יחסית לאדם שאוהב מאוד לקרוא ספרים, אני חושב שיש לי בעיה לא קטנה עם סמליות. בתיכון אני לא תמיד הסכמתי עם הפרשנויות שמשרד החינוך הורה למזוג לאוזנינו. העידה על כך גם בתו של יהודה עמיחי, שסיפרה בראיון שאביה אמר לה שאם היא רוצה להבין את השיר- שתפנה אליו, אך אם היא רוצה להצליח במבחן- שתיצמד לסילבוס. כמו כן אציין חבר מהעבר שקרא די במקביל אליי את "1984" ומצא סמל בכל מילה וכל פסיק, עד כדי כך שהמאיס עליי את הקריאה לזמן מה ובפרט את מלאכת הפרשנות.
כתבתי את הדברים הנ"ל משום שסופו של הספר מוצא אותי מבולבל ומתוסכל. (אני לא מתכוון לחשוף פה פרטי עלילה שיקלקלו את הקריאה, אבל ייתכן שתחשיבו את מה שאעשה כאן כספוילרים למסרים השונים מהסיפור, אז ראו הוזהרתם). ז'אן בטיסט גרנוי נולד לאימא שלא רצתה בו והוצאה להורג, עבר מבית אומנה למעביד אחד למעביד אחר, ומעולם לא חווה אהבה. מהר מאוד הוא מגלה שחוש הריח שלו מפותח במיוחד ומבין שברצונו לעסוק בבשמים. באמצע הספר בערך הוא מגלה כי ביכולתו לגרום לאנשים לאהוב אותו ושם זאת כמטרה, אך מנגד, לא נראה שלאדם המוזר, האדיש והקר הזה יש צורך אמיתי באהבה.

אני התקשיתי להשלים עם הפשט וכל הזמן חיפשתי את הדרש. לא ייתכן, אמרתי, שכל מה שהסופר התכוון זה לדון ביכולת האדם לאהוב או להיות נאהב כתלות בתנאי הסביבה אליהם נולד- ועל הדרך לברך את הגיבור בחוש ריח יוצא דופן וכך לתרץ עיסוק ספרותי מיוחד בחוש שפחות מקבל תשומת לב. לכאורה, הדיון שציינתי כאן לגבי האהבה נשמע מספיק עמוק, אז למה לי לחפש עוד? קודם כל, משום שאם זו אכן הייתה הכוונה, הביצוע חלש ביותר. הסיבה השנייה היא שיש יותר מדי סיבות להאמין שיש עוד רבדים בטקסט. אחרת למה למקם את העלילה בצרפת וכל כך קרוב לפרוץ המהפכה הצרפתית? רק כי בצרפת נמצאת גראס, עיר הבשמים? אם כך, איזו חשיבות יש לעיתוי? אז החלטתי שגרנוי מסמל את המהפכה, שהסירחון שחש באנשים סביבו הוא הסירחון של צרפת הישנה, שרציחותיו הן למעשה הרציחות הרבות שביצעו רובספייר והג'קובינים באמצעות הגיליוטינה. הלוואי וזה היה תופס. כך הייתי מרגיש שקראתי ספר יותר אינטליגנטי. עם התקדמות העלילה, מצאתי פגמים בפרשנותי והבנתי שהיא שגויה לגמרי או שהיא צריכה חיזוק נוסף.
הפרשנות הבאה שלי נגעה בעיצוב האישיות ובהתבגרות. גרנוי נולד חסר ריח אופייני, טבולה רסה, וכעת הוא מפלס את דרכו בעולם במטרה למצוא את הריחות שמוצאים חן בעיניו ולרקוח לו בושם אישי שיהיה טוב מכל הבשמים. כלומר הוא לא מושפע ישירות מהורים ואין לו משפחה מאמצת קבועה, כך שבכוחו לספוח מהסביבה ללא חינוך מכוון אמיתי. הוא יכול לבחון הכל, לקחת מהטוב ולזנוח את הרע. הפירוש הזה יכול לחפוף לפירוש הקודם, בכך שהוא מואס בקיים סביבו ומחפש משהו חדש ומוצלח יותר. לצערי, גם הפרשנות הזאת לא הרגישה לי מספיק מדויקת בסיום הספר. גם השילוב של השתיים לא.

לסיכום, ההרגשה שלי הייתה דומה להרגשה בסוף "חיי פיי", אי אילו שנים לפני שהפך לסרט: הרגע סיימתי לקרוא ספר די מדובר ונחשב. אני ממש מקווה שיש בו עומק יותר ממה שנדמה לי. אני מעדיף לחשוב שהחמצתי כוונה נעלה מאשר שפיתחתי את המחשבה יותר מאשר הצליח לעשות הסופר, כי אחרת זה ממש היה בזבוז זמן.

אחרי פרוייקט לזרוס, הכה נפלא, מפעים ומרגש, ציפיתי לעוד מנה מזה, מהיכולת לשעשע ועם זאת להיות כל כך רציני וכל כך כואב. זה לא קרה. זה ספר טוב. הוא כתוב היטב, הוא מעניין, ובכל זאת הוא פחות נגע בי. האמת היא שאחרי הסיפור הראשון כמעט נטשתי אותו. גם השני לא הואיל הרבה, אבל הקרדיט שפרויקט לזרוס הקנה להמון אצלי, הוא כה גדול, כך שהמשכתי ואני שמחה שלא פרשתי, כי ככל שמתקדמים הוא משתבח. שני הסיפורים האחרונים ממש טובים בעיני, לא רק כחלק ממכלול.

