“#
אני זוכרת בדיוק הביקורת של מי גרמה לי להשיג את הספר המבדר הזה. תודה רבה, סימנטוב.

בריאן מארלי הוא אנגלי בן 43, שחי במאה ה-21 באנגליה. הוא גרוש, תפרן, יש לו ילד בן 3. הוא מורה לאנגלית לזרים המגיעים ללמוד אנגלית, ביישן ומסורבל ואינו רואה שום סיכוי לחיים מעט מרווחים יותר. באופן מקרי הוא מצטרף לתוכנית ריאליטי אכזרית במיוחד, כשהפרס הוא 2 מליון פאונד לזה שיחזיק מעמד באיזה ג'ונגל אכזרי. איכשהו, כשמזלו מוכיח שעליבותו המוחלטת היא תוצר של איזה "מזל" גרוע במיוחד, הוא מגיע לאיזור בו חיה קהילת ניצולי-עבר מהתרסקות מטוס נוסעים, המנציחה את אנגליה של שנות החמישים-שישים ומעמתת את בריאן מיודענו עם המותג "אנגליה" בהשוואה למציאות המוכרת לו.

הספר הופך פרוע ככל שהוא מתקדם. הוז מצליף באנגליה ובאנגלים דרך סיפורו מלא האקשן והלא-יכול-להיות. כל המערכות זוכות לטיפלו – הפוליטית, התקשורתית, החברתית, זוגית והורית. הספר מלא איזכורים שכל בריטי מלידה מבין ואני, לצערי, לא, למרות הערות השוליים המנסות להשכיל את הקורא. יש ספרים שלדעתי אי אפשר לתרגם (בעברית, למשל, "סוס אחד נכנס לבר" ששתורגם אבל אני בספק אם קוראיו בארה"ב או בארגנטינה הצליחו להבין את המשמעות הגלומה בו). אבל אני מבינה את האירונייה (היא לא דקה האירוניה של הוז. היא עבה מאד) וחלק מהשנינות.

שמחתי לגלות שאנחנו לא לבד. גם אנשים בממלכה המאוחדת מלאים ביקורת עצמית על כמעט כל דבר שם. הם לא אומרים כמונו "רק פה יש (תבחרו משהו גרוע)" אבל הם לועגים לערכים שהביאו את אנגליה להישגים מופלאים וגם לקונסנזוס עולמי – הטלוויזיה, ה BBC והכדורגל. וגם הם מגלים (בסיפור) שהדשא של השכן אולי ירוק יותר, אבל קשה מאד לשחזר את העבר הנפלא בלי להכתים קשות את ההווה בדחיית ערכי החופש של הממלכה בדיוק כמו שעושים אויביה המוצהרים.

כמו שאמרתי – הספר מבדר בחלקו, וכלל לא מצחיק בעיקרו. הוא ניסוי חברתי שהוז משתעשע בו, בעודו מנסה לתקן כשלים חברתיים בכשלים עוד יותר גדולים. הוא עניין אותי ולפעמים גרם לי לצחוק על המקום בו אני חיה, כשתיאר שר בממשלה שפעילותו נסמכת כולה על יועצים חסרי יכולת, שנקלע למציאות שאינו מבין... כמו שאמרתי, שמחתי לגלות שאנחנו לא לבד, גם אם מדובר בנחמת שוטים.”

“בריאן מארלי, בחור אנגלי, כבן ארבעים, גרוש ואב לילד קטן,
עובד כמורה לאנגלית בבית ספר, משכורתו לא מספיקה לצרכיו...
יום אחד, בריאן מקבל הצעה להשתתף בתוכנית טלוויזיה שבה קבוצת מתמודדים מצוידים במצלמות,
מורדים מן המסוק לתוך ג'ונגל וצריכים לשרוד בכוחות עצמם.
בכל שבוע, המסוקים חוזרים והמתמודדים נשאלים אם הם רוצים להמשיך לשרוד בג'ונגל שבוע נוסף,
מי שלא יכול, חוזר הביתה במסוק והשאר נשארים לשבוע נוסף, כך עד אחרון המתמודדים.
הפרס הוא שני מיליון פאונד..
בריאן נותר המתמודד האחרון, האם יקבל את הפרס ?
מבחינתי, הסיפור התחיל יפה, אך ככול שהתקדם, נעשה בעיניי, הזוי..”

“אני אפילו לא זוכר מי אמר לי על הספר הזה אבל אני מבסוט שלקחתי אותו. קודם כל בגלל שזה ספר מצחיק ואני על אמת צחקתי מזה. זה לא צחוקים של תמימות. זה צחוקים שאתה צוחק על עצמך בגלל שהוא מראה לך את איך שאתה חי ואיך רואים את מה שהולך פה אם עוצרים ומסתכלים על זה מלמעלה ומה אני יגיד לכם - זה או לצחוק או לבכות אז יותר טוב שצוחקים.

הוא מתחיל את הספר עם אחד אנגלי שהולך בתכנית ריאליטי באיזה ג'ונגל בפפואה גינאה והוא כמעט כבר מנצח בתוכנית הזאתי ואתה רואה דרך זה את השעמום של הבני אדם והמה חשוב בחיים שלהם וגם כל הטלויזיה שעושים היום ואחר כך הוא גם מסתכל על הפוליטיקה של היום וכל האנשים שאומרים שצריך לעשות סדר והוא לוקח את זה לקיצון להראות לך מה זה אומר וגם איך הרבה דברים זה בדיוק ההיפך מאיך שאומרים שהם כמו שאצלנו למשל המפלגות שהיו לפי מה שהם אומרות צריכות להיות של הפועלים זה בדיוק המפלגות של העשירים ואלה שהיו צריכים להיות של העשירים כל העניים מצביעים בשבילם.

הוא כל הספר לא מדבר על פה שהוא אנגלי ומדבר על אנגליה ועל איך שמסתכלת על צורפת ועל אמריקה אבל זה דומה לאיך שאצלנו ככה שאתה גם תופס בדיוק מה שהוא אומר לך וגם אתה קולט את הבדיחה. אני היה לי כיף לקרוא את זה.”