“# קוראים לו בנג'מין והוא "ילד היד" של פילה. היא אישה שחורה שמנהלת ביד רמה חווה בעמק, כמו את משפחתה. מוחה מלא תכנונים, היא יודעת לדרבן את ילדיה ובעלה להישגים שמשפחת קומונאטי אמורה, לדעתה, להגיע אליהם. "ילד יד" הוא פראפרזה על "האכלת יד" שמתייחסת לגורים או גוזלים שנינטשו (או נגזלו מקינהם) ואדם מאכיל אותם בידו וגורם להם להרגיש שהוא ההורה שלהם. כי בנג'מין הופיע יום אחד על סף דלתה של פילה, בוכה בדמעות של בן שלוש אבוד והיא אספה אותו אליה וגידלה באהבה. אולי היתה ראוייה לפרס על המעשה הנאצל. אלא שפילה היא אישה שחורה ובנג'מין הוא ילד לבן. הישגתי את הספר הזה לפני כמה חודשים ושמרתי לי אותו כפינוק מיוחד. מקריאת שני ספריה האחרים של הסופרת, ידעתי שהספר הזה יזמן לי חוויית קריאה נפלאה, וצדקתי. הסיפור מתרחש בדרום אפריקה של סוף המאה ה-19, נכתב אחרי "הקפות ביער" מרטיט הלב על קהילת חוטבי העצים המתגוררת ביער, חיה בעוני מחפיר שאינה יכולה להיחלץ ממנו ומתמודדת על הטריטוריה עם פילים שהם גזע עתיק וחכם יותר מהאנשים שמנסים – ומצליחים – לגזול מהם את שטח מחייתם. היכולת של מתייה להעיר את מושאי סיפורה ולהפוך אותם לחלק מחיי הקוראת היא מופלאה ממש. רוב הזמן קראתי בנשימה עצורה, ורציתי לחזור אליו בכל רגע פנוי. מתיה מצליחה לאפיין את אופי דמויותיה בדרך שסופרים מעטים מצליחים לעשות זאת. הנה הוא העצלן המבקש לנצל את החלשים ממנו לעשות את עבודתו ומפעיל את אגרופיו על החלשים המסרבים. הנה מי שמוחה מתפוצץ מרעיונות שאין להם מוצא והדבר היחיד שמגביל אותה הוא גאוותה שאינה מאפשרת לה לבקש עזרה כשצריך. הנה הוא ילד שנקרע ממשפחתו, שכל הביטחון ששאב מהאהבה והקבלה נעלם יחד איתם, ועליו להסתגל לחוסר האונים וחוסר הצדק ולחיים במקום בו לא רואים את השמיים. והנה הילדה שאין לה אלא צריחות וזריזות רגליים, לברוח למקום אחר ולאפשר לעצמה סוג של הגשמה. ההפרדה הגזעית אינה מודגשת במיוחד בספר הזה, אבל אפריקה שמתארת מתיה היא מקום שההפרדה שולטת בו. בין חוטבי-עצים לבין חקלאים, בין החיים ביער לחיים בעמק. בין הגוררים כל ימיהם גזעי עצים לבין המלחים והנתבים המתמודדים עם הים וסערותיו, בין דוברי אנגלית לדוברי הולנדית (אפריקנס) בין אנאלפבתים ליודעי אות וגם בין עשירים לעניים. הספר הזה נכתב ב 1986 ויצא לאור בעברית ב 2002. הוא תורגם (מאנגלית. נדמה לי שמתייה כתבה באפריקנס) בידי דלי שלו, שעשתה מלאכה נאמנה. כל כך נאמנה שבחרה בחירות מוזרות. למשל – דרך הפניה של צבעוני לאדם לבן מתורגמת כ"בעל הבית" (ניחשתי שהיתה צריכה להיות מאסטר) מה שהזכיר לי איזה ספר שקראתי מזמן, ששמה של הגיבורה היה כנראה "קוויני", ותורגם ל"מלכה"... לפעמים מישהו צריך להרגיע את המתרגם. הספר היה מקבל 5 כוכבים כמו שני הספרים האחרים של הסופרת שקראתי, לולא משהו בסוף שנראה לי ברמה שונה משאר הספר. אבל אני מתקטננת: 4.5 כוכבים יעוגלו כלפי מעלה בזכות החווייה שהעניקה לי מתייה. מה חבל שקראתי את כל מה שתורגם ממנה ולא נראה לי שיתרגמו עוד.”

