קוראים מגבעתיים

להעביר את חג הביכורים בקריאת ספר ביכורים זה סנכרון. וכשספר הביכורים הוא כזה משובח - זה לגמרי בונוס.

הסיפור מביא את סיפורן של שתי נשים: נורית ותמר. בערב חורפי אחד, גשום וסוער הגורל יחבר ביניהן בתרחיש שאף אחד לא היה רוצה להיות בו. שתי הנשים שלכאורה אין ביניהן כלום מן המשותף, ומצד שני הן כמו תמונת מראה האחת של השנייה.

נורית מעולם לא התגברה על גירושי הוריה, לא סלחה לאביה על שעזב לארץ אחרת והקים משפחה חדשה. ותמר - גם היא לא השלימה מעולם עם היעדרו של אחיה הגדול. כל כך הרבה שנים שהוא איננו, בגופו, אבל המשיך לחיות בה מדי יום ביומו, ליווה אותה בכל רגע כל השנים הללו.

שתיהן נושאות על גבן את שברי משפחתן. כמו רסיסי חיים הנותרו מתמונה שהיתה פעם שלמה, עד שהתנפצה. והרסיסים האלו כואבים. ומכבידים.
היום שתיהן נשים בוגרות. נורית כבר בעלת משפחה, ואצל תמר המשפחה מתחילה לנבוט. אבל שתיהן צריכות להשתחרר ולשחרר את העבר. השגיאות, הטעויות, העצב, הכעס, ורגשות האשם שליוו אותן כל כך הרבה שנים צריכים להישאר על רצפת חדר העריכה של החיים כדי לסלול דרך נקייה וחפה ממהמורות אל עבר העתיד.

בשפה קולחת טוותה טלי אברהם סיפור יפהפה, ולא פחדה להיכנס ולגעת בנושאים רגישים. והדמויות! איך כותבים כאלה דמויות? מלאות בנוכחות, עגולות ומלאות. איטיק, נכנסת לי ללב שלא על מנת לעזוב, נכון?

ואני חייבת חייבת חייבת קצת (או יותר) על הכריכה:
קודם כל: טלי אברהם היא סופרת רגישה בעלת קול מאוד כן שלא מנסה לייפות ולהחליק כאב ומצוקה. אבל לא רק בכתיבה. האיור היפהפה הזה גם הוא יציר ידיה המוכשרות, והכריכה הזו היא אחת היפות, ולא רק בגלל הויזואליות. זו כריכה שמדברת. מספרת הרבה רק ע"י משיכת מכחול.
איור הכריכה (המדהים!) הוא לא רק יפה וכזה ששואב את המבט, הוא גם כל כך משקף את התוכן. האישה המחזיקה תינוק קטנטן בידיה: האִמָּהוּת, ההורות, קשרי משפחה. אבל אותי תפסו העיניים שלה, העצומות. זו לא אישה יְשֵׁנָה. זו אישה הצוללת אל עולמה הפנימי. וזה בדיוק הנושא שנוגע הספר הכל כך יפה הזה. על העולמות הפנימיים, על השכבות והרבדים המרפדים אותם, על כל מה שאנחנו שומרים שם, בעולם הפנימי שלנו. זה כמו הבויידעם של הנשמה. אנחנו יודעים שהרבה דברים צריך לשחרר, אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לעשות את זה, ויותר חשוב: מה אנחנו בלעדיהם.

וכל היופי הזה הוא ספר ביכורים!
קראו.

גיא עד היא סופרת שאני מאוד אוהבת לקרוא. הכתיבה, הדמויות שלה שלא עוזבות על אף הזמן החולף, העלילות. וזה כי הגיבורים שלה יכולים להיות כל אחד ממי שאנחנו מכירים בחיי היום יום, והסיפורים שהיא מספרת תמיד ניתנים להזדהות. כי זה יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו.

שמחתי לראות שיצא לה ספר חדש, וגם מאוד הופתעתי. אני אוהבת ספרים שמפתיעים אותי.
יש בספר הזה משהו אחר. שונה.

מילים מספרות סיפור בדרך כלל, נכון? בספר הזה נתנה גיא עד למילים את הבמה, ולא רק בתפקיד של לספר את הסיפור.
הן בעצמן הסיפור.
השימוש שלה במילים כמו עיר מחוז, פונדקייה, שדות זרים, הלאמה (כשהכוונה היא לגיוס לצבא), ועוד הרבה שכבר כמעט ולא שומעים כמותן בשפה המדוברת העכשווית.

במרכז הספר שתי דמויות: אלפא ואושר. לא אלפא ולא אושר, שניהם לא נתנו תוקף לפירוש שמם. אבל כל אחד מהם קיבל את מהות השם שלו מתוקף החיבור ביניהם.

היא גדלה עם אמה ב"מקום הקטן" שהכוונה היא לעיר פריפריאלית. הן היו כוח נשי, אחת בשביל השנייה תמיד. כמו שאלפא מתארת :
"תמיד איכשהו היו שתיהן מחוץ לקווים, גם בלי להתכוון בהכרח." (עמ' 33)

היא גדלה בבית שלא היה בו שפע חומרי, אבל אלפא צוידה בהרבה כלים לחיים עצמם.
ואילו אושר, שכל חייו חשב שנולד פגום בשל המום אותו נשא, תמיד הרגיש אחר והיה נבדל. הוא, שהגיע ממשפחה גדולה, ואף פעם לא ידע מחסור, ובכל זאת עד לרגע בו פגש באלפא היה ליבו ריק.

הסיפור לא תחום במקום ובזמן. גיא עד תמיד נותנת מקום לאורבניות בספריה. בירת הנגב ב "בארשבעים" , והעיר ללא הפסקה ב "ויקי ויקטוריה". ואני אוהבת את זה. לחוש את העיר דרך הסיפור, את האהבה אליה מבעד לעיני הגיבורים. את יחסי הגומלין, את הנהנתנות שמציעה העיר.
הספר הזה חסר את כל אלו, והוא יכול היה להתקיים בכל מקום במרחב ובכל זמן.

אבל לא כך.

מהסיפור נטול המקום והעל זמני, לאט לאט מוליכה הסופרת את הקורא אל נקודת זמן מאוד נוכחת. וזה היה גם הרגע בו הבנתי את הפער שבנתה הסופרת בין המילים בשפה כזו שפעם היתה שגורה - לבין הנחיתה במציאות עכשווית.

תראו, קשה לי לסקור את הספר הזה. הוא מיוחד, הוא אחר, צריך לקרוא אותו כדי להבין.

ואני נשארתי עם שאלה אחת שממשיכה להסתובב סביבי: מה כוונת שם הספר?
ואולי זה גם טבעם של ספרים ושאלות לא פתורות. להמשיך לחיות בנו.

משובח.

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.