גם כאן זה סיפור של מהגרים. הוא מספר על ילדות בסרייבו שלפני המלחמה ועל חיי מהגרים בוסנים בשיקגו ובקנדה, מהגרים שהגיעו לשם לפני ואחרי המלחמה. זהו קובץ סיפורים, המתקבצים לכדי רומן, כיון שדמות המספר אינה משתנה וגם חלק מדמויות המשנה, בעיקר בני משפחתו, מתגלגלים איתו מסיפור לסיפור.

יש בספר געגוע רב לבוסניה. ברגע שזירת ההתרחשות היא בוסניה, הצבעים עזים יותר, הכל מתחיל ללבלב, כל מאורע, חסר משמעות ככל שיהיה, יש בו היכולת להרטיט ולגעת.

חשבתי הרבה על מה עושה את הספר הזה לפחות טוב מן הקודם שלו. אני חושבת שיש כמה דברים:
בלזרוס, השזירה של שני סיפורי מהגרים מתקופות שונות, מהגר בוסני מסוף המאה ה 20 ומהגר יהודי מתחילתה, העצימה את האמירה האוניברסלית, מה גם שנעשתה בכשרון ניכר כך שלא ניתן היה להבחין בקו התפר. בלזרוס, דרך סיפורי המהגרים באה גם ביקורת על החיים המערביים, על הרדידות ועל השטחיות ועל היעדר משמעות. פה אין מזה.
מעבר לכך, אני חושבת שחלק ממה שעשה את לזרוס לספר כל כך טוב, זו הדמות הגדולה מהחיים, הססגונית כל כך, של רורה, הבוסני הגוזמאי, שמוליך אותו, את המספר, בסרייבו החרבה, ואף על פי שאתה לא מאמין לאף מילה שיוצאת לו מהפה, אתה לא רוצה שיפסיק לספר את הסיפורים הפנטסטיים שלו. בזכותו סרייבו מרגשת שבעתיים.

בשנת 1946 אנגליה ליקקה את פצעיה ממלחמת העולם השניה. נכון היא היתה בין המנצחים אבל לונדון המופגזת היתה הרוסה בחלקה הגדול, קיצוב אכזרי התנהל במוצרי מזון וסחורות. האופוריה של הניצחון במלחמה האיומה שקעה לכדי חיים אפרוריים - וקשים - של יום יום. ג'ולייט אשטון היא סופרת שלא בטובתה - בזמן המלחמה כתבה טור בעיתון, שתאר את החיים בזמן מלחמה בנימה הומוריסטית. אחרי המלחמה היא מחפשת נושא לספרה הבא ומוצאת אותו במכתב מקרי שקיבלה מתושב האי גרנזי, המתאר מה שקרה שם במלחמה.

גרנזי שייך לקבוצת איים הממוקמת מול חופי נורמנדי, שבגלל נסיבות היסטוריות יוצאות דופן קשורה דווקא לאנגליה. הם אינם חלק מהממלכה המאוחדת, תושביהם אינם אזרחים בריטיים אך הם בעלי דרכון אנגלי וזכות תושבות באנגליה (נשמע לי פשוט מושלם, מה גם שבאיים מזג אוויר ממוזג ונפלא, אין מיסי רכוש או מיסי רווח, ומס הכנסה בגובה 20% לכל היותר!) אבל ב 1940 הם נכבשו ע"י הגרמנים וסבלו עד סיום המלחמה מבידוד, רעב, וחלק מהתושבים אף נשלחו למחנות באירופה על "סיוע לאויב" "החזקת מקלטי רדיו" וכנ"ל סיבות שצבא הכובש אוכלוסייה מגדיר כהתנהגות אסורה.

הסיפור כתוב כחלופת מכתבים בין שלל הדמויות. ספרי מכתבים יכולים ליפול לאחת משתי מלכודות. או שהסופר מייגע בתאורי יתר כדי שקוראיו יבינו מה קורה, או שהקוראים מגששים באפלה ומתקשים להבין מה גרם לתפנית העלילה, או מה אופיו של הכותב. הספר הזה נמלט מהפחים האלה בזכות הכתיבה החיננית, השנונה ומלאת ההומור, וההתכתבות בין שלל הדמויות, המאפשרת לקורא להבין מה קורה ומאפשרת לסופרת לפתח את דמויותיה ולא להשאירן חד ממדיות.

עיקר קיסמו של הספר הוא ההומור בו משתמשת הסופרת גם לגבי נושאים שבדרך כלל אינם מצחיקים. שייפר מצליחה להראות צדדים שונים - חיוב בחלק מהכובשים, שלילה בחלק מהנכבשים, מה שמונע מהסיפור להיות סטיריאוטיפי. כמיטב המסורת של הכתיבה האנגלית ג'ולייט אשטון חושפת חולשות וליקויים, והופכת בעינינו לאדם בשר ודם, חינני ומושך. הספר מהנה ביותר לקריאה, נוגע ללב וגם מצחיק, למרות שהסיפור מגיע גם לאזור ה"לא יכול להיות".