[1] שכחתי מתי זה היה, אולי ב-20 לאוגוסט 2013 [? ואולי ב-21 ואולי לא]. היה שם אור והריח של הספריה, והיתה שם הספרנית הוותיקה [זו שלא מתרגזת כששואלים שש פעמים]. גם אני נכנסתי, וגם היה שם קשיש עם סלים ומכשירי שמיעה [אולי היה זה בלוטוס?]. נמאס לי מהספרים הרגילים, או מהסופרים הגדולים, ביקשתי 'משהו אחר' [והספרנית צחקה]. אז הזקן והסלים [או מישהו אחר/ת] אמר יש את יואל הופמן. וראיתי שיש.


[2] בא נדבר על אטמוספירה, או על משהו אחר ענק [שבאוניברסיטה קוראים טרנסצנדנטלי], אז יש אטמוספירה, ויש מתחתיה יואל הופמן. לא שידעתי את זה, אבל כך הבנתי מהספר, שיש יואל הופמן.


[3]חיפוש Google לא מספק הרבה תמונות של יואל. כנראה צנוע. [ואולי אף אחד לא חושב לצלם אותו?. לא יתכן]. אבל התמונה נראית כמו עוד שרבוט עפרון שלו [שמאייר את הספרים, ונראה קשקוש ילדים אבל זה לא].


[4] ועכשיו כדאי לדבר על מילים [יש דבר כזה בכלל?]. תארו לעצמכם כיסא ועל הכיסא יושב יהודי, והכיסא מחוץ לספריה, וביד יש לו את Curriculum vitae של יואל הופמן, לכמה שעות הוא נזקק עד שהוא מתמכר ומבטיח לעצמו לקרוא את הכל, וכמה זמן ינתן לו לכך, ובכלל מי צריך אז לזמן.

אז יואל הופמן, כתב את הספר שלמעשה אני קראתי בשקיקה אחת [יותר ספרותי: בנשימה עצורה. אבל זה לא ממש היה ככה]. יש רגעים שהוא דיבר כמו קוהלת [לפחות מסקנת דבריהם היתה זהה] ויש רגעים שהוא דיבר [ליהג] כמו ילד בן-4 [יותר משכנע 5?]. וכל הזמן הוא דיבר כמו יואל הופמן [שזה משהו מאוד מרתק, אבל לא מובן].


[5] אז יש קוראים ויש כותבים. הרוב חושבים שהעיקר זה כותבים, ויש כאלו [וגם יואל הופמן] שיודעים שהעיקר זה קוראים. כי הם מעניינים יותר מהספרים – הקוראים. [כולם?]. אבל יואל הופמן עניין גם אותי. כי הוא כותב, ואני קורא, ובכל זאת הוא מבין אותי ואני לא מבין אותו. כי אני לא מבין ובכל זאת מתענג על כל רגע. והוא מבין ובכל זאת מתייסר כל הזמן. [או שאולי הוא מתענג בייסורים].


[6] הוא עירבב הרבה יפנית וגרמנית [שזה קצת כמו יידיש והרבה כמו גרמנית], וגם הרבה מילים מעניינות. כי מה שהכי מעניין אצלו זה המילים. [מה כבר יכול להיות מעניין אם אין עלילה?]. הוא עושה צמדי מילים, שלעולם לא יזדווגו ביחד. וכשהוא מצמיד [אולי זאת הכלאה] לפעמים ממש נולד משהו חדש. [ולפעמים יש גם עונג של לפני-לפני הריון].


[7] אז יואל הופמן, קראתי. ואפילו שהזקן עם הסלים [והבלוטוס] אמר שזה משהו אחר, ואפילו שהספרנית [צחקה]. אני מסכים שזה משהו אחר, שממש דיגדג לי בתת-מודע [יש דבר כזה?] ואין לי מושג למה.

פעם רקמנו חלומות גדולים ותמימים, כשהתעוררנו נותרו רק שברים.

כך הייתה מלחמת האזרחים של ספרד, הייה בה חלום גדול ותמים, לנצח את הרוע על ידי הטוב (הם לא יעברו) והתפכחות גדולה מהחלום שהפך לשבר גדול, בדמותו של מוות, סבל ותבוסת מפסידים. את תבוסת המפסידים מתאר מנדס ביצירתו המופלאה חמניות עיוורות - המהוות דימוי לשמשות מאירות שלפתע הפכו לחשוכות.

חמניות עיוורות - סיפרו הקצר של אלברטו מנדס, הוא למעשה ארבע סיפורים נפרדים הקשורים ביניהם בתיאורם אנשים מובסים בסופה של מלחמת האזרחים בספרד. תיאורי התבוסה מכמירי לב, כתובים בשפה פיוטית נפלאה, תמציתית ומדויקת, שיש בה לצד תיאורים מדויקים, תיאורים חלקיים וחידתיים שאתגרו אותי למחשבה בניסיון להבנת הפערים והקצות הלא סגורים של הסיפורים.

