הרבה מאוד אנשים חושבים שסטיינבק הולך ומתיישן, והספרים שלו נשמרים רק בגלל שהם נחשבים כקלאסיקה. הרבה אנשים גם חושבים שקשה למצוא בספרים שלו דמויות להזדהות איתם. יכול מאוד להיות שהם צודקים. אישית, אני חולה על סטיינבק, וחולה על הכתיבה שלו. סטיינבק נחשב כסופר הלאומי של ארה"ב, והוא אכן מקדיש בספריו חלק גדול לתיאור נופיה של ארה"ב (בעיקר קליפורניה) והווי החיים שהיה בה. בתור מעריץ גדול של ארה"ב (כן, אני יודע שאני מיעוט הולך ונעלם), אני מתרגש לקרוא את הספרים שלו. קדמת עדן הוא, לדעתי, שיא היצירה שלו. נלכדתי מהרגע הראשון וחשתי מועקה כשגיליתי שעוד עמודים בודדים אני עומד לסיים אותו (למרות שבהתחלה נבהלתי מאורכו). אני חושב שבספר הזה דווקא כן אפשר למצוא דמויות (אפילו נוגדות באופיין) להזדהות איתן. מי שקרא ספר או סיפור של סטיינבק ונהנה, צפויה לו חוויה של פעם בחיים. מי שלא, אולי שווה לו לנסות בכל זאת (כאמור, זה שיא היצירה שלו, וקשה להשוות לספרים/סיפורים אחרים שלו מבחינת הרמה). אני ממליץ החום

זורבה היווני הוא ספר טוב. הוא קולח, הוא לוקח אותך למרחקים אדירים (כמה מטרים מפה בכרתים), ויש בו פה ושם שנינה ששווה להכניס אותה לתיק העמוס של החיים. שנינות שכשתצטרך אותן, ותנסה לחטט בתיק הזה, לא תמצא אותם לעולם. עוד פוטנציאל לצאת חכם שהתפקשש. אבל אין הרבה מעבר לזה. ואני דן כאן את הספר לא כיצירה רגילה, אלא כיצירה שזכתה לשבחים ותארים רחוקים ממנה מרחק שמיים וארץ. הספר הוא תוצר של שלושה זרמים חזקים שהלכו והתפתחו עד שנת ה-60 באירופה: הלאומיות, הקיומיות והערצה המפתיעה לתרבות המזרח, טרם הוגי המערב עשו ממנה קציצות. את השם "בודהה" בחר המחבר לשלב כל עמוד שני, כשמדי פעם (לא יותר מדי פעמים) הוא גם זורק משהו על עקרונות הבודהיזם. רק אז הם ניצבים עירומים ומעוררי חמלה כפי שהם נראים כיום (לדעתי). בניגוד לאלכימאי (אותו אני משייך לאותה סוגה), ספר זה מצליח לשלב את שלושת הזרמים בצורה פחות או יותר מעניינית. פחות או יותר אני אומר, משום שיהיו שלבים שתקללו את כל עצי הזיתים והתאנים על שנוצרו, רק על מנת שהמחבר יצביע עליהם שוב ושוב (וזה בקצת יותר מ-300 עמודים). זורבה, שאת מועד ודרך היכרותו עם המספר לא הבנתי מבליל המילים שתיאר את האירוע, הוא איש ארצי כביכול, שכל מה שמעניין אותו הם "ים,נשים, אוכל ועבודה". אני מניח שזה ממלא את הראש של רובנו, אבל אפס, אנחנו כביכול מתנשאים, וכשיש לנו אוכל בבטן, אז עולות וצצות השאלות הסרוגות לאורך הספר. ודווקא בגלל היומרה, שאני חשתי לפחות, שיש לספר לפצח חלקים מהשאלות הללו, הן שהפחיתו את ערכו בעייני. זורבה היא דמות שטוחה למדי. היא למודת קרבות וניסיון