפתח כל הזמן.
יש לנו חמישה צרכים בעולם הזה, שעלינו למלא. הצורך הפיזי, הצורך השכלי, הצורך הרגשי והצורך הרוחני, והצורך החברתי.
גם התחום השכלי חשוב לאושר שלנו. להרגיש שאנו חכמים במידה מסוימת, ייחודיים אפילו, שהכישרון שלנו מתבטא באיזה תחום שהוא!
אם חנוך לוין כתב, כולם רוצם לחיות, והתכוון שכולנו חיות, הרי שהאמת שכולנו רוצים להיות אנושיים, מאושרים עם חמש תחומים של חיינו: השכלי, הפיזי, הרגשי, הרוחני והחברתי.
אומרים שהסקרנות הרגה את החתול, אבל היא, ללא ספק, מאריכה את חייו של האדם. מחקרים גילו שקשישים סקרניים חיים יותר. תינוק מתפתח וגדל בעזרת הסקרנות, בלי הסקרנות, אתה מקדים למות.
קראתי שהדרך הכי טובה לעשות שינוי, זה לטפח הכרת תודה, כלומר רגשות חיוביים בקשר למה שקורה לנו. ואכן על אף שבקשתי לעשות שינויים בחיי, נוכחתי לדעת שאיני מצליח. זאת מפני שאני אומר לעצמי שקורים לי כל כך הרבה דברים שליליים דווקא. כלומר מתמקד בשלילי במקום בחיובי... באופן מוזר, דווקא כשנודה על הדברים שיש לנו, יקרו לנו דברים חיוביים ולא כשנתלונן על שרע לנו.
ישנו פתגם שאומר: היה אתה השינוי שברצונך לעשות. כלומר, עלינו לקחת אחריות על חיינו ולהבין שאנו בעצם קובעים את גורלנו. ילד נמוך יכול להיות מושא ללעג בכיתה, אבל אם יתייחס לעצמו בהומור, הוא יכול להפוך את הייחודיות שלו, למוקד משיכה של אחרים אליו. השינוי מתחיל בנו, אל נחפש אותו בחוץ! אפילו המלאכים שיש ביננו מי שמשוועים אליהם, נמצאים בעצם בתוך הנשמה שלנו ועלינו רק לגלות אותם!
מתי אנחנו אומללים? כשהשאיפות והרצונות שלנו לא מתממשים. תמיד כשאנו רוצים משהו ולא מעריכים מה שיש לנו, הרגשת החוסר הזה תאמלל אותנו. איזה הוא מאושר? השמח בחלקו. כדי להיות מאושר, תרגיש כבר שיש לך את זה, עוד לפני שיהיה לך את זה. כלומר, מימוש עצמי והצלחה לא באים מהרגשת חוסר, אלא מהרגשת היש. דבר גורר דבר. אם תצליח לרכוש לעצמך את ההרגשה הזאת, שיש לך את כל מה שאתה צריך, אז באמת תשיג את כל מה שאתה רוצה.
זכור את הפתגם: "לעולם אין לנו מספיק, ממה שאנחנו לא צריכים". האדם רודף אחרי הבל ורעות רוח. ואם הוא אומלל זה סימן שהוא לא בכיוון הנכון....
ספר החיים והמתים הטיבטי, אומר שהמוות חשוב לחיים. אל לנו להתייחס למוות כמשהו שלילי, כי הוא סך הכול שינוי הכרחי של ההכרה שלנו. במוות אנו נפתחים למהות האמיתית שלנו וליכולת שיש לנו בחיים, לשנות את העולם. כל מעשה שלנו, ולו הקטן חשוב. אם רק נבין את המהות הזאת שלנו ולא נירתע ממנה, נתחבר אל עצמנו האמיתי, הרי נוכל לשלוט על גורלנו! הגורל שלנו פועל בעזרת הקרמה שאנו מביאים מגלגול אחד לשני. כל תקופת חיים, יש לנו הזדמנות לשפר את הקרמה שלנו, במעשים חיוביים, שיעצבו את הגורל שלנו.
