“כישראלים אנחנו מוקסמים מגשם. פעמים רבות שמעתי את המשפט "כמה מים!, הכל ירוק!" נאמר בנימת קנאה מאנשים שחזרו מטיול באיזו ארץ ארופאית עתירת גשם. גם אלה מאיתנו (שאני לא בינהם...) המקנאים בשפע הגשם הארופאי ירגישו טוב מאד עם האקלים היבש ומעוט הגשם שלנו, אחרי שיקראו את הספר הזה. הגשם היורד בסיפור ללא הפסק, גורם לטחב, בוץ ורקב, מעשיר ביצות, מוציא החוצה כל מיני יצורים לא נעימים ובקיצור - איכס.

אלה קורותיו של זוג שנישא לא מזמן. היא צעירה יפהפיה בת 25, הוא בן 38 גוץ, קצר רואי, שמנמן, דלפון שהיתרון היחיד שלו הוא שהוא יכול - כמו שאמר בראיון בטלויזיה - להשיג כל אישה בה הוא רוצה. אה, והוא (חושב שהוא) סופר. כדי שיוכל לכתוב ללא הפרעה הם עוברים מהעיר הגדולה לבית באחד הכפרים באזור מזרח גרמניה לשעבר, בית כפרי, מוזנח ומבודד משקיף לביצה וליער.
הסיפור נע בין הגרוטסקי למחריד, בין העלוב לאכזרי. דובה (DUVE ) מאפיינת את דמויותיה בקווים בוטים ומספרת את הסיפור ביד אמן. סיגנונה בוטח, היא צינית וחריפה, דמויותיה שבויות בחוויות העבר, חפות מכל מודעות, מגיבות לקורה להן מתוך אינסטינקט, בלי חשיבה ותכנון.

דובה היא סופרת גרמניה שלפי מה שכתוב על העטיפה זכתה בפרסים על סיפוריה וזה הרומן הראשון שלה. היא צינית, בוחנת מנקודת מבט ייחודית ערכים כמו "אהבה" ו"חברות", וגם תובנות מרתקות על תפקידים של גברים ונשים בתרבותינו, הצליחה להעביר אלי חוויות שלא היכרתי, כל זה בספר קטן וקריא מאד. אני אשמח לקרוא עוד סיפורים משלה, למרות שמינון האכזריות בספר די גבוה.
"נשים יפות אומללות בדיוק כמו נשים מכוערות. רק שהאחרונות חושבות שיש להן סיבה" זה אחד המשפטים (החכמים) שדובה שמה בפי הבעל. הספר הזה לא יתאים לרומנטיקאים המאמינים באהבת נצח וידידות אמת. אנשים ספקנים, ציניים, ואוהבי טרנטינו כנראה יאהבו.”

“הספר, אליו הגעתי בעקבות ביקורת שכתבה כאן yaelhar, מספר את קורותיו של זוג טרי, היא באמצע שנות העשרים, מאד יפה ומאד מושכת והוא מבוגר ממנה, בן 38, לא נראה טוב אבל אחד כזה שיודע להתחיל עם נשים. הם עוקרים מהמבורג אל בית מבודד ששוכן בלב ביצות, שם הוא מאמין שתהיה לו השראה לכתוב.

זה ספר אקסצנטרי, שמתאר שקיעה בהרבה מאד מובנים. וגם נסיונות היחלצות ממנה. כל אחד מהאנשים בספר הזה דפוק באיזשהו אופן. גם האווירה דפוקה. היא עכורה מאד, יש לה צבעים של עולם שנראה מבעד לשמשה הקדמית של האוטו שלך ביום מעונן, כשיורד גשם והמגבים לא פועלים.

ועל אף האווירה הזו הוא קריא מאד, בעיקר כיוון שהוא גם מרוחק וגם מעניין למדי. הוא עוסק בחיים של צעירים בגרמניה של היום, בגבריות ובנשיות, בניכור, באזלת יד.

למרות שברור שמדובר בתהליך של שקיעה, לאורך כל הספר לי לא היה מושג איך זה יקרה. נטוותה בו מציאות שהציעה הרבה מאד אפשרויות, כך שהוא נשאר מעניין לכל אורך הדרך.