חיים, אבל הם מוצגים כביוגרפיה חיוורת. את המשפטים שמוציא זורבה מהפה, לעתים כשלשול מילולי (סליחה על התיאור הגס), אפשר לשמוע בכל מקום שבו מגישים איזו כוסית עארק או אוזו. כפי שאמרתי, פה ושם ישנם משפטים שקורעים את הלב (ורובם, ד"א, מראשו של המחבר ולא מפיו של זורבה), אבל גם הם די רדודים. כשבן אדם קורא סיכומים רדודים על החיים הוא צריך לקבל בחילה. וסיכומים רדודים על החיים הם ההפך מקיומיות, ובזה הספר נכשל. ברור מבין הדברים שהסופר קרא את כתביו את ניטשה ולמד כזית על העקרונות הבודהיזם, אבל הכל נשאר כל כך שטוח. כאילו מאבקו של אדם זה לחפש גדולות או לרבוץ על חוף הים. אינני רואה עצמי פמיניסט פנאט (למרות שאני כן מגדיר את עצמי כפמיניסט), ואני לא מקבל צמרמורת מכל עקיצה ספרותית על נשים, אבל הספר הזה נראה לפעמים כ"פרוטוקולים של זקני ציון" על נשים. אני מתקשה להבין איך נשים מתחברות לספר הזה. אפילו אצל לואי פרדינן סלין לא נתקלתי בתיאורים כאלו כלפי המין הנשי (ולו עוד היה תירוץ - הוא שנא את כל בני האדם, לא משנה מה יש להם בין הרגליים). יש לקחת בחשבון שהספר יצא במחצית המאה ה-20, ולא באיזה עידן חשוך. והסופר, המכריז על עצמו כמשכיל, מחריף את הגזרה הזאת כל הזמן, כשערכה של האישה יורד מעמוד לעמוד (למרות שזורבה המושלם מגלה חמלה כלפי "המין הנשי" מדי פעם). אני חושב שמשפט סיכום טוב לספר הזה (שלגבהים פילוסופים הוא בהחלט לא מגיע), יהיה: "ברוך שלא עשני אישה" (משפט שגם מופיע בספר עצמו). יש שיאמרו שכל זה אירוני. יכול להיות. אבל כשכשליש ספר מתעסק רק בזה, אז האירוניה מאבדת מטעמה. ספר קולח, כמה משפטי חכמה, הרבה יאסו, שמן זית, כבש שמתבשל בשומן שלו, אוזו וים. אולי באמת לא צריך יותר מזה. בגלל זה יש לו שלושה כוכבים מבחינתי.

זהירות: הקדמה ארוכה. שנים רבות נמנעתי מקריאת הספר. מצד אחד אנשים לא הפסיקו להלל אותו, ומן הצד השני אנשים קטלו אותו באכזריות ("גטסבי הקטן" הייתה הבדיחה הנדושה). החלטתי, אז, שספר שמושך תגובות כל כך קיצוניות בטח יוביל גם אותי (אדם שנוטה לגוזמות) לפסק דין קיצוני לאחד הצדדים. מה גם שקלאסיקה שמושכת תגובות כאלו היא בד"כ מסוג הקלאסיקות שנקבעו בוועדה הסודית (שאף פעם לא שואלת לטעמי) אשר יושבת אי שם (כנראה באקדמיה) ומחליטה מהי קלאסיקה ומה אינו קלאסיקה, ולרוב טועה. יום אחד הופיע הספר בבית. אחי קנה אותו, אבל הוא נותר מיותם על השולחן, בלי הסימן לאורך הכריכה שמעיד על תשומת הלב. לאחר מספר ימים לא יכולתי להתאפק יותר ויצאתי לדרך. מישהו היה צריך לקרוא אותו. הספר נחמד, לא יותר מזה לדעתי. פיצג'ארלד בהחלט היה סופר מיומן, וכל משפט, כל דיאלוג, והעלילה בכללותה