נכתב לפני 9 חודשים
חיכיתי בתור לרופא השיניים, היו שם די הרבה אנשים והדבר הלחיץ אותי. פתאום נכנס למרפאה איזה בריון. "מי פה האחרון?", הרעים בקולו. פחדתי להגיד לו שזה אני, משום שחששתי שמיד כשיראה אותי יגיד "אז אני לפניך!" ולכן הצבעתי על איש גבוה, די בריא שהיה קצת מרוחק, "זה הוא", לחשתי. אבל האיש שמע אותי ומיד הסתובב והפטיר: "מה פתאום, אני לא אחרון".
"טוב", אמרתי "אני לא יודע, מאז שאני פה נכנסו כבר כל כך הרבה אנשים..." איש מסביב לא פצה פה, נוכח פרצופו הכעוס והמאיים של הבריון, שהיה האחרון שנכנס.
"מי האחרון חביב?!" ניסיתי שוב לשאול בנימה עליזה, בתקווה לפתות איזה מישהו, שסובל מכאב שיניים ולא מודע לנעשה סביבו, לומר: אני. דממה שררה מסביב. הרגשתי כמו קוני-למל בשיר "אומרים שאני אינני אני...", אז מי פה האחרון לעזאזל הרהרתי ורק אחר כך תפסתי שבעצמי הדחקתי את העובדה המפחידה שאני בעצם האחרון.
הבריון האחרון סקר אותי במבט מאיים וחשדני. כל חיי עברו לפניי בן רגע, נזכרתי בילדותי עוד בבית הספר, שתמיד הייתי מאחר לשיעורים והייתי יוצא אחרון בתחרויות בשיעורי הספורט. "יש פה מישהו בשם אהרון?" ניסיתי להוציא ממישהו מהתור הארוך הודאה. בכל זאת היו שם כעשר אנשים, יש סיכוי שמישהו ייפול בפח ויפלוט את המילה הגואלת: "אני!". והרי אומרים אם אין אני לי מי לי – כלומר מי אני אם אני לא אחרון.
ניסיתי לסגל לעצמי תדמית של מישהו שהגיע כבר מזמן למקום, ממש בסגנון יליד חדר המתנה כזה. נפנפתי קלות לעבר המזכירה שבדיוק יצאה מחדר האחות וברכתי את המטופל שיצא אחריה, כמכר ותיק. "אהלן מה נשמע, איך היה?" האיש אחז בצד שמאל של פרצופו ויצא בהבעת כאב מהמרפאה. פתאום נזכרתי שאני גם צריך עקירת שן. התחלתי לשבור את הראש כיצד להודיע לבריון שאני הוא האחרון, הודעה שנראתה לי עכשיו כגלגל הצלה של ממש.
"אתה יודע מה?", אמרתי לבסוף, "אני מוכן להיות האחרון בתור".
"אתה מוכן?" האיש הביט עליי באיום ובזעם. "אני לא אחד שצריך שירחמו עליו, אדוני. אני מרגיש שנכנסתי פה לחבורה של תככנים, שזוממים משהו נגדי. ברוסיה קוראים לזה קונספירציה. מה שאצלכם קוראים מי רצח את רבין. בזמן סטלין אצלנו כולם דיברו אמת, לא היה שקר. מי לא רוצה להגיד אחרון, ישלם את החשבון!"
הנה שוב הרוסים האלו, חשבתי. פעם היה לנו פה את "אתה ראשון יא קאזה" והיום בלאגן בתור – איש לא יודע מי האחרון...
"מה הבעיה שלך", הרגשתי שהזעם גואה בתוכי, "הרי אמרתי לך שאני אחרון!"
"מה שאתה בעצם מנסה לומר שאתה לפניי!" זעם האיש. "אתה מנסה להתנשא עליי..."
"איך אני יכול להיות אחריך, אם אתה ראית כשנכנסת, שכבר אני הייתי פה", השבתי לו.
"נכון", התערב מישהו מהממתינים, "הוא נכנס בדיוק לפניך".
"אבל", השיב הבריון, "הוא אמר שהוא לא האחרון, כלומר לא יכול להיות שאני אחריו! ואם אין פה אף אחד שבא אחריו גם כן, אז הוא הוא האחרון!" פסק הבריון בטון נחרץ.
צעקה עמומה נשמעה מחדר רופא השיניים.
"בסדר, אתה יודע מה, אני אחרון.." הפטרתי.
באותו רגע נכנסה גברת למרפאה ואמרה לי: "תודה רבה, אז אני אחריך".
