אוסטר שוב מהלך כלוליין על חבל דק ונופל וקם לאותן תהומות חושך ואור של "ההולך לאיבוד" בדרך החיים הפתלתלה. העלילה המטורפת והגאונית הזו אין לה דפוס מוכר מלבד חתימתו של אוסטר בכך שתמיד כותב הוא על הנפש המבולבלת, על הבדידות הגדולה של נפש האדם . הוא אוסף בזכוכית- מגדלת את הבדידות המזוקקת של החיים הבנאליים והשגרתיים שלנו ויוצק בכוונה בלאגן, אי סדר, הליכה לאיבוד ,רוח שטות ו.. רוח קונדסיות שמביאה תמיד את הגוף והנפש לקצה של כל הקיצים עד שהקורא נותר פעור פה כלא מאמין .ובסופה של העלילה נשארתי חסרת אוויר . איך אפשר בכלל להתחיל ולסיים סקירה מסודרת באנדרלמוסיה שאוסטר השאיר אחריו כמו אשף שרק "עושה עצמו", אך יודע בדיוק מה "התבשיל" שהקורא שלו יאהב, ואת זה בדיוק הוא מביא לנו באהבה גדולה .

אז כנראה שגם הסקירה הזו תהיה אנדרלמוסיית באותה מידה:
העלילה הולכת מהסוף להתחלה ועצם הפעולה הזו משבשת קצת את סדר ההתרחשות כי היא קופצת מנושא לנושא ובזמן שהגעתי אל סוף הספר כבר לרגע שכחתי מה הוא רצה לומר בהתחלה.

איזה מין עולם מופרע הוא מביא לנו חשבתי לעצמי תוך כדי קריאה, ואז הבנתי הוא מביא לנו כאן את
"יקום הכפיות" שזהו תיאור נפלא לעולם הטקסים שלנו שבו כל אחד ממלא הגדרת תפקיד ואחראי למלא את התפקיד שלו. נניח המאהב, או הבוגד, המפרנס, הביצ'ית...עולם שלם של כפיות מסודרות כמו בית בבות של ילדים. בעלילה כמו בחיים אוסטר נתן לדמויות הגדרות ותפקידים. הרי כל אחד מאתנו ממלא אחר ההגדרות הללו. רק שמה שקורה בעלילה כל אחד מהם בספר לא מילאו את התפקיד. כאילו מה היה קורה אם כל אחד מאיתנו לא היה ממלא את התפקיד שהועדנו לעצמנו בחיים או שהועידו לנו. היה אי סדר מוחלט ולזה בדיוק המשורר התכוון.

העלילה היא בעיקר על שני גיבורים בן סאקס ופיטר ,סופרים שאמנותם היא כתיבתם. החברות שביניהם הייתה ערך שנשמר לאורך כל הספר, מדי פעם אפילו בערך החברות הנפלאה יש בגידה גדולה והתנתקות או בריחה תלוי מהיכן מסתכלים, ערך הנאמנות משתנה לפי קצב האירועים כשעוד ועוד דמויות משנה צובעות את הדפים. כמו אישה, חברה מהעבר. הספר מפתיע ומרגש כשהחיים לפתע יוצאים מאיזון .תאונה שהתרחשה בגלל גחמה רגשית וסיפוק האגו המהולל. ולאחר מכן שתיקות גדולות ונקיפות מצפון ..משם העלילה מתפתחת באופן שאני כקוראת לא ציפיתי לו, תהפוכות אינספור שנוגעות באלכימיה של גמול ותשלום של החיים עצמם עד לסוף. החלק הראשון איטי יותר ולקח זמן רב ואילו החלק השני היה מותח ונגמע מהר .אך לאורך כל הספר הדילמות האנושיות צצות בלי בושה עם שאלות נוקבות כמו :

כמה אפשר לסלוח לבן זוגך מתוך אהבה "ולהעלים עין" על מעשה שעשה ?.כמה חברים עלולים לפגוע בעצמם עד כדי לדחוף חבר לעשות את המעשה הנכון גם אם זה יפגע בהם? ומי בכלל יודע מהו המעשה הנכון לעשות בשביל משהו אחר באמתלה של אהבה? כמה אנחנו מהונים את עצמנו בחיים ומבלבלים בין מחשבות למעשים וגורמים לעצמנו להיות הרפתקנים חסרי מעצורים גם כשאנחנו מודעים לסכנה? כל הספר הוא התכנסות חגיגית אל הנפש .

אוסטר מנסה להגיע לקורא דרך שיקוף של תכונות אנושיות של כולנו כבני אדם ובכך יוצר מכנה משותף עם הקורא שהולך וגדל ככל שהספר מתקדם. וזו גאונות! הוא כנראה יצר גם בי הרגשה כזו של חיבור כששיקף גם לי כמו מראה כמה מהתכונות שלי דרך הגיבורים שלו בספר ואז לפתע בלי שהייתי מוכנה התכונות הללו האירו זרקור למי שאני, והחיבור הזה הוא מופלא בעיניי. כמו מגלומן שמושך בחוטים ,או כמו ילד פלא שמשחק בצעצועיו, כך אוסטר אשף המילים משחק בנו ושולט בנו לאורך הספר בלי למצמץ.

ואם זה לא היה ברור אז זה לא ספר קליל, אבל הוא כל כך יפה ומומלץ שאין דרך אחרת (מלבד לכתוב סקירה) שאני מכירה בכדי להוקיר את הספר והסופר.
אני התרגשתי.

ביקוש והיצע, הכל עניין של ביקוש והיצע. וגם של תזמון. מוצש באתר הוא זמן של יותר היצע מאשר ביקוש, הזמן שבו קוראי סוף השבוע מחדדים את המקלדת ומדווחים על היבול הטרי שאותו סיימו לקרוא זה עתה. באופן טבעי אנשים שכותבים הם אנשים שפחות פנויים לקריאה של סקירות של אחרים ותגובה עליהן. היצע גדול מביקוש.

גם אני קראתי השבת, אבל הספר שאותו קראתי עוד לא מצוי במצאי של הספרים באתר, ולכן אני חוזרת אחורה בזמן, אל ספר שקראתי בשבת שעברה ומפני תאונת דרכים והפקקים של מוצש לא מצאתי את הזמן לשבת ולכתוב עליו. למעשה זו לא היתה קריאה ראשונה שלי את הספר הזה, אלא קריאה חוזרת וחלקית, ועם זאת, למה לא לכתוב עליו.

אני אתחיל עם סיפור של תערוכה. בתערוכה מוצגים תצלומים של עיוורים וליד כל תצלום משפט שנכתב מפיו של אותו עיוור (היום מעדיפים את המונח "אדם עם עיוורון") כתשובה לשאלה מה הוא מחשיב כיופי. רעיון יפה ומעורר סקרנות, בעיקר בקרב אנשים רואים שלא באמת יודעים איך עיוורים תופסי מושגים שהם ויזואליים בעיקרם, וזה לא משהו שבדרך כלל נעים או מנומס לשאול. אבל יש גם טריק, כי בין עשרות הציטוטים יש גם אחד מזויף, כלומר הוא לא משהו שהעיוור המצולם לצידו אמר, אלא אמירה מומצאת, פרי דימיונה של האמנית. עכשיו הצופה יוצא עם גרעין של ספק מכרסם בליבו, כי הוא צריך לקחת במידה מסוימת של עירבון מוגבל את כל אותם ציטוטים שהיו נראים מעניינים, מסקרנים, מעוררי מחשבה,

חוסר הנוחות הזאת, הטרדה של משהו שבלעדיו הכל היה יכול להיות כל כך יפה, שלם, מעורר השראה, הוא מסימני ההיכר של סופי קאל, אומנים קונספטואלית צרפתיה. העבודות של קאל, שיש בהן גם צילומים וסרטונים חייבות את אי הנחת של הצופה, ואת התחושות המתעוררות בו, כי הצופה הוא חלק מהעבודה למעשה. נזכרתי בסופי קאל כי בת דמותה, שהסופר בוחר לקרוא לה מריה טרנר, היא אחת מהדמויות המרכזיות בספר הזה, ובעיני זה המפתח לספר.

מעשה בסופר שראשי התיבות של שמו הם פ"א והוא המספר בספר הזה. לסופר הזה בן דמותו השקוף של מחבר הספר יש חבר שהוא גם סופר ושמו בנג'מין סאקס. הספר מתחיל במותו של סאקס, ועובר בפלאשבקים אחורה שבהם הסופר מתאר את ידידותם, את האירועים שבהם נפגשו, את עברו של סאקס ואת האירועים שהובילו אל מותו. באחת מעבודותיה של סופי קאל היא עובדת כחדרנית במלון ומשתמשת ברשות שניתנה לה להיכנס אל חדרים של מתארחים כדי לצלם את החפצים שלהם ולהסיק על חייהם. בעבודה אחרת היא מסתמכת על פנקס כתובות אבוד שמצאה באקראי ברחוב כדי לפנות לאנשי הקשר שנמצאים בו וללמוד מהם על בעל הפנקס. מריה טרנר, בת דמותה של קאל בספר, מבצעת את שתי העבודות, אם כי בפנקס הכתובות העבודה המתוארת נקטעת בתחילתה ולא מגיעה לידי ביצוע.

