שחר הימים החדשים הגיע והנה את מולו ניצבת איתנה
בוקר של דרך חדשה הפציע ולא נותר לי אלא לתת לך מתנה
אאחל לך שתמיד ילכו רגלייך בדרך בטוחה
שתמיד תאיר לך שמש ותיהני מהמסע
אספר לך שאין ידוע וכל שביל מלא סדקים ואבנים
צעדי בו אמיצה הוא גם מלא רוחות של שינויים
החכימי מקודמייך הם היו כבר במקומך
אך בחרי את צעדייך בראש מורם וכרצונך
ולבסוף אתן לך תיק רקום באהבה
הוא מלא בחברות סודות דמעות גם אכזבה
שמרי אותו קרוב אלייך בכל אשר תלכי
אני תמיד אהיה לך אם אי פעם תצטרכי
ועולם כמנהגו נהג ודרכינו הצטלבו
ומי יודע אולי ישובו עוד ויפגשו
נכתב לפני 10 שנים ו-11 חודשים
והנה את שרועה על הבטון הקר
עוד רגע יעבור ותביני שהכול נגמר
כמו הקונדום והמזרק את רק עוד משהו זנוח
משהו זניח
כמו עטיפה ריקה מתוכן נותרת כאן מאחור
שריד עלוב אחד כי מישהו צריך לזכור
עוד רגע תגלי שאת בסך הכול קליפה
זיכרון עמום של משהיא שפעם הייתה
ואת לא היא , והיא לא את
היא מתה כאן לפניי שבאת
ואת לא היא, והיא לא בך
היא כמו כולם, עזבה אותך
עוד רגע יעבור ותראי שאת לבד
את תאחזי בכוחותייך כי אין כאן נפש שתושיט לך יד
את תעמדי על הרגליים ותצאי אל הרחוב
את אפילו קצת דומה לה במבט ממש קרוב
אל תסתירי את פנייך
הם לא רואים אותך , הם אף פעם לא ראו
אל תצעקי אליהם, הם בין כה לא ישמעו
ואל לך לבכות עליה- עזובה
היא רק תקווה ויהב, או בשמה-אכזבה
זו את
זו את המקוללת זו את הארורה
את כל אותם דברים שאימא שלך תמיד אמרה.
נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים
לא נותר לי דבר לתת לה מלבד רחמים
ולא נותרה בי ולו לא טיפת כוח אחת בכדיי לבכות עליה עוד.
אני ממשיכה ללכת כאילו מרחפת מעל הלבנים הסדוקות בחיי ולעולם לא מביטה אחור.
ובכל זאת היא תמיד שם, בכל פניה, הילדה האפורה שזוכרת את כל השבועות שהפרתי ואת ההבטחות שכבר מזמן שכחתי.
היא שהאמינה לכל אחד מהשקרים שלי היא שהאמינה בי.
אני בוחרת להפקיר אותה כל פעם מחדש, לעזוב אותה כלואה בזמן אחר בתוך דממה צורמת.
אני עוזבת אותה לחבוש לבדה את הפצעים, לנקות את נתזי הדם מהקירות המתקלפים.
מדי יום אני מפקירה אותה לגורלה, נתונה לחסדיו המפוקפקים של הטירוף.
אני רואה אותה ילדה קטנה, ילדת רחוב בלויה,
שערה פרוע מלא כינים, בגדיה מרופטים.
אני מפנה ראשי, לעולם לא מעיזה להישיר מבט,
אני כמעט ומריחה את הצחנה העולה ממנה.
אני יודעת איך היא יושבת שעות אל מול חלון שבור בחדר
העירום שלה בארשת פנים קפואה חסרת מבע היא חולמת על
חיים אחרים מייחלת להיות על כל מטוס שממריא או כל
ספינה שעוזבת נמל עם כל אחד שהולך מכאן. מייחלת לגאולה.
אני יודעת איך כמו טיפות קטנות של ארס הבדידות מחלחלת
לתוכה, המוות כבר זורם בעורקיה והנפש שלה עוד תמשיך
ותדעך לה לאיטה עד שלבסוף יוותרו רק פעימות לב חלושות בתוך גוף רדום.
זו השתיקה הזאת שמכלה אותה, שמחרבת את היופי הרך שבשקט.
לו רק יכלו הקירות החיוורים לתת לה מילים וקול ואומץ.
לו רק יכולתי אני, מכאן, ממרומיי העתיד שהיא כל כך כמהה לו, אילו יכולתי אני להבטיח לה ימים אחרים.
נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים
