לא הצלחתי לצלוח אפילו חצי מהספר. הוא הומלץ בחום ע"י חברה,אך כנראה לא מהסיבות הנכונות עבורי. הספר לא עורר בי שום עניין או רגש,שבלעדיהם אין סיבה להמשיך לקרוא. לא נורא,יש המון ספרים נהדרים אחרים...

כהרגלי,קראתי כמה ביקורות שנכתבו על הספר,ולשמחתי הטריה ביותר היתה של אלון דה-אלפרט שביקורותיו מרתקות כמו ספר טוב. כמעט חשבתי שאין לי מה להוסיף,אבל בכל זאת יש,ברמה כללית יותר,כי כולם כבר נכנסו לעובי הסיפור,ליסורי הילדות וההתבגרות,שאמורים להכין אותנו להתמודד עם יסורי הבגרות,אבל אז מסתבר שהם לא הפרומו אלא הדבר עצמו במלוא עוצמתו. עין חתול כחולה יש לחתולים סיאמיים,ומרגרט אטווד היא מעין חתול סיאמי, לפי תמונתה בגב הספר-שיער כסף ועיני תכלת בוהקות. עין החתול רואה גם בחושך,ואכן הכותבת רואה הרבה,מבטה חודר ומפשיט את הסובבים אותה ממסיכות ותחפושות. כל חשיפה גוררת כאב גדול של אבדן תמימות ואמון,אבל אלה החיים... שני הסיפורים המקבילים,של העבר וההווה מסופרים בזמן הווה,מה שממחיש לנו כקוראים שמבחינתה הילדות חיה וסוערת בתוכה כל החיים באותה מידה.כך היא גם מחפשת את 'חברת' הילדות קורדיליה,שמאושפזת במוסד לפגועי נפש. האם כדי להיות רע ואכזר צריך להיות חולה נפש? אין אנשים נורמלים שהם אכזריים ומשפילים אחרים? אין לי תשובה לזה. המצב הזה,של הילדות הקשה שנוכחת בהווה הבוגר מעיק ומכביד מאד,והמבספר מבקשת 'תוציאי אותי מכאן,קורדיליה.אני לכודה.אני לא רוצה להיות בת 9 לנצח'. גם בציוריה העבר משתלב בהווה כל הזמן. לאורך כל הספר והחיים-נוכחות זוג ההורים יוצאי הדופן לתקופתם,ולדעתי-הם יצרו את הסיכוי היחיד לגדול ולצאת אדם יצירתי ומאושר עבור בתם.

מענין לקרוא את הביקורות האחרות על הספר הזה,כי למרות שבסיכום אני מדרגת אותו כספר טוב,במהלך הקריאה חשבתי לפעמים כמו אלו שפסלו אותו מסיבות של ארכנות יתר,חזרה על עצמו ובקיצור פטפטת מיותרת.ככל שהתקדמתי בקריאה,נשאבתי יותר ויותר לתוך הסיפור,בעיקר החל מהמונולוג של יהודית,שכתוב בשפה פיוטית ומפתיעה.זה לא ספר על אהבה והדמויות השונות לדעתי הן רק נקודות מבט שונות על אורח החיים באירופה של המחצית הראשונה של המאה ה-20,ובעיקר נסיונותיו הנואשים של המחבר להבין מה זו 'תרבות'. הוא לא מפסיק ללוש ולפרק את המושג מכיוונים שונים ומשתדל למצוא לו הגדרה ומשמעות,לטעמי-ללא הצלחה גדולה. ברור שהוא מסתייג לחלוטין מהגדרת 'תרבות' כמשהו נעלה ובעל ערך גבוה,ואולי תרבות זו כל התנהגות אנושית חברתית-סולידריות,זכויות אדם,מלחמות,טרור,ניצול,גינונים שונים ובהם גם גינוני חיזור ואהבה. המחבר לקח אותנו למסע בתוך נבכי נפשו ומחשבותיו אודות החברה האנושית המורכבת כל כך והמאכזבת.

למרבה הפלא,זו פעם ראשונה שאני קוראת ספר של סביון ליברכט,ומכיון שזה סיפרה הראשון,אני מניחה שהבאים אחריו טובים יותר.ליברכט יודעת לספר סיפור,יש לה רעיונות מענינים ושפה עשירה ומרתקת,אז למה בכל זאת כתבתי מה שכתבתי למעלה? בגלל הסופים,כל סוף סיפור התאכזבתי מחדש מהתמוססות הסיפור היפה לתוך המובן מאליו,ללא אמירה ברורה,מעבר למה שתיאר הסיפור עצמו ושקל היה להזדהות איתו.אבל הרי לא רק לשם כך כותבים סיפור,לא כן? לא המשכתי לקרוא את כל הסיפורים,מעבר לשני שלישים של הספר,לא יכולתי להרשות לעצמי עוד אכבות...

אתחיל עם שם הספר-לווייתן,בעל משמעויות רבות,שחלקן מרמז על גורלו של גיבור הספר. ביהדות,לויתן הוא מפלצת ימית מסתורית ומפחידה,שגם מסמלת את האמת הסופית של קץ הימים. יצירה מענינת נוספת בשם זה היא ספרו של תומס הובס,שבעצם מנסה לתאר את הקמת המדינה האידאלית. אנחנו גם מכירים את הליויתנים שמאבדים את דרכם,מסיבות לא ברורות,ומגיעים לחוף ,עליו הם מתים. גיבור הספר,בנג'מין סאקס,הוא ליויתן בכל מגוון המשמעויות-הוא חדור אידאלים,עליהם הוא נאבק וגם משלם את המחיר החברתי,כשלנגד עיניו שיפור העיוותים בחברה בה הוא חי. מאבקו למען האידאלים שלו מביא אותו לפעולות שמסכנות אותו ומהוות מעין "התאבדות" בדומה לליויתנים השוחים אל החוף. כתיבתו של פול אוסטר עינינית אך גם רגישה ומרגשת לעיתים.אפשר לקרוא את העלילה כמו שהיא,כסוג של ספר מתח מענין,אך מרגע שהבחנתי בקישורים השונים לליותן המיתולוגי והאמיתי,הקריאה נעשתה עוד יותר מרתקת ומהנה.אנחנו נחשפים לסוף הטרגי כבר בתחילת הספר,אך זה לא פוגם במתח שנשמר לאורכו,כדי להבין איך מתחבר הסוף הזה למסכת החיים המורכבת שאנו צוללים לתוכה.

לקח לי זמן לכתוב על הספר.סיימתי לקרוא אותו לפני כשבועיים,ובניגוד להרגלי לא התנפלתי על המקלדת עם רשמי הטריים,לטוב או לרע.נהניתי מאד מקריאת הספר,כשאני מנסה לברר לעצמי מה מהנה אותי כל כך. שפת הכתיבה פשוטה וענינית,לא מרגשת ומרשימה כשלעצמה,אבל הפשטות והצניעות של השפה מעבירות את העלילות בצורה חלקה וזורמת,גם כשהארועים הזויים במיקצת ופחות ריאליסטיים,זה עובר טוב. הדמויות מתוארות היטב ואמינות,מורכבות במידה ומאפשרות הזדהות. קראתי את ביקורתו של אלון ולא הבנתי לגמרי את ענין ה'ספרות נשים',האם מדובר בסיפור על נשים? וסיפור על גבר,כל גבר,הוא 'ספרות גברית'? וסיפור על גברים ונשים גם יחד,מה יהיה עליו? נראה לי מוזר ליהנות או לא מספר בגלל שמסופר בו על נשים או גברים,בגלל בסיווג המיותר לספרות כזאת או אחרת.