“סיפור יפה שמתרחש באפריקה בסוף המאה ה -19. אנשים קשי יום שבגדול מתחלקים בספר לשניים : הלבנים שגרים ביער והשחורים שגרים בעמק. בכל מקרה כולם סובלים, כולם על סף רעב ללחם, כולם אומללים ולא יודעים מהיכן יביאו אוכל מחר. מי שבעל כורחו מתערבב עם שתי הקבוצות האלה בלי לדעת באמת מה הוא מקומו זה ילד קטן, לבן. מהרגע שהוא זוכר את עצמו הוא הילד של פילה - אימו השחורה והמסורה. הוא הגיע אליה בדרך מסתורית - פשוט עמד בדלת הכניסה יום אחד כשהוא בן 3 בערך. היא אספה אותו אליה והתייחסה אליו כאל כל אחד מילדיה במשך 9 שנים. העסק מסתבך כאשר בעקבות מפקד אוכלוסין שנערך באזור מבינים שהילד לא שייך למשפחה הזאת כמובן. מיידית הוא מוחזר למשפחה לבנה מהיער שבנם אבד בדיוק בתקופה ההיא והאם מזהה את הילד הזה כילדה שאבד. בנג'מין הילד כעת מועבר לחזקת המשפחה הלבנה "הטבעית" שלו ולמרות שמבחינת הרשויות הכל הובא על מקומו בשלום הרי שעבורו מתחיל גהנום אחד ארוך של חוסר השתלבות והשאלה התמידית ככל שהוא גודל:'מאיפה באתי?' מערכת יחסית מורכבת עם אחותו החדשה הלבנה מצליחה בו זמנית גם לסבך את חייו אבל גם למצוא סוג של חברה לחלוק איתה את האומללות. הרקע לסיפור מאוד מעניין - אפריקה המחוספסת ללא כל אלמנטים מערביים מפותחים כמעט. הכל מאוד מאוד דל והעוני מציץ מכל פינה בלי להתחשב בצבע העור. תחושת ייאוש אופפת כמעט הכל. הכתיבה מאוד זורמת אבל לא מתפשרת על איכות שזה דבר שאני מאוד מעריכה בספר. ישנו חלק אחד לקראת סוף הספר שהסיפור לוקח קצת למקום אחר, נמרח פתאום ומייגע. לטעמי שם הוא איבד את הכוכב החמישי שלי.”