נרגעתי, זכיתי שוב לחזור לשגרת התור בארצנו, בלי שקול הבריון יישמע באוזניי...
נכתב לפני 11 חודשים
סדרן: "בית המשפט! כולם לקום על הרגליים!"
השופט: תמצאי לי את התיק הזה, שוד מזוין, עם איזו אות זה מתחיל?
תובעת: מם.
שופט: אה, חשבתי עם זין...
פונה לנאשם: אתה מואשם בשוד מזוין והטרדה מינית.
הנאשם: אדוני השופט, הגזמת! מאילה שוד מזוין, אבל הטרדה מינית! אני השתמשתי רק בסכין כדי לאיים עליה, סך הכול שוד מזוין – זה לא הטרדה מינית!
השופט: שוד מזוין?! אתה לא תצא מפה כל כך בקלות! על שוד מזוין הרי נותנים מקסימום שנת מאסר ויוצאים אחרי חצי שנה עם עבודות שירות! שלא לדבר על מסלול השיקום שמספקים, ועכשיו יש גם תוכנית...
התובעת: אדוני השופט, משפט, משפט...
השופט: טוב, גמרנו, אין חוכמות פה, חייבים להכניס אותך לשנים ארוכות לכלא – בלי שום הנחות וחנינות! מטריד מיני הוא איום על החברה כולה – ולא סתם עבריין פושע אלים, שאין שום אינטרס ציבורי שלא ימשיך לאיים ולהרביץ...
הנאשם: כופר, כופר באשמה! הוציאו פה את עניין השוד המזוין מהקשרו לגמרי, מישהו פה שקע בפנטזיות לא לי! אני סך הכול שודד!
שופט: שוד, הצחקת אותי. תראה איך הבחורה הזאת נראית! מראה לסנגור.
הסנגור: מצטער, מצטער, אני לא בעסק... הבחור הזה סך הכול אדם אלים מאוד, אבל לא סוטה מין.
שופט: כן? אז למה בזמן שהוא חטף לה את התיק קרא לה, זונה... זאת הוכחה מספיקה שהוא לא סתם שודד אלים ומזוין – אלא אדם בעל פוטנציאל להטרדה מינית – זה אינטרס הציבור להכניס אדם כזה לכלא ומיד – אחרת אין אדם במדינה שלא יהיה מוטרד מכך שהוא מסתובב חופשי! הטרדה מינית זה דבר שמטריד כל אדם ואדם במדינה הזאת. כתוב פה שהנאשם גם נגע בבחורה בצורה מינית!
נאשם: כבודו, אני רק נתתי לה אגרוף בפנים?
שופט: בפנים? אתה לא תצא מפה כל כך בקלות, היא טוענת שנגעת לה בישבן!
נאשם: לא! לא!!! כבודו, אולי היד החליקה קצת...
שופט: החליקה מה? תראה אותך! רוצח מורשע ומדופלם – אבל לא מספיק גבר כדי להודות שנגעת לה בטוסיק! אתה עכשיו רועד כמו ילד קטן, שאימא שלו תפסה אותו עם הבולבול ביד!
תובעת: כבודו, אני מוחה! אני דורשת שתוציא את המילה הזאת מהפרוטוקול.
שופט: טוב, נו, תוציאי תוציאי, לא נותנים לי פה להכניס, מילה... אני סופר עד שבע, אני מציע שהנאשם יודה: אלף...
תובעת: די מספיק! השופט הקודם שאמר את האות השביעית, גמר לא טוב... אנחנו נוכיח שהייתה מעורבת פה כוונה מינית ושהשוד המזוין התמים הזה לכאורה, נגוע בצורה חמורה במשמעויות מיניות מהצד המשתמע לשתי פנים של המילה מזוין!
נאשם: נו, גם את מתחילה עכשיו, מזוין, מזוין – אולי תסתכלי במילון מה המשמעות האמיתית של המילה הזאת! אני סך הכול שודד מזוין במובן הפסיבי של המילה מזוין.
השופט: סך הכול שודד אלים, אוי מסכן שלי, עוד מעט תגיד גם שכמה מידידיך הטובים ביותר הם עליזים... קורץ לסנגור.
הסנגור פונה לתובעת: אני לא יודע מה הוא רוצה ממני!
