באחד מספרי החמישולוגיה של סדרת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מגיע ארתור דנט לכוכב שדיירים הם כמעט אנושיים. כלומר נראים אנושיים, מלבד מספר תכונות. אחת מאותן תכונות לא-אנושיות היא אורך קבוע לספרים, בלי קשר לאורך הנדרש לעלילה. אם העלילה לוקחת פחות מילים, הטקסט ממשיך בלי הקשר עד סיום המכסה, מה שלא מפריע לתושבי הכוכב, כיהם לא באמת רוצים משהו שזה עוד הבדל בינם לבין ארתור שכמעט כל מה שהוא עושה זה לרצות.

מה יש כאן בסיפור? נחמיה, חייל יהודי רוסי פוגש אחרי מלחמת העולם השנייה את נורמה, גרמניה שהיתה אחת ממאות אלפי נשים גרמניות שנאנסו במהלך הכיבוש הרוסי וסיוך המלחמה. נחמיה ונורמה עולים ארצה, היא משנה את שמה למירה, הם מתחתנים וגרים במושב כלשהו באיזור שדה התעופה בלוד, נחמיה עובד כקבלן בניה ונורמה-מירה יולדת שישה בנים. העלילה מתרחשת כעשרים שנה מאוחר יותר, אם כי הכרונולגיה המדוייקת לא ברורה, לאחר שהבן הבכור זוהר נהרג בצבא.

המשפחה מתעטפת בשתיקה, מירה מתוך אבלה הכבד והתכתבות עויינת עם בני משפחתה בגרמניה המזרחית שאינם מבינים את מגוריה ב"פלסטינה" ולא את ריבוי הילודה שלה, נחמיה מתוך חלומות גדולים על פוליטיקה מקומית ורצון להיבחר לראש המועצה המקומית, והבנים שאינם דמויות משמעותיות בסיפור, כל אחד בעולמו הוא וכולם מחתימים את הוריהם על "ויתור" ומתגייסים לשירות קרבי. העלילה נודדת בין הווה לעבר, עם סיפורים שחלקם מעניינים, וכולם כתובים בצורה יפה. הדמויות באיזור - הצלם, רופא השיניים, הספר, מתוארות בצורה מעניינת. ועל הכל מערכת הבחירות, על תככיה, הרשימות, ההסעות, השנאה לבגין, החיבה ל"על המשמר", השוחד, שימוש בתעודות מזויפות, כרזות תעמולה ושימוש מניפולטיבי בזכר הבן הנופל.

ולמה ההקדמה? כי דומה שהספר מתחיל לפני ההתחלה ומסתיים הרבה אחרי הסוף, בנקודה שהיא סתם. כראוי לזוכה פרסים שיקבל ניתוח מהלל של מנחם פרי על הכריכה בהוצאת הספרייה החדשה, ופחות כספר בעל עניין והנאה מעצם הקריאה.

