1. החיים שלי

החיים צוחקים בזמן שאני נלחמת,
לאהוב אותך,
לאחוז בך,
לנשום אותך.

החיים מדממים בזמן שאני בוכה,
בזמן שאני מדמיינת,
בזמן שאני חולמת,
בזמן שאני חושבת
מתי אפגוש אותך.

החיים לא צפויים בזמן שאני בשליטה,
הם שחורים,
נופלים,
משחקים לי בלב.

החיים בגדו לי בגוף,
כי כל מה שאני רוצה,
זה להביא אותך לעולם.

לא רוצה דמיונות,
לא רוצה חלומות,
לא רוצה מחשבות.

רוצה לאהוב בלי להילחם,
רוצה לאחוז בלי לפחד,
רוצה לנשום ולדעת שאתה כאן ולא נעלם.
ֿ
מחכה לך,
אמא שלך.

נכתב לפני חודשיים

2. היא

אני זוכר את היום הראשון שראיתי אותך, לבשת בשמלה לבנה וישבת בשולחן בפינה בסוף הכיתה ואני הייתי כל כך בר מזל שהמקום לידך היה פנוי.
"אני יאיר" הצגתי את עצמי בפנייך.
שתיקה שררה בינינו, לחייך נהפכו לסמוקות מבלי יכולת שליטה ולפתע פצחת בפיך "אני אור" והסתכלת עלי. אני לעולם לא אשכח את המבט שלך, איך העיניים החומות שלך חדרו לתוך עיניי וחיוך קטן הופיע בשפתייך. ראיתי במבטך שהתביישת ממני ואני? אני כל כך רציתי להכיר אותך, 'מה עושים? איך שואלים? איך מתקדמים?' שאלות רצו בראשי והמבט שלך ממשיך לחדור לתוך עיניי. קולות המורה העירו אותי ממחשבותיי אבל לא יכולתי שלא לשים לב לריח הבושם שיוצא ממך והסתכלתי עלייך שוב מבלי יכולת שליטה להסיט את מבטי ממך, הסתכלת עליי בחזרה וצחוק מתגלגל יצא ממך, ממבוכה גם אני צחקתי ולפתע כל הכיתה הסתכלה עלינו. ראיתי שהיית קצת לחוצה והחזקתי את ידך.
"יהיה בסדר" אמרתי לך ויישרתי את מבטי כלפי הלוח.
השיעור נגמר והגיעה ההפסקה.
"תודה" אמרת וקמת מהכיסא.
הסתכלתי עלייך, לעזאזל אפילו מאחורה את יפה, הלב שלי דופק ואני מת לגשת אלייך אבל אני עוצר את עצמי.
רעש צלצול המעיד על סיום ההפסקה הגיע, הבנות שהיו סביבך נעלמו ואת נשארת שם לבדך הולכת חזרה למקומך הפעם במבט קצת מושפל ללא החיוך שראיתי בבוקר. נתת לשערך להסתיר את עיניך ולא יצרת איתי מבט במשך כל היום.
סוף היום הגיע, חיבוק פרידה לא היה כנראה גם לא יהיה מאז פנינו לא נפגשו. פגשתי ונפרדתי מאהבה בפעם הראשונה בילדה שקוראים לה אור, האירה וסגרה את עיניי ואני הבטחתי לעצמי שאת הלב השבור אני יאיר, אאיר במלא אור.

נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים

3. החבר הראשון של דן

"אמא את חושבת שיהיה לי טוב בגן? " שאל דן בדאגה
"כן מתוק שלי מדוע שלא ?" שאלה אמא של דן
"אני לא יודע אני מפחד" אמר דן קצת מגמגם
הם נעמדו בפתח הגן, אמא ובן ומנהלים יחד את שיחתם על היום הראשון בגן.
דן כבר בן חמש אך זאת הפעם הראשונה שלו בגן, הוא בהה בילדים המשחקים יחד ותהה לעצמו אם ככה גם הוא ישחק.
לפתע הרגיש שהרגליים שלו לא יכולות להמשיך ללכת, מחשבות החלו לרוץ בראשו 'מה אם לא יהיו לי חברים?' דן לא נתן למחשבות להפריע לו והמשיך ללכת לכיוון הגן.
הגננת קראה לילדים לשבת בכיסאות במעגל והציגה את דן לראשונה בפני כולם אך כשבקשה ממנו לדבר החל לגמגם וברח ישר לתוך השירותים.
דן החל לבכות, הוא רצה לחזור הביתה "אני לא רוצה להיות כאן" מלמל לעצמו שוב ושוב
"דן?" נשמע קול מתוך השירותים
"היי אני יואב" אמר הקול
דן פתח את דלת השירותים וראה ילד בעל עיניים חומות ושיער חום גלי ששיערותיו בתוך קוקו גבוה.
הוא לא אמר לו שלום, למעשה לא אמר שום מילה, הוא הלך עם פרצופו מופנה לרצפה ויצא לחצר.
יואב לא הבין למה הילד החדש בגן לא מדבר איתו אבל בכל זאת רצה ללכת אחריו, הוא הלך מאחוריו שואל את עצמו איך עליו לפנות אליו. דן נלחץ והחל ללכת מהר יותר ובסוף נתקע בארגז חול ונפל על פניו, ילדי הגן הסתכלו עליו וצחקו ודן החל לבכות.
"דן אל תבכה" אמר לו יואב
"בוא נעשה מלאך שלג" אמר לו יואב מנסה למצא פתרון
"מזה מלאך שלג?" שאל דן לפתע
יואב החל לחייך, הנה יש לו חבר חדש בגן. הוא נשכב עם גבו על החול והזיז את ידיו ורגליו לצדדים.
"הנה אתה רואה? עכשיו זה נראה כמו מלאך" אמר לו
"ואו!" אמר דן בפליאה ועשה זאת אחריו.
הם העבירו את הגן ביחד, זה לצד זה צחקו ועשו בדיחות משלהם. סוף היום הגיע ואמא של דן באה לקחת אותו.
"איך היה היום בגן?" שאלה אמא של דן.
"הכרתי חבר חדש" אמר דן ונופף לשלום ליואב.

