אוסף הקטעים הזה השאיר אותי בהרגשת קוצר נשימה ותימהון על גבול חוסר ההבנה. הספר מורכב מקטעים באורך ובאיכות משתנה, ומאפשר גישה למוחו של אדם גדול. הרמז היחיד שקיבלתי לגבי מהות כל קטע היה, שאת "הסיפורים" תרגמה אלינוער ברגר ואת "המסות" תרגם <mark>אסף גברון</mark>. אני לא מצאתי אבחנה אחרת בין שני הסוגים, שאחרי כל אחד שקראתי בדקתי בתוכן העניינים מי תרגם אותו.
וואלאס פורס פה פרוסות דקיקות של מציאות, שדקיקותן מאפשרת ל

מסע בזמן זה נושא מעניין. רומנטיקה זה נושא מעניין עוד יותר. השילוב שבין רומנטיקה ומסע בזמן הוא הברקה, המספקת לסופר בעל דמיון עשיר כר עלילתי נרחב. שילוב זה הוא העומד בבסיסו של "אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר, שהוא סיפור אהבתם הפנטסטי (תרתי-משמע) של הנרי וקלייר, אהבה שהזמן אינו יכול לה.

בשל פגם גנטי נדיר, הנרי חווה החל מילדותו מסעות בזמן – הן ולעתיד והן לעבר. לעתים הוא יוזם את המסע בעצמו, ול

מעטים, ממש מעטים הספרים שכשאני גומר לקרוא אותם, אני הופך את העמוד האחרון עם הכריכה וסוגר את הספר באיטיות, כאילו רק שני הניירות האלה שוקלים כמה קילוגרמים, כי הספר הזה היה משמעותי באמת, וכי אני לא יכול לשבת פתאום וחייב לקום ולהתהלך ולנשום שוב כי הוא פורר אותי מבפנים. זה ספר שכוכבים אינם מספיקים להגדיר כמה הוא מבריק, וכמה רגשות הוא מעורר, ואפילו שהסיפורים והמסות בתוך הספר הזה שונים זה מזה, חלקם מהותי

בזמן שאמא רפרפה בין חיים ומוות האופטימיות שלי התנדפה לה כמו בלון שפוצצו לו את האוויר. הגוף שלה עבד אבל המוח קיבל מכה מנפילה ופשוט נדם לו. משום מה בזמן שישבנו לידה שעות בטיפול נמרץ בשערי צדק ודברנו אליה , ונפרדנו עשרות פעמים כל יום מחדש. חשבתי על דיון שערכנו פה בסימניה על ילדים שסועדים את הוריהם ועל האסקימוסים המבוגרים לפני מוות שילדיהם שולחים אותם עם צידה למסע בשלג למות לבד, ושמחתי שאני זו אני וזו

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים א

#
אני מחבבת אירים. זו כמובן חיבה תיאורטית שנוצרה דרך ספרים וסרטים, הרבה בזכות הדמיון בין אירים לבינינו. דמיון מוביל פעמים רבות לחיבה (כשהוא לא מוביל לרצון להשמיד את הדומה, כמובן.) האירים חיים במדינה קטנה, יחסית, עם חיכוך ארוך שנים אלים ומדמם בין חלקי האוכלוסייה, הרגשת נחיתות מובנית (שמתורגמת לעתים קרובות לכעס ואלימות) כלפי "האנגלים" שהם לכאורה חלק מהממלכה, דת המשולבת בתוך החיים ללא הפרד, צורך עז

אני חייבת להודות שהספר היה די משמים, עד הפרק ׳התאהבות׳ (עמ׳ 88-100).

באופן די פרדוקסלי הפרק מדבר דווקא על חוסר היכולת של ברוד, גיבורת החלק ״ההסטורי״ של הסיפור (המתרחש במאה ה-18 וה-19) לאהוב ולהתאהב. הדבר הקרוב ביותר שיש לברוד לאהבה הוא אביה המאמץ יענקל, גבר שיכול להיות הסבא-רבא שלה, בחור בודד בן 84 שמתחיל לסבול מסימני האלצהיימר.
ברוד מגלה סוגים שונים של עצבות, ובעיקר ״עצבות האהבה ללא שחרור״ -

הבעיה הגדולה ביותר של הספר הזה הוא שאותה מחברת כתבה את ספרי הארי פוטר. אילו לא היה מתנוסס השם של רולינג על הכריכה, היינו דנים בספר בצורה הוגנת יותר וללא הנחות מוקדמות.
בניגוד לסדרה המדוברת (שאהבתי מאוד, ושאני חושבת שהקנתה לרולינג מעמד מכובד לנצח בפנתאון ספרות הילדים) כאן מדובר בחיים האמתיים. חיים שבהם בני נוער אינם לומדים להכין שיקויי קסם או לשחק קווידיץ', אלא עולם מלא התמודדויות של אמת - חברת נו

גדלתי ביישוב קטן. הכרתי בשמם את כל האנשים בו, וגם הם הכירו אותי. כל בני השנתון שלי היו איתי בגן, וגם בבני עקיבא; כשהייתי נתקלת בילדים בדרך למכולת, הם היו מזהים אותי כאחות של שלהבת או של תמר. אפילו היום, כבר ארבע-חמש שנים שאני לא גרה ביישוב, כשאני תופסת טרמפים בצומת הגוש אנשים עוצרים לי ומזהים אותי כבת של אבא שלי.
מרקם של קהילה קטנה הוא משהו שזר לא יבין. כל החלוקות הסמויות - הגרעין הקשה של הוותיק