“[1] שכחתי מתי זה היה, אולי ב-20 לאוגוסט 2013 [? ואולי ב-21 ואולי לא]. היה שם אור והריח של הספריה, והיתה שם הספרנית הוותיקה [זו שלא מתרגזת כששואלים שש פעמים]. גם אני נכנסתי, וגם היה שם קשיש עם סלים ומכשירי שמיעה [אולי היה זה בלוטוס?]. נמאס לי מהספרים הרגילים, או מהסופרים הגדולים, ביקשתי 'משהו אחר' [והספרנית צחקה]. אז הזקן והסלים [או מישהו אחר/ת] אמר יש את יואל הופמן. וראיתי שיש.


[2] בא נדבר על אטמוספירה, או על משהו אחר ענק [שבאוניברסיטה קוראים טרנסצנדנטלי], אז יש אטמוספירה, ויש מתחתיה יואל הופמן. לא שידעתי את זה, אבל כך הבנתי מהספר, שיש יואל הופמן.


[3]חיפוש Google לא מספק הרבה תמונות של יואל. כנראה צנוע. [ואולי אף אחד לא חושב לצלם אותו?. לא יתכן]. אבל התמונה נראית כמו עוד שרבוט עפרון שלו [שמאייר את הספרים, ונראה קשקוש ילדים אבל זה לא].


[4] ועכשיו כדאי לדבר על מילים [יש דבר כזה בכלל?]. תארו לעצמכם כיסא ועל הכיסא יושב יהודי, והכיסא מחוץ לספריה, וביד יש לו את Curriculum vitae של יואל הופמן, לכמה שעות הוא נזקק עד שהוא מתמכר ומבטיח לעצמו לקרוא את הכל, וכמה זמן ינתן לו לכך, ובכלל מי צריך אז לזמן.

אז יואל הופמן, כתב את הספר שלמעשה אני קראתי בשקיקה אחת [יותר ספרותי: בנשימה עצורה. אבל זה לא ממש היה ככה]. יש רגעים שהוא דיבר כמו קוהלת [לפחות מסקנת דבריהם היתה זהה] ויש רגעים שהוא דיבר [ליהג] כמו ילד בן-4 [יותר משכנע 5?]. וכל הזמן הוא דיבר כמו יואל הופמן [שזה משהו מאוד מרתק, אבל לא מובן].


[5] אז יש קוראים ויש כותבים. הרוב חושבים שהעיקר זה כותבים, ויש כאלו [וגם יואל הופמן] שיודעים שהעיקר זה קוראים. כי הם מעניינים יותר מהספרים – הקוראים. [כולם?]. אבל יואל הופמן עניין גם אותי. כי הוא כותב, ואני קורא, ובכל זאת הוא מבין אותי ואני לא מבין אותו. כי אני לא מבין ובכל זאת מתענג על כל רגע. והוא מבין ובכל זאת מתייסר כל הזמן. [או שאולי הוא מתענג בייסורים].


[6] הוא עירבב הרבה יפנית וגרמנית [שזה קצת כמו יידיש והרבה כמו גרמנית], וגם הרבה מילים מעניינות. כי מה שהכי מעניין אצלו זה המילים. [מה כבר יכול להיות מעניין אם אין עלילה?]. הוא עושה צמדי מילים, שלעולם לא יזדווגו ביחד. וכשהוא מצמיד [אולי זאת הכלאה] לפעמים ממש נולד משהו חדש. [ולפעמים יש גם עונג של לפני-לפני הריון].


[7] אז יואל הופמן, קראתי. ואפילו שהזקן עם הסלים [והבלוטוס] אמר שזה משהו אחר, ואפילו שהספרנית [צחקה]. אני מסכים שזה משהו אחר, שממש דיגדג לי בתת-מודע [יש דבר כזה?] ואין לי מושג למה.”

“כשבאתי לדרג את הספר גיליתי שכבר קראתי אותו בעבר ונתתי לו שלושה כוכבים, לא מבינה איך.

האיש משורר ופילוסוף, האמת שצריך לקרוא אותו לאט כי השירה הפרוזאית שלו מלאה במשפטים נהדרים ואמיתות שנשארו חקוקות בזכרונו מימי ילדותו והלאה. והפעם הוא מקבל אצלי את מלוא חמשת הכוכבים כי פשוט אתה הולך איתו ברחובות האלה של שנות השישים והשבעים ברמת גן ובחיפה עם המכולות ובעלי המלאכה הקטנים וכל הטיפוסים האלה שחיים את זכרון השואה ואת החוסר הגדול.

נהדר יואל הופמן.”

“אני מרגיש שאחרי שאני אכתוב את זה, אני ארצה לקרוא את הספר שוב פעם. כי זה גדול עליי.

יואל הופמן הוא עוף מוזר מאוד גם בין כל העופות המוזרים של הספרות הישראלית. פה, בפרקונים קטנים שהם תיעוד קטן מחיים שלמים, מרגישים קצת כמו מה שפליני אמר כשהוא הציג את "שמונה וחצי" לקהל הסובייטי: "תארו לכם שאתם שותים בבר וכשאתם עומדים לצאת ותופס אתכם בדש המעיל שיכור שלא נותן לכם ללכת והוא מדבר ומדבר ומדבר ורוצה שתקשיבו לכל מה שיש לו לומר".

ההבדל היחיד שהופמן לא שיכור. הופמן יושב איתך אל תוך הלילה על פרטים מחייו ואולי מדבר איתנו על גדולת שגרת החיים. על הדרך הוא מביא מהפילוסופיות הביזאריות שלו שהייתי מת לחפור ולהבין את כוונת המשורר. אולי זה מה שגורם לי לרצות לחוות את זה שוב פעם. הגדולה בספר הזה, זה שזה בא בטיפין טיפין.”

“כמו שיחה עד אור הבוקר, שזיכרונה והשפעותיה ניכרות גם שנים מאוחר יותר, כך נדמה לי שבכל רגע בו אשוב לקרוא את הספר הזה, הוא כאילו ניכתב בדיוק בשביל אותו הרגע. מחר, בעוד חודש, בעוד עשור, הורה לילדים, מאושר או מבולבל עד אימה. ובכל זמן הספר הזה כמו נכתב עליו במיוחד, קורות חיים של אחד וכל אחד.”