****





התחלתי לכתוב ספר. התחלתי, כי הגיע הזמן. כי הגירוד הדוחק הזה לכתוב מזנב בי כבר לא מעט שנים. אמרו לי שאני יכול, שאני צריך, לא פעם ולא פעמיים, אבל זה לא קרה. לא לגמרי מפני שהעצלנות גברה עליי או שהיו לי דברים יותר חשובים לעשות, ואפילו לא רק בגלל שהחלטתי במהלך השנים להשחית את זמני הפנוי בעזרת ארבעה דרדסים נמרצים שהבאתי לעולם והפכו אותי גם לחכם גדול וגם לטיפש כפליים בעת ובעונה אחת (קראתי

****






את הספר הזה קראתי לפני... לפני הספירה.
אז, בתקופה ההיא, בתקופה הנאיבית ההיא, לפני שבועיים, נראה היה שמה ש<mark>סטיבן קינג</mark> כותב זו אימה.
זו לא אימה. זה שלגייה צחורה כשלג, זה סינדרלה. זה סיפור, זה דמיון למטרות בידור, שטויות במיץ עגבניות שמתחפשות לאימה. סיפור על רשע עתיק יומין, רצח מחריד של ילד אחד שמטלטל עיר שלמה. בסקירה הספרותית הזו אין שום תועלת, כי הסיפור לא מעניין יותר. בפרספקטי

אתם בטח מכירים את הטיפוסים המוזרים האלה שאין להם טלפון סלולארי והם מתגאים בזה? "תעזבו אותי, מה אני צריך את זה? למה שיוכלו להשיג אותי מתי שרוצים? גם אם ישלמו לי לא אקח איי-פון 5, תאמינו לי". לא מצליח להבין את זה. אני, בפעם בשנה בערך שאני מגלה שיצאתי מהבית בלי סלולארי ושאני כבר רחוק מדי (50 קילומטר או יותר) ואין טעם לחזור, מרגיש כאילו יצאתי מהבית בלי יד או רגל, או בלי איזו אונת-מוח. "בלעדיך, אני חצי

<mark>סטיבן קינג</mark> מערב הרבה ילדים בספריו, לכל ילד הקטע משלו, מין יכולת שאין לאחרים. היכולת הזו פלאית וחזקה ולעיתים מעמידה את הילד עצמו בסכנה. הפעם זה ג'יימי.

לג'יימי היכולת לדבר עם מתים מיד לאחר שמתו. רק הוא ממשיך לראות אותם חיים, יכול לדבר עמם ולשאול שאלות עליהן הם חייבים לענות אמת. הם כבר מתים ואמירת האמת כבר לא יכולה להזיק להם בכל דרך שהיא.

זה מתחיל איכשהו קודם, אבל בגיל שבע מתה אשת שכן בבניין.

את <mark>סטיבן קינג</mark> התחלתי לקרוא בנעורי, עניין של כמה עשרות שנים, ומאז יש בינינו יחסים לא אחידים. כשהתחלתי עם הניצוץ, הפחד היה כל כך נוכח שלא העזתי להוריד רגליים מהמיטה בלילה, ליתר ביטחון. חיכיתי לאור הבוקר. את בית כברות לחיות שעשועים סגרתי אחרי כמה עמודים. "זה" היה עצום, מעל אלף עמודים של בניית אווירת אימה ובסופו של דבר הוכיח עצמו. עונות מתחלפות הניב ארבעה סיפורים קצרים, מהראשון נעשה הסרט חומות של תקוו

אני לא מחפש ספר קליל בין שני ספרים כבדים. הנה נמצא לו ספר כזה, המתאים להגדרה ספר בין שני ספרים כבדים, כאילו ידעתי מראש שאני עומד לקרוא שני ספרים כבדים וצריך קליל ביניהם. על הכתיבה של קינג הוא כזה, ולא, אין לי כוונה לכתוב ספר.
שומעים <mark>סטיבן קינג</mark>, שומעים אימה. הסופר הכותב צריך להיות מיזנתרופ נחבא, יצור שונא אור החי לבדו, וילדים הם עבורו מטרד נוראי. קינג המתגלה כאן רחוק, הנה קלישאה, כמזרח ממערב.
הספ

****





פתאום חשבתי כמה זה מוזר שאני תיכף בן חמישים, ואת הספרים של <mark>סטיבן קינג</mark> (שאז קראתי לו סטפן) אני קורא בערך מאז גיל שתים עשרה, כשהייתי שואל מהספרייה של "אגד" בשדרות הרצל בירושלים שישה או שמונה ספרים בכל פעם - סטפן קינג, סידני שלדון, הרולד רובינס, רוברט לדלום, אליסטייר מקליין, ז'ול ורן, פרדריק פורסיית... שישה ספרים היו מספיקים לי לשבוע. ככה זה כשאתה ילד, הכול הולך, אתה יכול לטרוף בלי למ

חיפשתי ספר שיהיה זורם, קולח, כזה שמספק אסקפיזם. רצה המקרה ואל הרצון הזה הצטרפה העובדה שהספר הזה בדיוק הופיע בדף הביקורות כאן באתר באותו זמן, והסקירה הרגישה לי מתאימה. מה גם שהספר היה זמין בספריה הציבורית הקרובה, וכך הגענו עד הלום.

אפשר לומר הרבה דברים על <mark>סטיבן קינג</mark>, אבל דבר אחד בטוח – הוא יודע לספר סיפור. הכתיבה שלו תמיד קולחת, מתגלגלת ומעוררת עניין ויש בה עומק פסיכולוגי ואבחנות לגבי הטבע האנוש

דֶּלֶת הַקְּסָמִים
אם מתחשק לך לפעמים
לקפוץ לעָבָר דרך דלת הקסמים,
<mark>סטיבן קינג</mark> ייתן לך מפתח,
תיכנס ותהיה אורח.
תמצא שם עולם ישן גדול,
ואתה תוכל לשנות את הכל.
אם תשתגר ותתאמץ,
אולי הראש של JFK לא יתפוצץ.

מילים: יורם טהר לב 1974
שכתוב: שונרא החתול 2017
השראה: <mark>סטיבן קינג</mark> 2011


אני רוצה להאמין (אין דבר העומד בפני הרצון + מי שמאמין לא מפחד = רוצה להאמין) שאם מחר ימצאני איש שיאמר לי שה