במהלך הקריאה בו נזכרתי במשהו. לפני קרוב ל 14 שנים, רגע לפני הבית והילדים, גרנו, אני והאיש שלי, בדירה שנמצאה במרתף הבית של הורי. זה היה החורף של שנת 99 או 2000, שהיה כנראה גשום יחסית. באחד הימים חזרנו הביתה ומצאנו את הרצפה מוצפת במים. 5-10 ס"מ של מים שניסינו לגרוף, אבל זה לא ממש עזר. המים הוסיפו להגיע, כאילו נובעים מבין המרצפות. את החורף ההוא שרדנו בעזרת משאבה שהפעלנו בכל פעם שירד קצת גשם. אבא שלי, שהיה איש של פתרונות רובוסטיים, החליט שאין מצב שהוא לא מנצח את זה. בקיץ נחפרה החצר וגובה הקרקע בכל החלקה של הורי ירד בלמעלה ממטר. הבעיה נפתרה.
מה שהספר הזה הזכיר לי זו דוקא התחושה של חוסר האונים והעדר הפתרון, והמים האלה שאין לך מה לעשות נגדם, כך שאתה מוצא את עצמך יושב וקורא ספר על ספה במרכז השלולית, כי זה הבית שלך וזהו.”

“****





קראתי פעם שגועל היא תחושה שביטוייה הפיסי אופייני אך ורק לבני אדם. תוכלו לראות בעלי חיים מזוררים או מתרחקים מחיות נגועות במחלות או מאוכל מקולקל, אבל אי אפשר לתפוס פרה בפרצוף נגעל, גם אם היא דרכה על צפרדע או על ג'וק.

לפני כמה שנים ישבתי לארוחת צהריים עם כמה חברים לעבודה. אחד מהם סיפר סיפור ממש גועלי על משהו שקרה לו, ובאחד התיאורים אנשים סביבי הניחו בשאט נפש את המזלגות שלהם, בעוד שאני המשכתי לאכול בתיאבון. מה, זה לא מגעיל אותך, שאלו אותי. עניתי שאי אפשר להגעיל אותי עם מילים. כמובן שכולם קפצו על האתגר והמשיכו לנסות לגרום לי להפסיק לאכול, אבל צחקתי להם בפרצוף. נזלת? קקי? חיתולים? חתול דרוס? פחחחח. זה רק מילים.

גם הספר הזה, מסתבר, עשוי ממילים, אבל זה בהחלט הדבר הכי גועלי שקראתי בימי חיי. הספר הזה הוא גועל נפש מרוכז, ואם אני יכול להגיד עליו משהו טוב, זה שקארן דובה הסופרת הצליחה להעביר תחושת גועל כמו שבחיים לא האמנתי שספר יצליח לעשות. ספק אם הייתי מפסיק לאכול בגללו, אבל יש כאן כמה תיאורים שהם באמת דוחים באופן קיצוני: "הוא הלם בחלזונות כאחוז טירוף עד שהתפתלו מולו חתוכים ומלאי שלפוחיות דם. הוא השליך את האת וקפץ למרכז עיסת האדמה, הריר וחלקי הרכיכות המרופשות ורמס אותה בהתנשפות". אף אחד לא אוכל בספר. רק זולל. ואז, לרוב, הוא מקיא. הסקס בוטה, מוחצן, מנוכר וחסר כל עידון, וכשלא מדובר באונס אכזרי, תיאורו דורס ברגל גסה את הגבול בין אירוטיקה לוולגריות, ומשופע בהפרשות, פימות, פרפורים ואברי רביה. הכול אלים, מנוון, חסר סיכוי, וטובע בידיעה ברורה שאין שום טוב בקצה. הכול רע, והשאלה כמה רע נענית בתשובה הלאקונית, הכי רע שיכול להיות.

לא ברור לי איך סופרת ממין נקבה יכולה היתה לכתוב ספר כזה, אבל עוד יותר לא מסתדר לי איך נפשות רכות כמו yaelhar או סוריקטה היו יכולות לקרוא את הספר הזה ולהעניק לו ארבעה כוכבים תמימים כל אחת. מצד אחד, יש בו כמה דברים שהיו יכולים לעורר בי מחשבות על דברים נוספים, כמו מהו גבול ההזנחה או כמה באמת אנחנו שולטים על מה שקורה לנו כשאנחנו מתעמתים עם חלומותינו ושברם, אבל זה טובע בכל כך הרבה רפש, שאין רצון או כוח להתעמק בזה, והפורנוגרפיה של הגועל שפושה בו שוברת שיאים של טעם רע.

.


****”

“קארן דובה יודעת לשרטט סוג מאוד מיוחד של אוירה מסוייטת ומספקת, תוך הרבה הומור מרושע, חוויה בידורית מוזרה.
די ברור ש "גשם" עמוס בסימבוליקה, אבל מהסוג שנראה לי שהתפזר לכל מני כיוונים שמקשים לעמוד על דעת המספרת.
ולמרות ההסתייגות הקשה, חבל שזה ספרה היחיד המתורגם, כי הספר מלא בכמה קטעים שהם לא פחות ממבריקים. מעניין מה עוד היא יודעת לכתוב.”