נכתב לפני 3 שנים ו-3 חודשים

4. הכוכב של אמא

״אמא פעם סיפרה לי שאם מסתכלים ממש חזק בכוכבים אפשר לראות פרצופים״
״אמא עבדה עליך דן״ אמר אחיו
״לא נכון! אמא הבטיחה לי שהיא לא משקרת!״ אמר דן מבטל את משמע דבריו של אחיו
״נו אז תגיד לי עכשיו דן, אתה רואה את הפרצוף של אמא ?״ אמר בקול מזלזל
דן התאמץ כל כך פקח את עיניו וסגר אותן חיפש את פרצופה של אימו בנחישות מרובה, לבסוף קם על רגליו הסתכל לשמיים והתחיל ללכת.
״לאן אתה הולך ?״ שאל אחיו בדאגה
״לחפש את אמא!״ אמר בקול חנוק והחל ללכת אחר כיפת השמיים.
הוא התהלך לבד וחשב לעצמו למה אימו עזבה. מה היה המעשה הנורא שגרם לה ללכת, ללכת ולהשאיר את המשפחה בלעדיה.
"אמא אני מתגעגע" מלמל לעצמו
הוא נכנס לתוך היער ברגליים יחפות נתן לעלים היבשים לשרוט את רגליו ולנמלים לדגדג את אצבעותיו, הוא המשיך ללכת בין העצים מזיז כל ענף שמפריע לו בדרך ואז הוא הגיע לנהר, למקום שלו ושל אמא.
הוא התיישב על הסלע הקבוע בו נהגו לדבר ביחד, להתקלח, לשחק, המקום בו נהגה אימו לדגדג אותו בכל כוחותיה הנותרים עד שהיה בוכה מצחוק.
הוא החל להרגיש תחושת ריקנות ונוסטלגיה, עבר הרבה זמן מאז שהיה כאן.
"אמא" אמר והשפיל את מבטו אל המים והחל לבכות בזעקות קורעות לב.
רעש הטיפות הזולגות מעיניו הנוגעות בנהר הוציאו אותו ממחשבותיו.
"הכוכבים בנהר" חשב לעצמו התקרב קלות וראה לפתע את אימו.
"אמא!!" צעק ונגע במים ואז הוא ראה את הכוכב של אמא.

נכתב לפני 3 שנים ו-3 חודשים

5. אני והילד

מתיישבת על הכיסא המתנדנד החורק ומולי מתיישב ילד קטן וחמוד שחור שיער ושותק.
אני לוקחת את מגדל הקוביות שאני תמיד שמה ליד השולחן ומתחילה לבנות מגדל ואז הוא מרים מבט.
המבט שלו אומר הכל, יש לו הרבה מה להגיד אבל הוא ממשיך לשתוק ומסתכל בקוביות.
אני ממשיכה לבנות והופ המגדל נופל.
״אני אראה לך איך עושים את זה״ הוא לפתע אומר נעמד על שני רגליו ומתקרב אלי
ואני צופה בו בהתפלאות ומתחילה לשאול אותו איך הוא מרגיש. והוא? ממשיך לשתוק, אני מתיישבת לידו ושואלת אותו אם אפשר להצטרף והוא עונה לי בחיוב בעזרת הנהון בראשו.
אנחנו ממשיכים לבנות את מגדל הקוביות ביחד ואז ללא שום התראה מוקדמת הוא מחבק אותי.
חיבוק חזק ואוהב ואני אוספת את כל כוחותי ומחבקת חזרה.
״אני עצוב״ הוא אומר בעיניים הכחולות שלו ומראה בגרות שמחזיקה דמעות.
״אתה רוצה להגיד לי למה אתה עצוב?״ אני עונה ומסתכלת לתוך עיניו
״אמא ואבא מתגרשים״ הוא עונה ומשפיל מבט
״אני יודעת, אמא סיפרה לי. אתה יודע, ההורים שלי גם גרושים.״ אמרתי לו
״באמת?״ שאל והרים את מבטו מעט
״כן, למעשה, הם התגרשו כשהייתי כמעט בגילך״
״אתה רוצה שאני אגיד לך סוד?״ אני אומרת כמעט בלחש
״כן!״ אמר בשמחה וקירב את אוזנו אל שפתיי
״כל שנה קיבלתי שתי מתנות יום הולדת וחגגתי פעמיים יום הולדת!״ אמרתי כמעט בשקט מוחלט
״ואו!״ אמר בחיוך
לפתע נשמעה דפיקה בדלת והגיעה אישה מבוגרת בעלת שיער שטני לחדר ולקחה את אותו הילד
״להתראות!״ אמר בחיוך והלך לאימו
״אמא זה נכון שאני אקבל שתי מתנות?״ שמעתי מבעד לדלת ואני חייכתי חיוך גדול.

