“לי ולסלינג'ר יש יחסים אממ.. מורכבים..
את "התפסן" קראתי לראשונה בערך בגיל 14 והוא הימם אותי לחלוטין. כל כך אהבתי אותו שלא קראתי את העמוד האחרון; רציתי שתישאר לי הידיעה שיש עוד קטע של הספר שעדיין לא חוויתי, ידיעה שתביא לי תקווה וציפיות לעתיד.
קצת אחרי זה המורה שלי לספרות אמרה שיש מצב שנלמד את "התפסן" לבגרות וממש ציפיתי לכך מטבע הדברים.
ואכן כך היה; בערך בגיל 17 קראתי את "התפסן" שוב, הפעם במסגרת כיתה ובעבור הבגרות בספרות. קראתי בעברית שוב ושמעתי את הספר כאודיובוק באנגלית.
אבל עם החפירה והעיסוק האינטנסיבי בספר, וגם עם הגיל הבוגר יותר.. מה אני אגיד, הקסם והאהבה שלי לספר נעלמו בקריאה המחודשת.
זה לא הרגיש לי כמו ספר רע, אבל היה בו משהו שכבר פחות דיבר אליי. "התפסן" עבורי הוא ספר לגיל מאוד ספציפי, וספר שניתוח שלו פוגע בקסם שלו.
יחד עם "התפסן", גם את הסיפור הפותח את קובץ הסיפורים הזה – "יום נפלא לדגי הבננה" – למדתי לבגרות בספרות.
כמו "התפסן", גם כאן בקריאה ראשונה ופשוטה הוא הימם אותי, אבל העיסוק המתמיד בו לקראת מבחן.. לא יודע, זה פשוט גרם לכך שממש קשה לי לחזור אליו ולקרוא אותו קריאה תמה להנאתי.
בכל מקרה, הנה אני, כמה שנים טובות אחרי הבגרות ההיא, קורא שוב את סלינג'ר. חששתי מאוד שאני ארגיש שהסיפורים האלו לא מדברים אליי, ואני שמח להגיד שהתבדיתי לחלוטין; הכתיבה של סלינג'ר בחלק גדול מהסיפורים הללו הייתה האגרוף לבטן ש"התפסן" היה מבחינת גרסה צעירה יותר שלי.
הסיפורים האלו מלאים בכאב אנושי, בביקורות על קונפורמיזם וטאטוא מתחת לפני השטח של עולם רגשי, מורכבות וייחודיות, בחקר נפש האדם ומדי פעם אפילו בהצהרות מלאות תקווה ואמונה ביכולת של בני אדם לרפא את עצמם ולמצוא את מקומם. לא ציפיתי לזה מסלינג'ר.
וכל הרעיונות הללו באים עם הכתיבה המוזרה והייחודית לסלינג'ר, שגם היום היא כל כך רעננה ומשונה באופן הכי חיובי שיש.
לפני כמה חודשים עשיתי אבחון, ובמהלכו הייתי צריך לאלתר סיפורים בעל פה על אוסף תמונות שהוצגו לי. כמעט את כולם התחלתי in medias res, תיארתי בעיקר את תודעת האנשים והצגתי באופן מאוד מעורפל ואמביוולנטי את הסיום, גם כשהתבקשתי לתת סיום ברור יחסית. זה פשוט איך שהמוח שלי עובד, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ככה גם המוח של סלינג'ר עובד, כי המאפיינים הללו מאוד נוכחים כאן.
יש כאן סיפורים שפשוט מרגישים כמו איזה חלום או סצנה מקוטעת מסרט גדול בהרבה, למשל "פי נאה וירוקות הן עיניי" או "בדיוק לפני המלחמה באסקימוסים".
יש לזה יתרונות וחסרונות; לפעמים הסיפור מרגיש עמום מדי והיית שמח לעוד טקסט ולעוד נהירות של כוונות המחבר. הסיום יכול להרגיש פתאומי ולא טבעי ולא ברורה הפואנטה.
מצד שני, זה סגנון כזה ייחודי, מרתק בבנייה שלו, חוגג את המוזרות שלו ודורש מהקורא לעבוד ולהכניס הרבה מהפרשנות שלו ומעצמו לסיפור, שאני חייב להעריך ולאהוב את זה.
והסיפור האחרון באוסף, "טדי".. אלוהים, איזו יצירה מרתקת מבחינה פילוסופית וכל כך אופטימית בדרכה המוזרה.
סלינג'ר כתב את "טדי" כדי ליצור סיפור מקביל ל"יום נפלא לדגי הבננה" רק אופטימי ובעל תקווה, וזה מורגש. ממש מעניין להשוות בין שניהם.
9 \ 10 לכבוד ילדיו של סלינג'ר: אני אמכור את הכליה שלי ואסחור באיברים של תינוקות כדי לקרוא עוד ספר מאת אבא שלכם. בבקשה בבקשה בבקשה תוציאו כבר משהו ממיליון הספרים שהוא כתב ולא פרסם ותרוויחו בוחטות על חשבון אבא המנוח אני מתחנןןןןן.
זה לא הגיוני שאחרי שכל ראפר בינוני מת בגיל 21 היורשים שלו מוציאים כל קטע אודיו שאי פעם כלל אפילו מאית שנייה מהקול שלו, אבל למעלה מעשור אחרי שאחד הסופרים הכי גדולים בהיסטוריה מת בגיל יותר מ90, לא קיבלנו אפילו שורה אחת של טקסט שלא פורסם בימי חייו.
אני ארדוף אתכם בסיוטים שלכם דייי אני צריך עוד סלינג'ר בחיי.
נב - רק לי ממש מציק שהספרה "9" בתמונה מעוצבת באופן מוזר ולא סימטרי?”