מהודקים ביד אומן. אבל את האמת? הסיפור לא מעניין בצורה יוצאת דופן (אפילו משעמם בחלק מהספר). המשפטים באמת מהודקים כאמור, אבל ממש לא דורשים קריאה שנייה ושלישית כאילו הם מסתירים איזו משמעות מיסטית (כמו שהמהללים נוהגים לציין). הסוף נראה לי די צפוי, בערך ממחצית הספר. כמו כן, לצערי אני לא מוצא בו איזה מוסר השכל שנכון לכל זמן (עוד דבר שהמהללים אומרים). למעשה, הספר די תחום בתוך זמנו, ימי שנות ה-20 העליזות (שהיו במידה מסוימת תגובת נגד לימי הדיכאון של הדור האבוד של מלחמת העולם הראשונה). דווקא מכאן צומח יופיו של הספר, בתיאורים של אותה תקופה והלך הרוח שלה. מבחינה זו הספר בהחלט הכניס אותי לתקופה שרק קראתי עליה בריחוק, אבל אף פעם לא יצא לי לקרוא עליה מבחינת החוויה. לסיכום: ספר נחמד מאוד, באורך המדויק ביותר שיכל הסופר לכתוב, שנכתב ביד אמן של צורה ואסתטיקה (אולי אם היו לי הכישורים שלו, הביקורת הזאת הייתה הרבה יותר קצרה). ספר מופת? יצירה על-זמנית? לדעתי לא.

אקו, אקו, אקו... לקחת סיפור תמים ועשית אותו פוז'ע. לאקו יש בעיה דו-קוטבית (ואני מתנצל מראש בפני הסובלים מהמחלה, זאת לא הקוטביות שאני מדבר עליה). מצד אחד, אקו מוצא את הנושאים המרתקים ביותר שיש בספרות. כל ספר שלו מושך את עינייך בסיפור החדשני שאקו שולף מהשרוול, ושולח אותך ממורמר - למה אני לא חשבתי על זה קודם? בקוטב השני אקו ממלא את תוכן העלילה בפרטים כל כך אזוטריים, כל כך לא חשובים (אפילו לקידום העלילה עצמה), מה שהופך את הקריאה בספר למעין "מי רוצה להיות מיליונר" למתקדמים. כאשר אתה נדרש לנדוד מהסיפור להערות השוליים המצויות בסוף הספר, ולא בכל עמוד ( אני יודע שבעניין זה לא אקו האדם להפנות אליו אצבע מאשימה, משום שמדובר כנראה בהחלטה של העורך בארץ). אני שואל את עצמי האם במהדורה האיטלקית גם ישנן הערות שוליים. בכל אופן, חזרה לקו המחשבה: אקו מיבש את תוכן הסיפור יבוש עמוק שהופך את הספר לפרווה חסר טעם. חבל. הרעיונות מבריקים, אבל הביצוע כושל ההבטחה הגדולה מאחורי הספר, על חשיפתם של הפרוטוקולים לזקני ציון (והמחבר האנונימי שלהם), נופלת בין הכיסאות. מצד אחד, ניכר שאקו הקדיש מחקר ענף על מנת לכתוב את הספר הזה, והוא לא מפספס אף הזדמנות להשחיל כל פרט מידע שלמד במהלך המחקר. עם זאת, אי אפשר לומר שמדובר במחקר היסטורי. אקו בעצמו מתריע על כך ביותר ממקום אחד בספר. מצד שני, אי אפשר להגדירו כרומן היסטורי, משום שלמעשה אין בו שום אווירה של רומן היסטורי. בעצם, למעט זה שהתאריך מופיע בראשי העמודים, ושעסקינן בפרוטוקולים של זקני ציון (והרב ששכח לגרוס אותם אחרי הפגישה), לא הייתי יכול להבחין במימד הכרונולוגי של