נכתב לפני 3 שנים ו-3 חודשים

6. כוזב עצמי מול אני העצמי

עומדת מול המראה ומחייכת,
מסתכלת על פניי ומתאפקת,
הדמעות זולגות הגרון חנוק ואני? אני מחייכת,
מחשבות עולות הלב זועק והגוף נינוח,
שואלת את עצמי מי אני?
אני זאת היא, זאת שמחייכת.
המחייכת צוחקת שמחה ומשתדלת,
משתדלת לא לפרוק משתדלת לא להתפרק שמא היא תחשוף את זאת שלא אוהבת,
זאת שלא אוהבת היא לא נחשפת אבל היא נשארת,
היא נשארת עם זאת שמחייכת.
היא לא אוהבת את עצמה, לא אוהבת את החיים אבל היא כן אוהבת את זאת שמחייכת.
זאת שמחייכת היא הכתף של זאת של אוהבת, היא תומכת בה ומראה לה שיש גם טוב בעולם, למעשה היא המסיכה של זאת שלא אוהבת.
זאת שלא אוהבת היא החושך של זאת שמחייכת. צד אפל דיכאוני שעטוף במחשבות אובדניות שנאה עצמית ולפעמים פגיעה עצמית.
זאת שלא אוהבת פגעה בעצמה ומאז הבטיחה שלא תעשה זאת יותר ואז נוצרה זאת שמחייכת,
אף אחד לא מכיר את זאת שלא אוהבת, היא שם בדפים, ביומנים, נקרעת עם עצמה לבין העטים.
זאת שמחייכת כולם מכירים, מדברים, אוהבים, עד שנחשפת זאת שלא אוהבת.
היא חדלה מלהיחשף חדלה מלדבר עד שלאט לאט האמינה שיותר לא קיימת.
לפעמים היא שם מתפרצת אבל מתאפקת הלא היא זאת שמחייכת.
היא חייבת לחייך, חייבת לצחוק חייבת להישאר תמיד זאת שמחייכת.

נכתב לפני 3 שנים ו-5 חודשים

7. דמויות

דמות שחורה,
דמות לבנה,
שתיהן עומדות אחת מול השנייה,
אחת עם כנפיים,
השנייה עם קרניים,
שתיהן באו מאותה נשמה
כל אחת בחרה בדרך שונה,
האם זה עושה אחת רעה ?
או שמא הדרך שבחרה יותר טובה מהדמות השניה?
זאת לא נדע כי התשובה לא עכשיו,
נבין זאת כאשר אם הנשמה תחזור בגילגול הבא.

נכתב לפני 4 שנים ו-11 חודשים

8. ים

נעמדה מול ים סוער,
צועקת את כל מה שיש לה בלב,

מלמלה מילים וביניהם ״סליחה״
מבקשת שליבה יקבל מחילה,

נתנה לגלים לשטוף את רגליה,
הרגישה איך אלוהיה גואל אותה מחטאיה,

הרימה את ראשה וראתה כחול בעיניה,
שמיים נקיים מעננים ולא עוד דמעות מלוחים,

חיוך גדול נפרש על פניה,
ידעה שיש מי ששומע את תפילותיה.

נכתב לפני 5 שנים ו-3 חודשים

9. חלומות

כמו ציפור דרור רק חלמה לנדוד
בלי מחשבות בלי תהיות
רק היא, אל עבר החלומות.

חופשיה מהעבר וצופה אל העתיד,
לא מפחדת ממה שמחכה לה מעבר ההרים,
מסתכלת למטה ולא מפחדת ליפול,
מסתכלת למעלה ולא מפחדת לעלות.

נותנת לרוח להעיף אותה בין הענפים,
הלא איך חלומות מתגשמים בלי קצת חתכים?
היא נפלה, היא טעתה אבל תמיד הסתכלה.
ידעה שלא משנה מה מאחורי ההרים מחכה לה עולם של חלומות מתגשמים.

נכתב לפני 5 שנים ו-10 חודשים