נאשם: יש לי הוכחות מצולמות שדקרתי אותה בסכין, כולל דו"ח מפורט של הכירורג בבית החולים!
שופט: כן? ולנו יש את טביעת האצבע שלך על התחת שלה! חלאס חלאס! כתוב לי במפורש שתפסו אצל הנאשם בבית שלט שאומר: "עשו אהבה ולא מלחמה". כל ההצגה הזאת שלו שהוא שודד מזוין, שבא לדקור ולפשוט מאנשים את כל רכושם, זה זיוף אחד גדול – המניע שלו הוא מיני טהור!
נאשם: די, די! תפסיקו לזיין לי את השכל שניכם...
שופט: להוציא אותו ולשלוח היישר לבית הכלא והכניסו פה מיד את הרוצח ששחררתי על תנאי, שקרא לקצינת המבחן שלו: "מותק"...
נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
כשהייתי צעיר נכנסתי לתחום של הרכב הדו גלגלי. מה שהיה אז פופולרי, הייתה הווספה. היה זה כלי עם הילוכים, לא בטיחותי כלל: צמיגים קטנים ודקים, אורות דרך חלשים (לקטנוע לא היה כלל מצבר). מנוע שהיה מוצב בצד של הכלי ולא באמצע, מה שגרע מהיציבות שלו. ובכל זאת, הכלי מאוד הצליח בכל העולם.
האופנוע הראשון שלי, אחרי הווספה, היה בעל נפח של 125 סמ"ק, מירושלים. נסעתי במיוחד לראות אותו והתלהבתי וקניתי אותו על המקום באלף דולר, שאז היה די הרבה כסף. יש עצה שקבלתי מסוחר רכב, לא לנסוע רחוק כדי לראות רכב, כי אז הסיכויים להתפתות גבוהים, לא שמעתי לו. הבחור, בעל הרכב הרבה לשבח אותו וכל משפט שני שלו היה: פיקס, פיקס (לגבי מצב האופנוע. בסוף המצב של האופנוע התגלה כאיכס. המוסך בתל אביב, שבאתי אליו עם האופנוע, תפס את הראש). האופנוע הזה (היה זה אופנוע איטלקי) לא הכי אמין, אמר, אבל המצב הספציפי של האופנוע שלך, הוא גרוע שבגרועים! כן, האופנוע הזה הוציא לי את הנשמה. אני זוכר פעם שהוא נתקע והלכתי אתו ברגל ועובר אורח חכם העיר לי: פעם האופנוע לוקח אותך, פעם אתה לוקח אותו...
אחרי זה קניתי אופנוע אחר (נכנס לי לראש הדעה שעדיף מבחינה בטיחותית, אופנוע, בעל גלגלים גדולים, על הקטנוע עם הגלגלים הקטנים.) גם איטלקי (האיטלקים ידעו לעצב אופנועים מושכים את העין). האופנוע נקרא אלה-ורדה. אכן שם אקזוטי, אלא שהאופנוע לא היה אמין כלל וגם לא בעל ביצועים מרגשים... באותו זמן נכנס לשוק אופנוע אחר, קצת יותר קומפקטי, עם נפח מנוע 250, של חברת בנאלי. האופנוע היה בעל 4 צילינדרים ושיווקו אותו עם הבטחה של עוצמה ומהירות. אכן האופנוע כיכב בפנטזיות שלי, עד שקניתי אותו. אז התברר שהביצועים שלו רחוקים מלהיות טובים והוא מתהדר בשלל בעיות, דווקא בגלל הסיבוך של 4 צלינדרים. אז החלטתי ללכת על אופנוע יפאני.