הסיפור. למעשה, מרבית הסיפור מורכב מהתכתבויות ומדיאלוגים עם כל מיני אנשים (אזוטריים כמובן). וכמובן, איך אפשר בלי לחפור חצי ספר על הבונים החופשיים. לסיכום: "צופן דה ווינצ'י" רק בלי המתח. יצא אקו והחליט לכתוב עלילה "לא לינארית". הוא החליט גם "לרדת" על אותם אנשים שזקוקים לסיפור לינארי ("החכמים יותר" - במילותיו של אקו - "להם שמור הסיפור הלא לינארי"). טוב, אקו, הסיפור שלך לינארי מאוד. יותר לינארי מרוב הספרים שיוצאים היום. לא אפרט משום שפה אנחנו נכנסים לשדה המוקשים של הספוילר. רק אומר שלמעט קפיצות פה ושם, העלילה נותרת לינארית וברורה. וגם אם לא הייתה לינארית, לא הייתה לכך חשיבות גדולה, שכן, כאמור, רובו של הספר מורכב ממפגשים עם אנשים והדיאלוגים ביניהם. על קונסטרוקציה רעועה זו מרכיב אקו סיפור לא משכנע של פיצול אישיות. סיפור לא משכנע על דמות לא משכנעת. נקודות האור: ראשית, מי שמתעניין במיסטיקה (או לחלופין - בהיסטוריה של המיסטיקה), תהיה לו הנאה צרופה מספר זה. דבר נוסף, אקו כותב מיומן מאוד. הוא ניחן, כאמור, בראש שמוליד סיפורים שאנשים אחרים יכולים רק לקנא בהם. הוא כותב בחסד ובמיומנות. יש לו הומור עצמי (ככה לפחות עולה מהערות השוליים). באופן כללי אני לא ממליץ. מדובר על ספר ארוך וסיזיפי, על דמויות לא מעניינות ועל אירועים לא מעניינים (אותי! - שכחתי לציין - אותי!). א.א

גם אם אתה מאלו, כמוני, שמעמידים פנים שהם לא בבית כשנציגים של העירייה באים לדבר איתם על הפרדת אשפה, ספרו של דיימונד הוא ספר חובה בשבילכם. לא צריך להיות בעל תודעה ירוקה מפותחת, עם רגישות מוגברת לנכות ניוונית ביונים או עם נטייה ליצירת היסטריה המונית בהתבסס על ראיות חלקיות, בשביל להבין ולהפנים את המסר של הספר הזה: החגיגה לא יכולה להימשך. אחרי ששינה את תפיסת עולמי באמצעות "רובים, חיידקים ופלדה", מצליח דיימונד בספרו "התמוטטות" ל"האיר" אותי באשר לשכבת הקרח הדקה עליה אנחנו מנהלים את אורח חיינו הרהבתני והזבזבני. ולא זה לא בגלל שדיימונד מוכיח את ההטפות המתחסדות של מי שהפך את האפוקליפסה האקולוגית למקצוע, וזה לא בגלל שהוא מגביר את חשיבות עצות כוסות הרוח למת של אקו-99-אף-אמ. דווקא ההתרחקות המכוונת מהעיסוק בתחומים אלו, והפניה להצגת המחיר הנורא שאנחנו משלמים כבר היום, המחיר שנשלם בהעתיד הקרוב מאוד, והמחירים שכבר שילמנו (כחברה אנושית), על התכונה שכל אדם כנה מכיר בעצמו, ושמאפיינת גם את האנושות כגוף היסטורי: חוסר היכולת לדחות סיפוקים. כלומר, הקושי האנושי להזדהות עם מטרות ארוכות טווח, כשלפני אפו מונחים, כביכול, הצרכים המיידים - העכשיו. ייחודו של הספר של דיימונד הוא בכך שאינו מתחמק משאלתו של