ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 25 בפברואר, 2014
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
מכונת כאפות, הספר הזה. למרות ארבעת (ואולי חמשת) הכוכבים שנתתי לו, אני לא באמת יכול להמליץ עליו, אולי לאף אחד. קראתי אותו כי באיזשהו מקום אני אוהב לחטט בפצעים, אבל כאן זה היה מעבר לזה. הקריאה היתה כרוכה אצלי בכמעט סבל, לא נהניתי, ורק רציתי להפוך עוד דף מבריק ועוד אחד, ושזה ייגמר. לא בגלל שהספר לא כתוב טוב או לא מעניין. בדיוק להיפך.
מארטן הוא הולנדי בן שבעים ואחת שעקר מתישהו עם משפחתו למסצ'וסטס ויצא לאחרונה לגימלאות מעבודתו המשמימה כמזכיר של הרשות להגבלת דיג, או משהו. בעיקרון יש ל, אה, מארטן? כן, מארטן. יש לו מעט הוצאות, הוא גר עם כלבו רוברט ואשתו האהובה וורה בבית נוח, הילדים שלהם נישאו וגרים רחוק, והכול נראה מוביל לחיי פנסיה שלווים, פיתרון תשבצים, סודוקו, ארוחות ערב, שיחות ארוכות, נגינה בפסנתר. רגוע במסצ'וסטס.
מארטן בסך הכול בריא. הוא נעצב כשהוא מביט בחפציו ויודע שהם יאריכו ימים אחריו. רק הזיכרון שלו לא משהו. הוא שוכח איזה ספר הוא בדיוק קורא. או באיזה עמוד הוא נמצא. כמו כולנו. כולנו שוכחים. לפעמים, גם אנחנו או הורינו, חלילה, או בני זוגנו, גם הם לפעמים, נגיד, לובשים מעיל בבית בלי סיבה מיוחדת או מתעוררים בבוקר ומתכוננים לעבודה ואז נזכרים שזה בעצם יום שבת. או שיצאנו לפנסיה לפני ארבע שנים.
מארטן בסך הכול, די בריא. רק הזיכרון, הוא מתעתע בו לפעמים, כמו כולנו בעצם. הוא שוכח כל מיני דברים, אבל מי לא? וגם יש לו את אשתו, וורה, שמזכירה לו. ואם הוא טועה בדרך, הולנדי בן שבעים ואחת שגר במסצ'וסטס, ועבד במכסות דיג שזה מאוד חשוב, אם הוא טועה בדרך תמיד אפשר לסמוך על הכלב רוברט שינבח ויזכיר לו שצריך לחזור הביתה ואיפה הדרך למשרד. הביתה, בעצם.
ולאט, לאט ובאכזריות מצמיתה האחיזה שלו במציאות של העכשיו מתחילה לדלוף דרך חור קטן, מתרחב ובלתי נראה, ופתאום גם קשה להבין מה קורה עכשיו ומה השעה, למה לילה, ומה זה החדר הזה. אה, מלון. הוא גר במלון, בפריז כנראה. נסיעה מהעבודה. צריך להתקשר לוורה. הוא יודע שכדאי ללבוש מעיל ולצאת לקחת את רוברט לטיול, וכשוורה שואלת אותו מדוע לבש את המעיל, הוא אומר לה שלמה לא, שהוא יודע בדיוק למה, כי לפעמים, אה, גם לו קר בבית. הוא איש מבוגר כבר, והזיכרון, זה לא מה שהיה פעם. וגם פעם הוא לא היה משהו. בוא רוברט, יוצאים.
כל העוגנים שאנחנו קובעים בחיינו מאבדים את כל המשמעות שלהם כשרשת ההקשרים נעלמת. את החדר הזה שבו אני יושב וכותב אני מכיר היטב, כי אני יודע איך הגעתי לכאן, ועם מי אני מתגורר פה ומתי קניתי את הבית ובאיזה עיר הוא נמצא, אבל בלעדי כל העובדות הנלוות וההכרחיות האלה הוא פשוט חדר זר, משהו שאין לו קשר אליי.
כבר כתבתי שאחיזתו של מארטן במציאות מתרופפת, או נשמטת, או דולפת. ואז אין לו. הוא לובש מעיל בבית, אבל זה קורה לכל אחד, לפעמים. או שזה יקרה. אם לא עכשיו, אז בעוד עשר או עשרים או לאבא או לאמא. והם יחזרו לילדות ויפחדו להרגיז את סבא וימלמלו משפטים לא ברורים. או אפילו אנחנו. אני. אני מחזיק את החיים. בציפורניים. יש את הילדים האלה, הילדים שלי. ואת אשתי, איך אני יכול לשכוח את אשתי? התחתנו באבו גוש ביולי 2003. אני זוכר... ויש את החפצים האלה מסביבי. התמונה הזאת מירח הדבש שלי. והציורים שציירתי עוד בבצלאל. ואת עץ התמר הזה בחוץ שאני גודד את פירותיו בכל שנה. אני מכיר.