ברור היה שהיפאנים כיכבו גם בעולם האופנועים. עד כדי כך, שמותג של חברת הונדה, הפכה לשם כללי לאופנוע... בשוק, (שהיה כולו מיבוא אישי, כי היפאנים, חוץ מסובארו, נכנעו לחרם הערבי) כיכבו אופנועי הונדה סופר-דרים. הם הפכו לחלומם של הרבה רוכבים. גם אני קניתי כזה, ודי נהניתי. בסוף מצאתי בחנות אופנועים יד שניה, אופנוע בגודל של הסופר-דרים, אבל איטלקי, של חברת מוטו-מוריני. חברה איטלקית, שהצליחה למתג את האופנועים שלה, באמצעות זכייה בתחרויות מירוצי מכוניות. ואכן האופנוע שקניתי שם, נראה ממש כמו רוצח אמיתי, אופנוע אגרסיבי לחלוטין. האמת שנהניתי ממנו, אבל מבחינת האמינות לא היה משהו, אם כי יחסית לאיטלקים, די בסדר. בסוף המנוע שלו הלך ובמוסך החליפו לי אותו, במנוע גדול יותר, של אותה חברה. האמת שעם האופנוע הזה, פתחתי קריירה חדשה של אופנוען. שכן עד לפני שקניתי אותו, היה לי רישיון עד 250 סמ"ק ולכן נאלצתי, כדי לרכב על מוטו-מוריני בעל נפח של 350 סמ"ק, לעשות עוד טסט. אלא שהתברר שעם החלפת המנוע, נוצרו שתי בעיות: האחת: האופנוע הזה היה, כמו רוב האופנועים באותה תקופה, עם הנעה ברגלית (כלומר בלי כפתור סטרטר) ובמנוע החדש שהרכיבו לי, הגדול יותר, היה קושי גדול להניע רגלית. ממש התייאשתי ממנו. אז הופיע לי קונה, בחור צעיר, צרפתי, שנראה כמו כוכב קולנוע. הוא עלה על הכלי ובהינף רגל הניע אותו וישר פתח ברייס, דהרה מהירה. הוא חזר כעבור שניות וקנה אותו... מה שמוכיח שלקוח מרוצה, הוא לקוח שמבין עניין. בדיוק כמו שמוסכניק מוצלח, הוא אחד שלא עושה לך קומבינות למחיר שהוא דורש... נחום, מ"עיר האופנועים", המסך המהולל של פעם (שנות השמונים) היה אומר: לכל אופנוע יש את הקונה שלו. פתגם יהודי מתחום השדכנות: לכל סיר יש את המכסה שלו.
נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
זה היה בכיתה ז', שהמורה לזואולוגיה החליטה להראות לנו כיצד מזדווגות הצפרדעים. היא הביאה זוג צפרדעים מהביצה הקרובה לביתה והכינה להם פינה רומנטית, בפינת הכיתה, היכן שהייתה נוהגת להעמיד תלמידים כושלים.
ציוו על כולנו לשמור על שקט מוחלט, ואפילו צחקוקי הבנות, זכו במבטי זעם מצידה. כשתלמיד אחד, הפטיר בחוסר סבלנות: מה יהיה, ענה לו תלמיד אחר: תזדיין בסבלנות. איכשהו הייתה אווירה של מתח באוויר, ציפייה דרוכה.
המורה טענה שהזוג הרומנטי נמצא בתקופת ייחום, שאוטוטו יבצעו את מצוות פרו ורבו (היא הייתה שומרת שבת ונגיעה, מאלו שלא מוכנות שיגעו בהן, אבל נוגעות בעצמן בסתר).
כך עבר לנו השיעור בנעימים, מבלי שהמורה תזיין לנו את השכל, עם זואולוגיה זולה, למרות שאם הצפרדע הייתה זונה, השיעור היה עובר בהצלחה. זוג הצפרדעים שמרו על טוהר המידות, כנראה לא היו נשואים, או אולי לכל אחד מהם היה/הייתה בת זוג אחרת, ולא רצו לקיים יחסי מין בפומבי. דיני האישות, בין הצפרדעים, הם, מסתבר, מסובכים ביותר, תחום שעדיין המדע לא גילה.
צלצול הפעמון להפסקה, שבר את השתיקה הרועמת והמתוחה שהשתררה בכיתה ושלחה אותנו לחצר האחורית, היכן שלפעמים יכולנו לראות זוגות של תלמידי י"ב מתמזמזים.
שמעתי שבכיתות אחרות, בשיעורי זואולוגיה, נהגו לנתח צפרדעים, מקווה שהם נחלו שם הצלחה גדולה יותר משלנו.
אם בכיתות נמוכות יותר, האמנו לאגדה על הצפרדע שהופכת לנסיך, באה המורה, המתוסכלת מינית כנראה, להוכיח לנו שזה לא יכול לקרות.
נכתב לפני שנה ו-1 חודשים