“לקחתי את הספר מהספריה, היות והכרתי את דלין מתייה מספרים אחרים - הקפות ביער ויום הסנונית, גם הם על החיים בדרום אפריקה עם האפרטהייד, מנקודת מבט של תושבת לבנה. הספר היה ממורטט למדי, מאוחה בכמה מקומות ובאופן כללי נראה בלוי, וזה סימן טוב, כי הוא לא סתם חימם את המדף אלא נקרא. ואכן לא התבדיתי, והספר טוב. רוב רובה של העלילה כתוב כבר בתקציר שעל הכריכה האחורית, ועל כן אין הרבה הפתעות, וגם אין טעם לחזור עליה כאן. יופיו של הספר אינו בקווי העלילה העיקריים, ואין גם הפתעות יוצאות דופן. יש כאן כתיבה פשוטה, של עלילה פשוטה, מתן מבט משני צדדים שונים - האם הצבעונית המאמצת, ומשפחת חוטבי העצים הלבנה. וכן נקודת מבטו של הילד בנג'מין/ לוקאס הקרוע בין שתי הזהויות שלו - הלבנה מלידה, והצבעונית מחינוך ואימוץ. כמעט מכל פרמטר שהוא המשפחה הצבעונית יוצאת וידה על העליונה - רמת ההשכלה, רמת ההכנסה, היכולת ליזום ולהוציא אל הפועל את מה שנראה כחלומות בהקיץ, וחשוב מכל - היכולת לאהוב וללכד את המשפחה סביבך. מתוך הכל צצה ועולה דמותה של פילה, האם המאמצת הצבעונית כאישה חזקה, פועלת ויוזמת. גם במשפחה הלבנה יש דמות חזקה - האב, אליאס, אבל אצלו החוזק מתבטא באלימות, והיוזמה מתבטאת בעיקר בחלומות בהקיץ שאינם פרקטיים. ולא שהמשפחה הצבעונית חפה מבעיות - עוני, פשע, אלכוהול, ועוד, אבל האהבה קיימת ושווה הכל. אם רוצים אפשר בתת הטקסט לראות את סיפורו של בנג'מין/ לוקאס הקרוע בין זהות צבעונית-ילידית וזהות לבנה-שלטת, כסיפורם של כל אזרחי דרום-אפריקה, השחורים והלבנים גם יחד. ובסיום המגילה אומר שוב - מומלץ בכל לב לקריאה.”

“אוי אוי אוי איזו אכזבה מרה אחרי "הקפות ביער". קודם כל, הספר רצוף שגיאות בעברית. דרושה עריכה דחופה. הספר מתחיל לא רע, ומצליח לעניין אותנו בסיפור עצוב (גם אם יש נחמה בסופו, הדרך אליה רצופה מכשולים). לקראת האמצע משתנה פתאום הקצב - ביעף חולפות להן שנים, הדמויות מאבדות כל פוטנציאל לעומק אם היה כזה, והספר פשוט מתרסק. חבל. אולי הבעיה טמונה בתרגום, אולי לא, אני לא יודעת. אבל אם יש לכם משהו יותר טוב לקרוא, מה טוב.”

“# קוראים לו בנג'מין והוא "ילד היד" של פילה. היא אישה שחורה שמנהלת ביד רמה חווה בעמק, כמו את משפחתה. מוחה מלא תכנונים, היא יודעת לדרבן את ילדיה ובעלה להישגים שמשפחת קומונאטי אמורה, לדעתה, להגיע אליהם. "ילד יד" הוא פראפרזה על "האכלת יד" שמתייחסת לגורים או גוזלים שנינטשו (או נגזלו מקינהם) ואדם מאכיל אותם בידו וגורם להם להרגיש שהוא ההורה שלהם. כי בנג'מין הופיע יום אחד על סף דלתה של פילה, בוכה בדמעות של בן שלוש אבוד והיא אספה אותו אליה וגידלה באהבה. אולי היתה ראוייה לפרס על המעשה הנאצל. אלא שפילה היא אישה שחורה ובנג'מין הוא ילד לבן. הישגתי את הספר הזה לפני כמה חודשים ושמרתי לי אותו כפינוק מיוחד. מקריאת שני ספריה האחרים של הסופרת, ידעתי שהספר הזה יזמן לי חוויית קריאה נפלאה, וצדקתי. הסיפור מתרחש בדרום אפריקה של סוף המאה ה-19, נכתב אחרי "הקפות ביער" מרטיט הלב על קהילת חוטבי העצים המתגוררת ביער, חיה בעוני מחפיר שאינה יכולה להיחלץ ממנו ומתמודדת על הטריטוריה עם פילים שהם גזע עתיק וחכם יותר מהאנשים שמנסים – ומצליחים – לגזול מהם את שטח מחייתם. היכולת של מתייה להעיר את מושאי סיפורה ולהפוך אותם לחלק מחיי הקוראת היא מופלאה ממש. רוב הזמן קראתי בנשימה