גראוצ'ו מרקס: "למען הדורות הבאים? מה בדיוק הדורות הבאים עשו בשבילי?". באמצעות דוגמאות בנאליות ודוגמאות מזעזעות מהעבר, ובודגמאות בנאליות ומזעזעות מההווה, תשובתו של דיימונד על השאלה היא שהמחשבה שההשפעה של מעשינו עכשיו תבוא לידי ביטוי רק בעתם של הדורות הבאים היא טעות במקרה הטוב (או הטעיה פסיכולוגית מכוונת במקרה הרע). אנשים שהסביבה מזהמת אותם מבפנים ומבחוץ (אפילו אם לא נכליל במשוואה דברים במחלוקת, כגון השפעת הקרינה הסלולרית), שהמשאבים עליהם מבוססים חייהם זולגים להם במהירות מבעד לאצבעות, ואינם מוצאים גג לגדל תחתיו את ילדיהם, אינם יכולים לחיות באשליית הדורות הבאים. התוצאות של מעשינו מופיעות כבר היום, והתוצאות המזוויעות ביותר כבר התרחשו במקומות אחרים בעולם, או יתרחשו בהקדם. גם המבוגרים מבינינו יחזו זאת על בשרם, לא רק ילדי גן. פרק אחר פרק מפרק דיימונד כל אופטימיות שבאמצעותה אפשר לחוג בחוסר מעשה באוויר. אין לנו דרך לנקות את המים, האוויר והקרקע שלנו במהירות שבה אנחנו צורכים את המוצרים שמזהמים אותם (גם שיפור טכנולוגי יוצא דופן לא יציל אותנו, במידה ונמשיך כך). כנ"ל לגבי כמות המזון שנוכל לייצר בעתיד, השטח המינימלי שבו הפרט והמשפחה יכולו לקיים את חייהם, ושינוי במגמת העיור, שזה 200 שנים רק הולכת ומאיצה. זה לא שאין טענות נגד שניתן להעלות כנגד חלק מהטיעונים של דיימונד, ולא שאי אפשר להפריך באופן אמפירי חלק אחר מהן. עם זאת, טיעוני נגד יאלצו לעמוד בסטנדרט גבוה מאוד של הוכחה, שכן כמות ההוכחות המדעיות שמספק דיימונד היא אדירה. כאן נכנס כישרון הכתיבה המושחז של דיימונד, המשלב כמות עצומה של מחקרים ואסמכתאות מדעיות, ובדרך שהיא לדעתי כמעט מעשה נס, מצליח שלא לשעמם כמעט באף שלב של הספר. ובאשר ל"פתחים" האמפירים שמשאיר דיימונד לאורך הספר, הרי שאלו הם שמייחדים את דיימונד משאר נביאי הזעם, בכל התחומים.

פרוסט כבר נח בין אבותיו, אז אין לי אל מי לפנות על מנת שיחזיר לי את הזמן האבוד שהקדשתי על מנת לקרוא את החלק הראשון מאותה סאגה של מעל 3000 עמודים (שאני מרחם מאוד על מי שנאלץ לקרוא את כולם). הספר נוראי, וכמו אחיו בפנתאון "המדוייקים" החייבים בקריאה לכל מי שמעוניין לכתוב משהו - פלובר, מדובר בבן אדם שעסק יותר מדי בעיצוב המשפט עד שאיבד את עיצוב הסיפור, ואפילו עיצוב הפיסקה. הסמל לכל מה שנורא בזרם התודעה. לא אפרט, המלומד "מחשבת" פירט להעיל בבוטות את הדבר הנוראי הזה. אני נותן לו שני כוכבים בגלל שבכל זאת, איכות הכתיבה כשלעצמה היא מעשה של אומנות. כל משפט כשלעצמו הוא מלאכת מחשבת. אבל אני קורא ספרים גם על מנת להתחבר ולהנות, ומעט מאוד אנשים יצליחו להתחבר לספר הזה.