למה עשיתי את זה לעצמי? זה הספר הרביעי של וולבק שאני קורא ונראה לי שגיבשתי את ההחלטה שהוא גם יהיה האחרון. טעיתי לחשוב שהפעם כשוולבק מלעיט את הגיבור שלו בכדורים נוגדי דיכאון, הסיפור יהיה שונה. גיבור הספר, שלא משנה בכלל מהו שמו כי זה הלכה למעשה אותו דמות מספר קבועה אצל וולבק עם שינויים קטנים, הוא שוב גבר בשנות ה 40 לחייו, אקדמאי עם מקצוע שלא מסב לו סיפוק או אושר. אין לו משפחה, אין לו חברים, אין לו סיבה לקום בבוקר. הוא מלא בשנאה עצמית ורחמים עצמיים, הוא ממורמר, כבוי, תבוסתן. יש לו מספיק כסף מירושה והוא לא מחובר מאוד לעבודה שלו, אז אין לו בעיה לעזוב הכל ולברוח מהחיים שיש לו. הוא מנסה להיעלם אחרי שראה כתבה שקסמה לו על אנשים שנעלמים (לא מתאבדים) ואין דרך להתחקות אחרי עקבותיהם, אבל כמו ששרו נוער שוליים על זה שמחפש את השקט בכל העולם ובסוף השקט מתחבא לו בבית – לא משנה כמה ינסה לברוח, הוא לא יכול לברוח מעצמו. הדברים היחידים שמניעים אותו הם הצרכים הבסיסיים ביותר – מין ואוכל. הוא לא מתפקד מינית מאז שהוא לוקח את הכדורים וכך נשאר רק האוכל, וגם את זה הוא ממצה עם הזמן.
כמו ב "אפשרות של אי" מבחינת וולבק (אזהרת גסויות) ברגע שגבר לא מצליח לשמור על זקפה חזקה כמו בני 20-30 ומתחיל להרגיש זקן וחלש – אין באמת טעם בחייו.
אני לא סובל מדיכאון. לפחות לא מהסוג המג'ורי הקליני. אולי דיסטמיה. אני לא צריך עזרה כדי לצאת מהמיטה, אני עובד, מקיים חיי חברה, מפתח קשרים רומנטיים ומסוגל גם ליהנות מזמן עם עצמי. לא יודע מה חשבתי, שאמצא איפה להזדהות עם הגיבור. אמנם לקחתי ציפרלקס לתקופה של שנה אבל זה היה דווקא בגלל חרדות ולא בגלל דיכאון. בעצת זוגתי דאז שזה עזר לה מאוד, ביקשתי מרשם מרופאת המשפחה, אפילו בלי לעבור דרך פסיכיאטר. הפסקתי כי הרגשתי שהוא עשה אותי קהה. אני שמח שניסיתי אבל גם שמח שהפסקתי. מהר מאוד הבנתי שיש פער עצום בין העצבות והחרדות שאני חש לפעמים ולומד לקבל יותר עם הזמן, ובין הביצה שבה מתבוסס פלורן. כן, זה שמו חסר החשיבות של גיבור הספר. אז חשבתי לי שאולי דווקא ארוויח מכך שארגיש שאני השכן עם הדשא הירוק יותר. היי, גם אם נראה לי שאני בתקופה לא טובה, לפחות אני לא כזה! גם זה מיצה את עצמו די מהר וסביר מאוד שאם לא הייתי ברצף הקריאה הכי מוצלח שלי מזה שנים תודות לישיבה במקלטים והשפעות המלחמה הנוספות, הייתי סובל מאוד ואולי לא מצליח לסיים את הספר.
בגלל שזה לא הרודיאו הראשון שלי עם וולבק, כבר התכוננתי לתיאורי מין ענפים, שאולי יש בהם יותר חיים מאשר כל חלק אחר בספר. אכן הוא לא חוסך תיאורים כאלה, כשעולה השאלה האם הוא רואה בנשים יותר מאשר גוש בשר שנועד להביא אותו לסיפוק. הוא אמנם מספר על בנות זוג קודמות שהיה לו כיף איתן, אבל לא ברור בדיוק האם ראה את הערך שלהן כאדם. האם היה חשוב לו שבת הזוג תהיה אינטליגנטית, עם עומק והומור. לעומת זאת דבר לא הכין אותי (טריגר סטיות***) לתיאורים מפורטים מדי של משכב אישה עם כלבים וחמור מכך, לתיאור של המתרחש בסרטונים שביים וצילם פדופיל שהוא תפס על חם. תוך כדי הקריאה הקשה, ניסיתי להבין מה המטרה. יש לי הרבה שאלות. וולבק רוצה להראות שהוא ילד רע? שאין לו גבול? הוא רוצה למצב את עצמו כסופר ליחידי סגולה שלא מניחים את הספר בשלב זה ומציתים אותו? אולי יש פה סמליות לכך שהקורא המערבי צריך שערוריות גדולות יותר כדי להרגיש, שכולנו נהיינו קהים מרוב האינטנסיביות של חיינו? יש פה סמליות לאדישות של הגיבור כתוצאה מהכדורים שהוא נוטל, שלא מפגין רגש אלא מדווח ביובש על מה שראה בלבד? הוא רוצה לבחון אותנו, שכל אחד שקורא את זה יבדוק עם עצמו תוך כדי האם הוא לא מרגיש קצת מגורה? ולמה הוא היה צריך להיכנס לכאלה רזולוציות? אפשר היה להיות תמציתי ולהגיד שהוא מצא סרטונים של בת הזוג שלו עם יותר מכלב אחד. כן, איכס. אפשר היה להגיד שהסרט של הפדופיל היה מפליל. לא צריך להיכנס לכל הפרטים האלה. למה זה טוב?
יותר מכל היה קשה לי לחשוב על פלורן, שמבוגר ממני ב 7 שנים בסה"כ וכבר מרגיש שהוא זקן, שאין טעם בחייו. גבר שללא ספק יכול לתפוס את עצמו בידיים בכל כך הרבה דרכים.
אפשר ליצור קשרים גם בגיל 47, יקירי. קשרים חבריים משמעותיים עם בני מינך וגם קשרים רומנטיים עם בנות גילך או קצת צעירות יותר, אבל בחייאת תפסיק לקדש את בנות ה 20.
לך לטיפול, אל תסתפק רק בכדורים.
התחל להתאמן, זה יעשה לך טוב.
מצא משהו שיעניק לך משמעות אם העבודה לא עושה את זה – תלמד מקצוע חדש, תתנדב.
מצא תחביב או פעילות אחרת שעושה לך טוב ולא דורשת ממך מחויבות, חוץ מתכניות טלוויזיה.
ואם סקס כל כך חשוב לך, ואני מסכים שהוא חשוב מאוד, אבל לא עומד לך כי אתה חי לא בריא (ראה הסעיפים הקודמים, ברגע שתיישם גם זה ישתפר) – יש גם ויאגרה!
