ביקורת ספרותית על מוכר האתמולים - זוכה פרס "האינדיפנדנט" לספר המתורגם הטוב ביותר 2006 מאת ז'וזה אדוארדו אגואלוזה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 25 במרץ, 2012
ע"י הנסיך הקטן


כשקראתי את גב הכריכה של "מוכר האתמולים" נזכרתי ב "נפשות מתות" של גוגול. שם נוכל מסתובב וקונה זכויות של איכרים מתים . ב"מוכר האתמולים" מסופר על אנגולה אחרי שהגיעה לעצמאות ואנשים שעלו לגדולה רוצים ליצור לעצמם יחוס משפחתי מכובד, שיתאים למעמדם בהווה.

וכגודל הצפייה הייתה גודל האכזבה. כבר בתחילת הספר הקורא נתקל בדו שיח בין "גיבור הספר – פליקס ונטורה" לשממית (כן,שממית ואפילו לבנה). השממית מהווה נדבך חשוב בסיפור וחלק מהפרקים מוקדשים רק להגיגיה.

העלילה נפתחת באדם שמבקש מפליקס לארגן לו מלבד יצירת ייחוס חשוב גם יצירת עבר לעצמו. בקשתו נענית די במהירות אבל מכאן העלילה לא ממריאה. יש דילוגים בין מספר סיפורים שאינם קשורים זה לזה, והשממית, כמובן, תורמת את חלקה לבלגאן (כל כמה פרקים יש פרק או שניים שבו השממית חולקת עם הקורא את מחשבותיה וחלומותיה).

למרות האמור לעיל יש קטעים משעשעים בספר, למשל כשאחד השרים שמבקש ייחוס משפחתי ופליקס "מסדר" לו קרבה לאישיות מפורסמת שפעם בית הספר המקומי נקרא על שמו. השר כועס ששינו את שם בית הספר וזלזלו ב "קרובו".

בסף הכול, זהו ספר עם פוטנציאל שלא מומש. הפרקים קצרים (בין עמוד לחמישה עמודים), השפה קלה וקולחת אבל העלילה מקרטעת. לקראת הסוף המחבר משכיל ליצור רצף של פרקים שמתמקדים בנרטיב אחד ולא לחרוג לסיפורי שממית מיותרים (וכבר מעצבנים בשלב זה).

http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=654
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
MrBenZvi (לפני 6 שנים ו-1 חודשים)
סיפורי השממית הכרחיים וגם אסתטיים ומקדמים את העלילה.
השממית היא עוד דוגמה לטשטוש בין מציאות וחלום שהיא עיקר עניינו של הספר - היא מתיימרת להיות גלגול מחדש של בורחס.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