הספר מתאים מאוד לתקופה בה אנו נמצאים כמעט בכל העולם. ספר מסע עם מסר-לעשות מהלימון לימונדה.
אנה גרושה אם לשתי בנות: לילי וקלואי. היא עובדת כמלצרית במסעדה כבר 14 שנים, אלא שביום אחד הבוס החליט לפטר אותה, כדי שהמאהבת שלו תאייש את המשרה שלה.
אז מה עושים עם כל ערימת החובות וההתחייבויות? לאנה לא נותרה ברירה ונופלת החלטה: "לצאת למסע בקרוואן שנרכש על ידי אביה יחד עם בנותיה".
אנה מחליטה להקדיש את הזמן

ראיתי אותם יושבים על הספסל בגן הציבורי הניבט אלי מחלון ביתי. שניהם גרים ברחוב שלי, שניהם אלמנים, שניהם בשנות השבעים המאוחרות של חייהם. ידוע לי שמם הפרטי בלבד ותו לא. הוא איבד את אשתו לפני שנים רבות, היא איבדה את בעלה לפני שנים ספורות. אפילו לא ידוע לי ממה. בסך הכל שכנים נחמדים, שמואל ומרתה. בהתחלה חשבתי שהם מנהלים סתם איזו שיחת חולין, אבל השיחות הלכו והתארכו, והישיבה על הספסל הלכה ונעשתה תכופה יו

****




זה אולי הספר הראשון בהיסטוריה שיש לו יותר מחמש מאות עמודים ובכל זאת אפשר לסיים בשעה שעתיים של קריאה קלה ולא מחייבת. מאה שמונים וחמישה מהעמודים הם איורי-עיפרון מוקפדים, והשאר כתובים בפונט גדול וזריז שמתאים לחתך הגילאים שאמור, נדמה לי, לקרוא את הספר הזה - גילאי שבע עד אמצע שנות העשרה.

אני בן ארבעים ואחת, ולמרות גילי המתפורר דווקא אוהב לקרוא ספרי נוער, אוהב איורי עיפרון, אוהב ספרים

הזיקנה אינה דבר מלבב. לרוב היא מערבת תחושת תסכול קשה כתוצאה מאיבוד העצמאות, ההרגשה שסופך קרב, איברייך מתדלדלים ואתה הופך להיות נטל לכל יקירייך.
כאשר הנך זקן אתה מתחיל לאבד יותר ויותר מהמקורבים אליך שהם בני גילך וההבנה שלכל דבר יש את העת שלו טובעת בתוכך.

באופן אירוני, קראתי ספר זה בשנה מאוד מסובכת בשבילי. איבדתי את שני סביי. סבתי וסבי נפטרו בהפרש לא גדול, כשהסב נפטר לפני זמן לא רב.
לא נכחתי ב

סיפור אהבה בשלהי החיים.

דווקא כשאנחנו לא מחכים – זה קורה, ותמיד בהפתעה, ולפעמים גם בהיסח הדעת. הדבר שייחלנו לו מגיע או עומד מולנו ממש בהישג-יד. וזה קורה גם כשמפסיקים לאהוב את החיים, אחרי אובדן של בן זוג למשל או של איש קרוב, אבל לא רק. כי הרי אנחנו לא אוהבים את החיים כמושג. אנחנו אוהבים מקומות, אוהבים אנשים, אוהבים את הזיכרונות, אוכל, ספרות, מוזיקה ולפעמים אנחנו פוגשים מישהו שדורש את כל האהבה ש

הנה, רק דיברתי על ספרי זקנים ו... הופ! עוד ספר זקנים שהגיע לידיי! 

גם אתם חושבים כמוני, שהסיבה העיקרית שסקאוט מביאה לי לא מעט ספרי זקנים (לא לדאוג, יש עוד אחד בדרך), היא בעצם כדי לרמוז לי רמיזה רומנטית, שהיא רוצה שנתחתן ושנזדקן ביחד? היא אמנם טוענת שנוצר אצלה הרושם שאני אוהב ספרי זקנים, ולכן היא מביאה לי אותם, אבל את האמת היא שאני לא אוהב אותם במיוחד. כולה קראתי פעם את הזקן בן המאה שיצא מהחלון

להבדיל מאורי מרעננה השתעממתי. ספרתי עמודים ופה ושם דילגתי. לדעתי הכותב השתמש בנוסחא ספרותית מוכרת. אדם זקן שמתקשה להשלים עם מיגבלות הגיל . נכד אהוב שמוכן לסבול אותו ומאזין לו. ניסיון אחרון להרגיש שווה. הכותב בחר בדמות מתאגרף יחסית מצליח. שעמד בזירה מול טובי המתאגרפים בזמנו. האגרוף מילא את עולמו. בזקנתו נחלש מאד זכרונו התחיל לבגוד בו. הבן הבנקאי לא המשיך את דרכו והיחסים בינם היו יחסי זלזול מצד

הספר הזה קצת תיעתע בי. כשהתחלתי לקרוא אותו הוא הרגיש לי קליל כנוצה. אך לאט לאט דמותו של סבא נפוליאון (אל תקרא לי סבא הוא מבקש מנכדו לאונר, קרא לי נפוליאון) כבשה אותי. כי סבא נפוליאון הוא חתיכת טיפוס, ואי אפשר להישאר אדיש אליו.הוא יכול לעצבן, אבל ממש. והוא יכול גם להיכנס לכם ישירות ללב.

אז הקלילות שבה חשדתי בתחילת הקריאה התגלתה רק כעטיפה החיצונית, כמו העטיפה המרשרשת וחסרת המשקל העוטפת מתנה. כי

מה תאמרו על סבא בן 85, מתאגרף לשעבר, בשם נפוליאון, שמתגרש מאשתו ג'וזפין, כי.. הוא מבקש לצאת לחיים חדשים. אל המסע הזה מצטרף לאונר, הנכד תלמיד תיכון, כותב הסיפור.
במסע של הסב משתתפים הבן בנקאי מיושב בדעתו, ואשתו הציירת שמקפיאה בעינה החדה, אירועים וחוויות מנקודת מבט מיוחדת, מבחינה ומתבוננת. היא אינה כבולה למוסכמות ולעקרונות הציור והיא מרשה לעצמה להוסיף חפצים או את הסב בסצנה מסוימת כשהבעת פניו אומרת