טרנר/קאל מחדדות את החיפוש אחרי זהות האדם בלי להביא את האדם עצמו, אלא אך ורק דרך הטביעות שהשאיר בעולם, החפצים שלו, אנשים סביבו, כאשר האדם עצמו נעדר. זה מה שמנסה לעשות גם פיטר אירון, או שמא פול אוסטר, בכך שהכניס את דמותה האמיתית של קאל, עם תיאור חלק ניכר מהעבודות האמיתיות שלה, כמו גם כמה עבודות שהיא לא עשתה. כמה אפשר לדעת על בנג'מין סאקס הנעדר , מעשיו והמניעים שלו דרך עדות של אדם אחר.

כמו "ספר האשליות", גם "לווייתן" (זה השם גם במקור, המילה מובאת כפי שהיא ואינה תרגום), הוא לא ספר סיפורת עלילתי כמו הכיסוי שהוא מבקש לעצמו. זהו תרגיל אומנותי, אם תרצו אמירה מסוגננת, מניפסט על האומנות ומקומה בעולם, כמו גם על חיפוש זהות. ובזכות האמירה הזאת הכרתי את האמנית סופי קאל.

זהו עוד אחד מהספרים הנפלאים פרי עטו של פול אוסטר.
לקחתי את הספר לידיי, מבלי לקרוא עליו אף ביקורת, ומבלי לקרוא את התקציר שלו בגב הספר.
צללתי אל הקריאה בו. בהתחלה היה לי קצת קשה להתחבר אליו, יש שם משהו מכביד, והקריאה קצת זחלה.
בשלב מסוים לא ניתן היה להניח את הספר מהיד, ומצאתי עצמי קוראת בו בין לבין כל מיני פעולות שעשיתי ומקומות אליהם הלכתי.
הכי כיף שזה ספר "כיס", כזה שניתן לשים בתיק ולהסתובב עמו.
ראשית אומר שיש משהו גאוני בכתיבת סיפור חיים של מישהו על ידי מישהו אחר.
פיטר אירון כותב את הסיפור על חברו הטוב ביותר, בנג'מין סאקס.
טוב, למעשה, באופן הזה הוא גם כותב על עצמו, על הנשים ועל הילדים בחייהם, על האימא של סאקס, על אמריקה, על הקפיטליזם, על הדת, על אמנות, על פוליטיקה, על אהבה ועל בגידה, על חירות ועל שיעבוד, על נאמנות ועל חברות, על הגשמות ועל אכזבות, על צירופי מקרים ועל הגורל, ועל החיים ועל המוות.
כן! על כל אלו נכתב בספר.

הספר הזה כתוב בצורה קולחת ופשוטה, מחד, ומאידך כל משפט שקול, ונדמה כאילו הושקעה בו הרבה מחשבה והוא נמצא בדיוק במקום הנכון.
לעתים, מצאתי עצמי מתפעלת ממשפט אחד מסוים בספר.

אין ספק, שכל הנכתב לעי"ל תורם להזדהות הגדולה של הקורא עם הכותב, אעפ"י שהספר, כביכול, מתאר סיפורים הזויים של אדם שעשה מעשים בלתי אפשריים, ולא ממש חי חיים אפרוריים ומשעממים, או שאולי אלו הם מעשים בלתי נתפסים בעינינו.
כל השאלות המתעוררות בנו לעתים-
"מה מרכיב את חיינו?"- אלו עקרונות? אם יש כאלו? אלו אמונות? אלו חוויות?
נראה שכל השאלות הללו התאספו בצורה קיצונית למדי בספר הזה.

המושג "חירות" חוזר כהד בספר בהרבה מאוד אופנים-
החירות לעשות בחירות, או לעשות מה שרוצים, חירות המחשבה, חירות במערכות יחסים, החירות להביע את דעתך, החירות לחיות את חייך כפי שתבחר, פסל החירות- כמייצג אומה.

זהו ספר מופלא בעיניי, ממליצה בחום.

כשעינו של פיטר אירון צדה בעיתון את הידיעה על מותו המסתורי של גבר אלמוני, שפוצץ את עצמו ליד מכוניתו החונה, בצד כביש נידח בוויסקונסין, הוא יודע מיד כי האיש הוא בנג'מין סאקס, הטוב בחבריו, שנעלם מביתו כשנתיים וחצי לפני כן. וכשאנשי ה"אף-בי-איי" מקישים על דלתו כעבור יומיים, הוא יודע, כי החסד האחרון שיוכל לעשות עם חברו הוא לשבת ולכתוב את סיפורו האמיתי, לפני שהחוקרים יגלו את זהותו ויחברו לו סיפור משלהם.

כך מתחיל התקציר בגב הספר. כך פחות או יותר מתחיל גם הספר.