עצורה, ורציתי לחזור אליו בכל רגע פנוי. מתיה מצליחה לאפיין את אופי דמויותיה בדרך שסופרים מעטים מצליחים לעשות זאת. הנה הוא העצלן המבקש לנצל את החלשים ממנו לעשות את עבודתו ומפעיל את אגרופיו על החלשים המסרבים. הנה מי שמוחה מתפוצץ מרעיונות שאין להם מוצא והדבר היחיד שמגביל אותה הוא גאוותה שאינה מאפשרת לה לבקש עזרה כשצריך. הנה הוא ילד שנקרע ממשפחתו, שכל הביטחון ששאב מהאהבה והקבלה נעלם יחד איתם, ועליו להסתגל לחוסר האונים וחוסר הצדק ולחיים במקום בו לא רואים את השמיים. והנה הילדה שאין לה אלא צריחות וזריזות רגליים, לברוח למקום אחר ולאפשר לעצמה סוג של הגשמה. ההפרדה הגזעית אינה מודגשת במיוחד בספר הזה, אבל אפריקה שמתארת מתיה היא מקום שההפרדה שולטת בו. בין חוטבי-עצים לבין חקלאים, בין החיים ביער לחיים בעמק. בין הגוררים כל ימיהם גזעי עצים לבין המלחים והנתבים המתמודדים עם הים וסערותיו, בין דוברי אנגלית לדוברי הולנדית (אפריקנס) בין אנאלפבתים ליודעי אות וגם בין עשירים לעניים. הספר הזה נכתב ב 1986 ויצא לאור בעברית ב 2002. הוא תורגם (מאנגלית. נדמה לי שמתייה כתבה באפריקנס) בידי דלי שלו, שעשתה מלאכה נאמנה. כל כך נאמנה שבחרה בחירות מוזרות. למשל – דרך הפניה של צבעוני לאדם לבן מתורגמת כ"בעל הבית" (ניחשתי שהיתה צריכה להיות מאסטר) מה שהזכיר לי איזה ספר שקראתי מזמן, ששמה של הגיבורה היה כנראה "קוויני", ותורגם ל"מלכה"... לפעמים מישהו צריך להרגיע את המתרגם. הספר היה מקבל 5 כוכבים כמו שני הספרים האחרים של הסופרת שקראתי, לולא משהו בסוף שנראה לי ברמה שונה משאר הספר. אבל אני מתקטננת: 4.5 כוכבים יעוגלו כלפי מעלה בזכות החווייה שהעניקה לי מתייה. מה חבל שקראתי את כל מה שתורגם ממנה ולא נראה לי שיתרגמו עוד.”

“סיפור יפה שמתרחש באפריקה בסוף המאה ה -19. אנשים קשי יום שבגדול מתחלקים בספר לשניים : הלבנים שגרים ביער והשחורים שגרים בעמק. בכל מקרה כולם סובלים, כולם על סף רעב ללחם, כולם אומללים ולא יודעים מהיכן יביאו אוכל מחר. מי שבעל כורחו מתערבב עם שתי הקבוצות האלה בלי לדעת באמת מה הוא מקומו זה ילד קטן, לבן. מהרגע שהוא זוכר את עצמו הוא הילד של פילה - אימו השחורה והמסורה. הוא הגיע אליה בדרך מסתורית - פשוט עמד בדלת הכניסה יום אחד כשהוא בן 3 בערך. היא אספה אותו אליה והתייחסה אליו כאל כל אחד מילדיה במשך 9 שנים. העסק מסתבך כאשר בעקבות מפקד אוכלוסין שנערך באזור מבינים שהילד לא שייך למשפחה הזאת כמובן. מיידית הוא מוחזר למשפחה לבנה מהיער שבנם אבד בדיוק בתקופה ההיא והאם מזהה את הילד הזה כילדה שאבד. בנג'מין הילד כעת מועבר לחזקת המשפחה הלבנה "הטבעית" שלו ולמרות שמבחינת הרשויות הכל הובא על מקומו בשלום הרי שעבורו מתחיל גהנום אחד ארוך של חוסר השתלבות והשאלה התמידית ככל שהוא גודל:'מאיפה באתי?' מערכת יחסית מורכבת עם אחותו החדשה הלבנה מצליחה בו זמנית גם לסבך את חייו אבל גם למצוא סוג של חברה לחלוק איתה את האומללות. הרקע לסיפור מאוד מעניין - אפריקה המחוספסת ללא כל אלמנטים מערביים מפותחים כמעט. הכל מאוד מאוד דל והעוני מציץ מכל פינה בלי להתחשב בצבע העור. תחושת ייאוש אופפת כמעט הכל. הכתיבה מאוד זורמת אבל לא מתפשרת על איכות שזה דבר שאני מאוד מעריכה בספר. ישנו חלק אחד לקראת סוף הספר שהסיפור לוקח קצת למקום אחר, נמרח פתאום ומייגע. לטעמי שם הוא איבד את הכוכב החמישי שלי.”