קראתי באהבה. מכיר את הסופר. מעניין ומחבר אותי לכותב

לפני זמן לא רב שמו של הרומן הדהד רבות מעל גלי האתר ובמוספי ספרות חשובים בשל זכייתו של המחבר בפרס ספיר לשנת 2011 על כתיבת ספר זה.
סוף סוף הגיע תורו על מדפי העמוס וכצפוי הוקסמתי כבר מן השורות הראשונות מכישרונו הענק של ליניק לפתוח בפנינו זויות ראיה חדשות בהחלט בנושאים כה טעונים -הרג ומלחמה ,מוות ושכול..
לגופו של עיניין-
מסופר על משפחה ,המתגוררת בישוב גדול במרכז הארץ :
האב-נחמיה , בנאי במקצועו ,בעברו לוחם צבא האדום במלחמת עולם השנייה..
האם- מירה/נורמה ,גרמניה במקור,הוברחה על ידי נחמיה לארץ מברלין הבוערת ,נישאה לו וילדה ברצף שישה בנים .
האסון פוקד את המשפחה בנפלו של הבן הבכור במסגרת שירותו הצבאי...הבן הכי נערץ על ידי אימו ,בן הטיפוחים האמיתי של המשפחה..
נפרשת לפנינו תמונה של שגרה יום יומית עגומה למדי כאשר כל בני המשפחה מתעטפים בשתיקה רועמת:
מירה-מסתגרת רוב שעות היום במרפסת ביתה ,שתיקתה משתקת את הבית כולו,יושבת ומפליגה בחלומותיה אחר הבן באבוד..
נחמיה-עטוף שתיקה לרוב, למרות שחייב לפעול לפרנסת המשפחה ולעבוד הרבה שעות מחוץ לבית. בתוך תוכו רוקם מזימות נקם נגד הנהגת הישוב בנסיון להדיח את ראש המועצה המכהן.לשם כך משנן במוחו יום וליל נאומים חוצבי להבות, בהם משתמש בזיכרו של הבן המת..
הבנים האחרים- שותקים גם הם ,כל אחד בפינתו הוא, בורחים מהעימותים ומנבירה בשכול.
הכלבה- לאור השקט התמידי בבית ,לא מעיזה אפילו לנבוח, רק משכשכת בזנבה בנסיון לרצות את בעליה.
השתיקה הרועמת, השתיקה המפלחת- זהו שם המשחק! איזה מארג חיים ססגוני משקפת לנו השתיקה – זיכרונות ילדות ,דרמות ותהפוכות על רקע אירועים היסטוריים , חלומות שלא יתגשמו עוד..
לחשן-בעבר מקצועו של אביה של מירה, מקצוע שאבד עליו הקלח..איזכורו המכוון בספר מנסה כנראה להמשיל לנו על מהות השתיקה –להיות בצל הדוברים והנואמים ויחד עם זה להוות דמות כל כך מכריעה בזמן ובמקום הנכון.
חגי ליניק- בעל אבחנות דקות כל כך בפענוח תחושות הכאב ,מצליח להעביר לנו אותן בצורה כה וירטואוזית , אף על גבול גרוטסקית. תענוג צרוף !
כתיבה זכה, סוחפת ומתעתעת..

נחמיה ומירה מתאבלים על מות בנם הצעיר שמת בעד המולדת. אמו מסרבת לקבל את המציאות החדשה,בשבילה הבן עדיין חי. כיון שהבן מת בעודו חייל , האבל, השכול של המשפחה הופך לנחלת הרבים . נסיבות מות הבן והפולחן הסובב את האבל הופכים את הוריו לבעלי ייחוס , מעין עליה בדרגה בקרב הציבור הישראלי. הם, ההורים, שילמו את המחיר האולטימטיבי. נחמיה הוא אדם ממוצע עם הרבה אמביציה. הוא שוחר ל..... אין כמו קונספירציה טובה כדי להרגיש ענק בתוך הבדידות החונקת...״חגאי ליניק, באמצעים מאוד ״רוסיים קלאסיים״ מכניס אותנו לתוך מזימה ״גוגולית״ מתוך ספרו של גוגול ״נפשות מתות״׳ וסטלין בן בית בליבו עם כל הרטוריקה הבומבסטית. ״אצל סטאלין לא קברו את המתים׳ זרעו אותם בבטן של אמה אדמה שהנביטה את העם החדש..... באירוניה ובציניות לא חסכנית חגאי ליניק מגשר בין ההיסטוריה הישראלית והרוסית בכדי ליצור קונספירציה עסיסית ....מעין תאטרון שבו מופיעים הדמויות הישראליות בטעם רוסי. אי הנוחות שלנו כקוראים נובעת לדעתי מכך שליניק מתייחס לפולחן הסובב את האבל באירוניה עוקצנית ותוך כדי, הוא פוגע בהרבה ״פרות קדושות״ ישראליות. הגאוניות של הספר נובעת מן השימוש בסטייל של ספרות רוסית קלאסית בתוך סיפור ישראלי ומציאות ישראלית. הספר שוה כל רגע של קריאה ואכן בהחלט מצדיק את הפרס.