הספר הוא בעצם הסיפור מנקודת מבטו של פיטר אירון, חברו הקרוב ביותר של בנג'מין סאקס. הוא מתחיל את הסיפור מיום היכרותו את סאקס לפני 15 שנה, בשנת 1975. הסיפור נמשך עד הסוף הטרגי – היום שבו מגיעים אליו אנשי ה FBI ב-1990 ומותו של סאקס.

המקומות העיקריים בספר: ניו יורק, ורמונט, ברקלי.

הדמות המרכזית בסיפור היא של בנג'מין סאקס. בספר הוא מתואר כאדם העובר מקיצוניות אחת לאחרת, בתקוה למצוא את הבן-אדם שהוא באמת. בסיפור משולבות דמויות מחייהם של החברים פיטר וסאקס.

פול אוסטר כותב עליהם, על מחשבותיהם ומעשיהם, בצורה ברורה, חדה, עמוקה, קולחת, אמינה, מעניינת, מושכת לקריאה. קשה לעזוב את הספר מהידיים.

הסיפור שמספר פיטר אירון הזכיר לי את הסרט 'ירח מר' של רומן פולנסקי (אין קשר בין העלילות).

פול אוסטר ללא ספק יודע לכתוב – 5 כוכבים.

לווייתן הוא סיפורו של בנג'מין סאקס, המסופר על ידי חברו הטוב ביותר פיטר אירון. הם כותבים, מנהלים מערכות יחסים הזויות לחלוטין עם הנשים שלהן, וחיים חיי בוהמה ניו יורקיים כהלכה, אי שם בין שנות ה - 70 לשנות ה - 90. הסיפור מתחיל טוב. למעשה, הוא מאוד מעניין בהתחלה. אבל ככל שהעלילה מתקדמת הקורא נשאר בציפייה. לקראת הסוף הרגשתי ממש מאוכזבת: שום דבר הגיוני לא קורה בסיפור. חברו הטוב מנהל רומן עם אישתו. גיבור הספר, בנג'מין, הולך ומתערער. הוא מנהל מערכת יחסים טיפשית עם איזו אישה מעורערת בנפשה, הוא הופך להיות סוג של קופיקאט (חיקוי) עלוב לאדם שאותו הוא הרג, והופך למעין טרוריסט.
האמת, ציפיתי ליותר מספר של פול אוסטר. העלילה ההזויה המתפתחת בספר דומה יותר לטלנובלה או סרט דרמה אמריקאי בינוני - מאשר ליצירת אומנות. הסיום של הספר ממש טרחני ומעצבן, כאילו מישהו ישב לאוסטר עם אקדח בראש והכריח אותו לסיים איכשהו את הספר. אני נותנת לספר 3 כוכבים רק בגלל שעד האמצע שלו הוא היה דווקא מוצלח.

מעבר לצד הביקורתי שהסופר חותר אליו במהלך כל הספר, ניתן גם לתת דגש על היעדר דיאלוגים מעניינים. דומה כי המחבר היה נחוש בהחלטתו להסוות את העניין תחת יחסים עם המין השני. דבר שלא הותיר בי חותם מלהיב כאמור.
מעבר לכך הספר מצוין ומנוסח לעילא, קל לעיכול ונכנס ללא קושי לכיסים גדולים במיוחד. את הספר הזה קראתי בעיקר בהליכה, הרבה פרטים נזרקים לחלל האוויר ורציתי להיות בטוח בזרימת הדם והמידע אל ראשי. כיליתי אותו מהר, למעשה מהר מדי. ע"ע הדימוי הידוע על כך שאכלתי לשובעה אך נותרתי רעב למשהו מתוק.

בסופו של יום, מומלץ לאלו האוהבים את הקפה שלהם מריר.

מעורר מחשבות נוגות על ערכי הדמוקרטיה האמריקאית. המעצמה הגדולה במערב שולחת את בניה [כיום גם את בנותיה] למלחמות מעבר לים, בשם ערכים נעלים עליהם התחנך כל אזרח בתוכה.
כמחאה פרטית ונוקבת על השקר, יוצא בנג'מין סאקס לפוצץ העתקים של פסל החירות הניצבים בכיכרות שונות ברחבי הארץ אותה אהב ובשמה לחם.
מותו בא לו כאשר מטען אחד התפוצץ בידיו שלא בזמנו.
משל ספרותי זה ניצב במקום של כבוד בין כל הספרים המוחים על המדיניות האמריקאית בשם ערכים מקודשים בשעה שאיש בתוככי ארצות הברית לא ממש זוכר את אותם ערכים ממש ולשם מה יצא להלחם.

מקסים כמו כל הספרים של אוסטר