גיבור הסיפור הראשון הוא סרן אלגריה, מהצבא הלאומני, רגע לפני ניצחון צבאו במדריד, הוא מחליט לעבור את הקווים ולהסגיר את עצמו לרפובליקאים הנואשים, שמצידם מותירים אותו מאחור, לנפילתו בשבי הצבא שממנו ערק, מצב אבסורדי, המותיר את שני הצדדים תוהים לגבי שיקול דעתו ומניעו של הסרן. סיפורו של הסרן הוא סוג של כתב חידה בו נשתלים רמזים מעברו באמצעותם ניסיתי להבין את הקשר בין הבחירה שעשה כמובס והקשרה לאדם שהייה קודם למלחמה, סטודנט למשפטים שעסק במצפון - ובמוסר טבעי, וצעיר שיש לו אהובה שלבטח זוכרת אותו כאדם שהיה לפני המלחמה. דרך חייל הבריגאדה הנופל של רוברט קאפה ראיתי רגע של מוות המיצג תבוסה. דרך הסרן החי המביט אל מותו, חשתי בתבוסה קשה יותר. מנדס מטשטש את הגבול בין החיים למתים, המובסים הם סוג של חיים מתים.

גיבור הסיפור השני הוא פרח משוררים (מושג מדהים בפני עצמו), שהייה סוג של משורר מגויס, מילותיו היוו נחמה לפצועים, אך גם שרתו גנרלים שהצדיקו באמצעותן את מחיר המלחמה, ובכך הפך המשורר לקורבן של עצמו. הוא בורח מהסיוט שלו, ממי לא כול כך ברור, בבריחתו מצטרפת אליו אהובתו בהריונה בחודש השמיני, הם נתקעים במעבר הרים, נאבקים בכדי לשרוד, ומובסים בבדידות על רקע הרים מושלגים, ובין חיות שגוועות, כמו ביצירתו של פיקסו גרניקה - בה לאדם ולחייה גורל משותף. מאותו מאבק נותר רק יומן התבוסה.

חיוך מטופש ,מלא שביעות רצון ועונג התפשט על פני מהרגע שהתחלתי לקרוא את הספר ועד סופו .חיוך שהזכיר לי את החתול "צ'שייר -לבית עליסה בארץ הפלאות ", החתול שמחייך תמידית ויכול להיעלם ולהשאיר אחריו רק את חיוכו.

אודות הספר הזה נכתבו באתר שש ביקורות אוהדות וערכיות של:"scoe"- מעולה, "דן סתיו" -מומלץ מאוד ,
"קורא כמעט הכול"-מעולה, "הקוסמת"- מעולה, "שין שין"-טוב, ו-"yaelhar"-טוב .כולן/ם פירטו פחות או יותר את תוכנו של הספר הנפלא הזה ומכאן שלא אחזור עליו ,אבל ישנם עוד מטמונים שמצאתי בספר חוץ מהעלילה המשעשעת והסוחפת ואשר אותם אני רוצה לחלוק עמכם/ן:

הזווית הפמיניסטית שממנה נכתב הספר:

מורלי כתב את הספר ב-1917, באותה תקופה החל את דרכו כעורך ז'ורנל נשים בשם -"גבירותיי "(1917-1918),כלומר הוא הכיר את עולמן של הנשים באותה תקופה .החל מאותן נשים עקרות -הבית שידעו לאפות ככרות לחם ,לחמניות, ריבות ,רטבים לבשר ועוד ,או בחישובה של גיבורת הסיפור גב' הלן מק'גיל -שאפתה כ-6000 כיכרות לחם שאותם כינתה "אנתולוגיה" ,ואספה 300 ביצים במשך 15 שנים שחייתה בחווה עם אחיה ,ועד -נשות תנועת הסופרז'יסטיות - שבעת פרסום הספר הכינוי הזה לאשה -"סופרז'יסטית" מצד שני המינים היה כינוי שנע מגנאי -ועד פליאה,אבל לא באהדה .{בארצות הברית נקבע ב-1920 התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית אשר העניק זכות הצבעה מלאה לנשים}.מורלי בונה את דמותה של הגיבורה מאשה שחייה התרכזו בעיקר במטבח החווה ובניקיון הבית והגשת ארוחות לאחיה -לאשה פמיניסטית שהיא עוד לא מודעת לכך בעת קניית ה"פרנסוס" -העגלה מלאת הספרים וכל הרכוש שהתלווה אליה: הסוס והכלב שהפכו לרכושה הפרטי של האישה .ולא אפרט כאן את חוקי המדינה באותה תקופה בדבר אי-עצמאות האישה להחזיק ברכוש משלה ,כאשר כל גבר בין היותו אחיה, בעלה, או דודנה ,יכול במחי -הוראה אחת למוסדות הבנקאיים לבטל את זכותה הבסיסית לרכוש ,לכסף שהיא צברה בעצמה או שקיבלה בירושה במשך השנים .