באמת ספר מעולה

משפחה בת 7 נפשות , אם שכולה, מירה, שמכסה על צערה בעישון סיגריה ושתיקה רועמת (למעט בשישי-שבת וחגים) אבלה על בנה זוהר שלא שב ממלחמת יום כיפור.
אב -נחמיה, בעל שאפתנות פוליטית, שונא את מנחם בגין ,רוצה לרוץ למועצה המקומית על רקע מותו של בנו - דמות קצת גורטסקית, שמאבדת את שיניה.
חמישה ילדים - שניים תאומים בצבא, סטודנט, בן שמחפש את עצמו (הבן שאחרי הבכור שנהרג), וילד בן 13 עם נטיות דתיות.

כמו כן ישנן דמויות נוספות משעשעות על רקע השכול המשפחתי החונק של- דוגמת רופא השיניים -ד"ר קלאוזנר.

מומלץ

ספר על דור ותקופה שהולכים ונכחדים.
מאידך אולי מדובר כאן על אובדן. של הבן.
המקום: מושבה ותיקה עם תושבים , התנהגויות, מערכת ערכים ודעות של ההקמה של מדינת ישראל.חוסר גמישות והתאבנות שאינה פתוחה לשינויים.
מאידך משפחה שה"חוץ" חדר אליה עם מות הבן.
כל אחד חי, מתנהג ושורד בדרכו שלו. אידיבידואלים שחיים את חייהם בהתעלמות כמעט מוחלטת מהסביבה.
הנסיון ל"שטח" את הסיפור ובקטעים מסויימים יצר אצלי חוסר ענין עד אפטיה. זאת למרות , אולי שהדבר נעשה בכוונת מכוון.
תוסיפו לזה את הביקורת וההתיחסות השמאלנית של הכותב שמבצבצת מכל פרק, צרת אופקים וחד צדדית, והרי לכם מתכון לזכיה בפרס מפעל הפיס.
אם הכותב התכוון להצביע על מות הדור המייסד בגלל התאבנות, קבעון התנהגותי, אשר קורא עדיין את "על המשמר"?(האם קיים בתקופת הסיפור?), מנהל טריקים קטנים להבחרות לראש המועצה ולא מסוגל להתמודד עם הבעיות מבית, הוא צודק.
אולי הלחשן צריך לצעוק " התעוררו" העולם הוא אחר והיה אחר גם בתקופתכם אבל הוא הוסווה. בצעכם הקטנוני כוסה בשכבה אידאולוגית וערכים אטומים בחלקם.

- לא המשכתי לקרוא (שלמה ג.).
- משתפר לקראת הסוף; בהחלט נהניתי (גלה ג.)
- לא הייתה לי סבלנות להמשיך מעבר להתחלה.(בינה ק.)

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך:

....ימים אחדים לאחר זאת, נשלח אלי מהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד ספר חדש, שנקרא "דרוש לחשן" מאת חגי ליניק. העורך המכובד צרף מכתב בו המליץ בכל לב על הספר והדגיש את איכותו של הסופר, שבבורותי עד כה לא שמעתי עליו. היצצתי בכריכה האחורית, והבנתי כי זהו סיפורם של זוג הורים שכולים בישראל. אמרתי בליבי: לא עוד פעם! אני לא אקלקל את החופשה ואת הקיץ בעוד ספר כזה. אם הוא טוב, הרי ישבור את לבבי. ואם הוא רע - חבל על הזמן (שבמשמעותו המקורית של הביטוי...) אפילו הכריכה של הספר נראתה לי מדכאת ודוחה.
.....
עם "תוגת החגים", בין כסה לעשור, הגעתי אליו לבסוף, ואזרתי עוז לקרוא, לפחות את ההתחלה.
אולי יצא לי בבלוג שם של מפזרת מחמאות, אבל הספר הזה באמת ראוי למחמאה.

לקריאת הביקורת באתר "פסיכולוגיה עברית", היכנסו:
http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=469

ספר קשה לקריאה כבד וטעון
כשמו כן הוא דרוש לחשן שילחש לקורא על הרקע ממנו
ינק הסופר את העלילה