אז התכוונתי, אה, לכתוב ביקורת. זה ספר יוצא דופן, על... מארטן, הוא, הזיכ... אוקיי. מכסות של דיג, ואז, הוא, אה, גר במסצ'וסטס. מי? אני בטוח שקראתי את זה באיזה מקום.
קר פתאום. אולי אלבש מעיל.
****
50 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
יערה
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
אים ספר שלא אוהבים בישביל מה ליכתוב הרבה ביכלל
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
מחכה לנו בפינה. ואם יש לנו מזל, תהיה איזו מגיפה קודם, אה?
|
|
|
חובב ספרות
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
זה מה שמחכה לכולנו, איך אומרים ,This Is Life על הטוב ועל הרע.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
ייתכן. אני לא קראתי ספר דומה בעבר.
|
|
|
מירב
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
כתבת יפה
אבל הנושא הזה של איבוד הזיכרון מרגיש לי כל כך חרוש שאני תוהה כמה אפשר לחדש. אפילו העטיפה המדהימה משתמשת בדימוי ההו כה חרוש של עץ כדי לסמל מוח.
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
אהבתי את הביקורת הכנה.
|
|
|
קראתי-קורא-אקרא (תומר)
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
הספיקה לי דמות האב מעוררת הרחמים ב'התיקונים' של פראנזן.
אמין מדי, מציאותי מדי, מזכיר מדי את סבא ז"ל. אני מעדיף להדחיק ולקוות לטוב. סבתא של אחד מחבריי נפטרה לפני כמה ימים בגיל 86. היא שיחקה קלפים עם חברות יום לפני זה והלכה להצגה יומיים לפני כן. אולי כך יהיה גם אצלנו ואצל הורינו. אולי נתחמק מהסטטיסטיקה.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
אני לא יודע מה להגיד לך. יש בספר הזה משהו מאוד מכאיב, כמעט פיזית,
אבל מצד שני, יש בו גם סוג של כניסה מאוד ייחודית לראשו של מישהו שלאט לאט מאבד את זה, וזה עשוי בחמלה וחכמה. אז אולי בכל זאת.
|
|
|
עוזי
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
אני מכניס את הספר לרשימת הקריאה למרות שאינני יודע אם יעמדו לי כוחותי לקרוא אותו. אפשר שאסתפק בלהמשיך להיקרע ולדמוע, בכל ביקור וביקור אצל אימי, למראה תמונות חייה ההולכים וכבים. נורא ועצוב, אלון, אך נפלאה הדרך בה אתה נוגע.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
חני, אני רואה את ההורים שלי שמשלימים את העשור השמיני לחייהם, וכל יום צלול זה עוד יום שאני מתעורר ונושם לרווחה.
הלוואי שיחיו ככה לנצח.
רץ, כן, זה ספר עצוב מאוד. ומפחיד מאוד. מעליב, אני לא יודע. את מי? תודה למשבחים. ושין שין, כל כך אמאל'ה. |
|
|
שין שין
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
אמא'לה!
|
|
|
no fear
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
וואו.
|
|
|
מירית
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
מבריק!
|
|
|
רץ
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
לא מצאתי את המילים הנכונות שיבטאו את תחושת העצב העולה מהביקורת שהיא גם פיוטית, האם זאת מילה נכונה לזיקנה מעליבה?
|
|
|
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
אכן סבל הספר הזה, ברנלף מצליח לתאר את זה בדיוק כזה, שרק לדמיין את הדמנציה נהיה מצמרר
|
|
|
חני
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
ביום שישי האחרון הזקן שלי לא זכר איך קוראים לי בפעם הראשונה
נשמע לי סבל לקרוא את הספר:)
באמת קריר היום מעיל נשמע יופי:) טוב שנזכרתי יום הנישואין ה 15 שלי היום בלי הזכרונות שלי אני משולה ל.... ביקורת נפלאה |
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
לא, אל תקראי.
|
|
|
yaelhar
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
אוי, הנושא הזה...אני לא אקרא אותו.
|
|
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-6 חודשים)
באמת כאפות.
ולא תמיד הזיקנה היא כזאת, אבל לעיתים קרובות כן. ומה אנחנו, אם לא אוסף הזכרונות שלנו? ההווה שלנו הוא בן 3 שניות, לא יותר. ואוסף תלוש של 3 שניות כאלה הוא באמת כלום.
|
50 הקוראים שאהבו את הביקורת
