סאשה

סאשה

בן 47 ממשגב




» דירג 26 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 24 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני 4 שנים ו-5 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני חודש

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» מדף הספרים (4 מתוך 24)

מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

גינה ציבורית היא בית בושת.
מהי גינה ציבורית?
בית בושת.
מזבלה.

אין עצוב מגן משחקים נטוש.
כאלה שאתה עובר על ידם בשעת בין ערביים חורפית. כשחבלי הנדנדה לחים, המושבים רטובים וסולמות הברזל קרים למגע.
נוגים עוד יותר הם הגנים בישובים האמידים. אלה עד לא מכבר אכלסו פעוטות של זוגות צעירים.
כולם גדלו, סיימו תיכון והתגייסו ואין מי שישתעשע בשטח המתקנים הכל כך בטוח.
להבדיל מגני השכונות, שם לא תמצא שלכת פיקוס. לא עלווה, ולא אותו פרי מטנף.
שם תמצא שיחי גרניום, ורדים, בוגנוויליה, אלונים, ויריעות בד מתוחות שייצלו על ראשי הילדים.
הספסלים ועמודי התאורה מעוצבים ביד אמן וחדשים למראה.

כאן ספסלי העץ מתקלפים משכבות רבות של צבע חום פשוט וסתמי ופחי אשפה גדושים עד גדותיהם.

אני נכנס בשערי הגינה הציבורית של שכונת ילדותי, פוסע בשבילי אספלט מבוקעי שורשי פיקוס אימתניים.
שורש אלים במיוחד, מרחיב את שליטתו, מייצר קפלי קרקע לאורך השביל כמו היו פסי האטה אקראיים לרוכבי האופניים ומרים שני ספסלים.

אני משחרר את כלבי מהרצועה לטייל בגפו ומתישב על אחד הספסלים הלחים כשדמות קשישה מוכרת לי פוסעת בקצה הגינה. תמרות עשן כחלחל וריח הז'יטאן עושים דרכם עד לנחירי אפי . כלבה הזקן מדדה לצידה, וקולות התכנית "אקדמיה בא' " בוקעים מהטרנזיסטור הישן שצמוד לאזנה. תמיד מאזינה לרשת א' ההיא, ותמיד מזכירה לי חדרי מדרגות עם ניחוחות של נפט ונפטלין בינואר גשום.

מבט חטוף בארגז החול הישן מזכיר לי אותו מוטל לארץ , מדמם וקורא לעזרה.

היא תופסת מקום על הספסל לצדי ולוקחת שאיפה עמוקה מהז'יטאן.

- 'עדיין אוהב לבוא הנה בחור...?'
- אין לי מקום אחר' אני משיב ומצית לעצמי סיגריה.
- 'אתה מזיק לבריאות שלך, כדאי שתפסיק לפני שיהיה מאוחר מידי.מה עם המיידל'ה ההיא?'

ימי המיידל'ה ההיא חלפו לפני שני עשורים וחצי והיא תמיד שואלת עליה, מעלה אותה באוב.

שוב ושוב הוא טיפס על מגלשת הפח והחליק. כמו מנטרה ללא תכלית. כמו אותו קהל מתפללי ביהכ"ס ביום כיפור , מחרה מחזיק אחרי החזן: "בדיל ויעבור" שוב ושוב עד שלאלוהים נמאס. בטוח נמאס לו.
השמש שקעה מזמן, ואלומת ניאון קלושה מהפנס היחידי בגינה הציבורית האירה בקושי את מגרש המשחקים.
התגפפתי עם מ' מאחורי השיחים כשהוא עלה וירד במגלשה.

- 'תגיד, בן כמה הכלב שלך?'
- 'שלוש וחצי'
- 'שלי יהיה בן 14 בחודש הבא'
- 'אז הוא ימות בקרוב. את יודעת את זה , נכון?'
- 'אני יודעת, גם אני אסתלק בקרוב'

מהתיק היא מוציאה שקית נייר עם בורקסים אחדים ממולאים תפו"א.

- 'תתכבד' היא מציעה בחביבות
- 'לא תודה, באמת אין צורך'
- 'איש צעיר, לא מסרבים לדודה זקנה'

נשיקות בוסריות, ניצני שדיה ,מגע אצבעותיה המרפרפות על רוכסן מבושיי ומתהדקות סביב בשרי הטריפו את דעתי עד שחדלתי להשגיח עליו.
בין השיחים, בין בקבוקי הבנגים , בדלי הסיגריות ופגר הדוכיפת הנוקשה גיליתי את האור.



בחוסר חשק מופגן, נטלתי בורקס אחד. השתדלתי לבחור את הקטן והנקי ביותר בשקית, אך לשוא. תכולת השקית הדיפה ריח רע של מזון לא טרי.
כלבי שוטט ליד אחד הפחים, מרחרח שקית נייר עם שאריות פלאפל וכתמי טחינה עטרו את חוטמו.

- 'קניתי את זה במאפיה של בכור, אולי תיקח עוד?'
- 'לא לא... באמת תודה'


שבר בקבוק זכוכית הציץ מתוך ארגז החול. כל גלישה שלו נסתיימה בחבטה נוספת בעפר. חבטות שהלכו והבליטו את חוד הזכוכית.
ידה עלתה וירדה בתוככי מכנסיי, מגבירה את קצב פעולתה.

נאלצתי לבסוף להביא את המאפה אל פי ולנגוס בבצק העבש. גרגרי שומשום אחדים פיצו אך במעט על החוויה הקולנרית המפוקפקת. פצחתי בלעיסה ארוכה של נגיסה קטנטנה, משהה את הבליעה ממש כמו אז, כשביקשתי להשהות את פרץ הדם מקרסול הפעוט עליו אמור הייתי להשגיח.
תחושת קבס עלתה בקיבתי וגרוני השתוקק לכוסית גראפה טובה.

רגע לפני השיא הראשון של חיי, הוא צרח מתוך ארגז החול וכל רצוני היה להרוג אותו.

מהו קרסול מדמם?
מטרד.
מטרד איום.
נכתב לפני 3 שנים
הקוראים:



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