“לקחתי את הספר מהספריה, היות והכרתי את דלין מתייה מספרים אחרים - הקפות ביער ויום הסנונית, גם הם על החיים בדרום אפריקה עם האפרטהייד, מנקודת מבט של תושבת לבנה. הספר היה ממורטט למדי, מאוחה בכמה מקומות ובאופן כללי נראה בלוי, וזה סימן טוב, כי הוא לא סתם חימם את המדף אלא נקרא. ואכן לא התבדיתי, והספר טוב. רוב רובה של העלילה כתוב כבר בתקציר שעל הכריכה האחורית, ועל כן אין הרבה הפתעות, וגם אין טעם לחזור עליה כאן. יופיו של הספר אינו בקווי העלילה העיקריים, ואין גם הפתעות יוצאות דופן. יש כאן כתיבה פשוטה, של עלילה פשוטה, מתן מבט משני צדדים שונים - האם הצבעונית המאמצת, ומשפחת חוטבי העצים הלבנה. וכן נקודת מבטו של הילד בנג'מין/ לוקאס הקרוע בין שתי הזהויות שלו - הלבנה מלידה, והצבעונית מחינוך ואימוץ. כמעט מכל פרמטר שהוא המשפחה הצבעונית יוצאת וידה על העליונה - רמת ההשכלה, רמת ההכנסה, היכולת ליזום ולהוציא אל הפועל את מה שנראה כחלומות בהקיץ, וחשוב מכל - היכולת לאהוב וללכד את המשפחה סביבך. מתוך הכל צצה ועולה דמותה של פילה, האם המאמצת הצבעונית כאישה חזקה, פועלת ויוזמת. גם במשפחה הלבנה יש דמות חזקה - האב, אליאס, אבל אצלו החוזק מתבטא באלימות, והיוזמה מתבטאת בעיקר בחלומות בהקיץ שאינם פרקטיים. ולא שהמשפחה הצבעונית חפה מבעיות - עוני, פשע, אלכוהול, ועוד, אבל האהבה קיימת ושווה הכל. אם רוצים אפשר בתת הטקסט לראות את סיפורו של בנג'מין/ לוקאס הקרוע בין זהות צבעונית-ילידית וזהות לבנה-שלטת, כסיפורם של כל אזרחי דרום-אפריקה, השחורים והלבנים גם יחד. ובסיום המגילה אומר שוב - מומלץ בכל לב לקריאה.”

“אוי אוי אוי איזו אכזבה מרה אחרי "הקפות ביער". קודם כל, הספר רצוף שגיאות בעברית. דרושה עריכה דחופה. הספר מתחיל לא רע, ומצליח לעניין אותנו בסיפור עצוב (גם אם יש נחמה בסופו, הדרך אליה רצופה מכשולים). לקראת האמצע משתנה פתאום הקצב - ביעף חולפות להן שנים, הדמויות מאבדות כל פוטנציאל לעומק אם היה כזה, והספר פשוט מתרסק. חבל. אולי הבעיה טמונה בתרגום, אולי לא, אני לא יודעת. אבל אם יש לכם משהו יותר טוב לקרוא, מה טוב.”