“קינג לוקח אותנו למסע אל נבכי מוחו של פסיכופת סדיסטי (ובעצם אל כל מפלצות האדם שהאנושות ידעה לאורך ההיסטוריה), כשבית-שחור, אותו מבנה מתעתע ששוכן בלב יער, הוא משל לאותו מוח סדיסטי מטורף. זה לא נאמר ישירות (למעט פעם אחת בסוף הספר), אלא נקרא בין השורות: סטיבן קינג מגיש לכם 'דו"ח' שנקרא בשקיקה, אודות התחתיות שאליהן מסוגל האדם להגיע, ושמתבטא במרכז כל הרוע - בית שחור. וכנגד אותה חשיכה, הוא מציב את האלטרנטיבה, ג'ק סויר, הנרי ליידן, ג'ודי מרשל, הבחירה בטוב. מלחמת הרע בטוב, כפי שרק סטיבן קינג מסוגל לתאר.
במובן מסוים, ספר זה עולה על "הקמיע", אפילו בפרמטרים של עומק התיאורים ואמינות הדיאלוגים, ובוודאי בפרמטר של שזירת חלקי העלילה לכדי ספר שבלתי אפשרי להניח מהיד, מכיוון שאין ב"בית שחור" אף לא רגע דל אחד. אולי העובדה שאת הספר הראשון כתב סטיבן קינג בהיותו בן 37, ואת הספר הזה הוא כתב כשהוא בן 54, עושה את ההבדל הגדול שמסתכם בכתיבה המדהימה והזורמת, ברמיזות ליצירות של דיקנס, פו, ויצירותיו המאוחרות של סטיבן קינג, סדרת המגדל האפל, כמובן. שאותה אגב, אני ממש עכשיו רץ לקרוא.”

“עיירה קטנה ופסטורלית במדינת ויסקונסין , ארה"ב. גאיות, נחלים , הרים ויערות . אוויר קריר ונקי , צבאים מדלגים בסבך ונץ עט על שפן סלעים חסר מזל. ודם , ונעל ספורט של ילד בכיתה ב' , יתומה ללא הרגל שנשאה. הרגל כרותה , נמצאת במרחק מטרים אחדים. "הדייג" , רוצח ילדים סדרתי מכה שוב ושוב וילדים נעלמים ומתגלים מרוטשים לאחר שנפחו את נשמתם בעינויים נוראיים. ג'ק סוייר , בלש משטרה שפרש מחליט לעזור למשטרה המקומית להתמודד עם הרוצח. הוא מכיר את השיטה, הוא מכיר את סגנון הרצח , רצח כזה אינו ארצי , אינו שייך למציאות שלנו . אבל סוייר היה ילד פעם , ופעם הוא גר בטריטוריות -

ספר מצויין שהוא המשך כרונולוגי של הספר "הקמע" אם כי לא חובה לקרוא את הקמע על מנת להבין ולהנות מבית שחור. לסטיבן קינג יש כמה תת-ז'אנרים של כתיבה כאשר הייתי משייך את בית שחור לז'אנר הפנטסטי יותר ופחות לאימה למרות שאימה ממש לא חסרה בספר הזה. למעשה "הקמע" , "בית שחור" וסדרת "המגדל האפל" המהוללת כולם מתרחשים (לפחות חלק מהזמן ) באותו עולם / יקום שנקרא הטריטוריות כאשר השליט האפל של היקום הזה הוא , הנורא מכולם , האנגימטי מכולם, הלוא הוא אבאלאההה , או "מלך-ארגמן".

בבית שחור אין הופעה של מלך-ארגמן והעלילה מתרחשת מרבית הזמן בעולמנו שלנו אם כי ישנם מספר ביקורים בטריטוריות, מבלי להסגיר את עיקרי העלילה - זהו סיפורם של משפחה שאיבדה את ילדה ואם המשפחה האמיצה שלא מוותרת, הבלש סוייר וידידו שדרן הרדיו העיוור ורוצח אחד שלא מפסיק להכות.

אימה, פנטזיה , תרבות פופולרית , קצת היסטוריה, קצת מציאות , המון דמיון - הנוסחה הקינגית לא מאכזבת.”

“אחד הטובים של קינג. לדעתי עולה על הקמיע (ממנו מעולם לא התלהבתי). כרגיל אצל קינג, מסופר על עיירה קטנה וציורית אשר רוע מפר את השלווה (במקרה הזה חטיפת ילדים ואכילת...). נצמדתי לספר ואהבתי כל רגע.”

“קינג הוא מהסופרים שיכולים לכתוב את הרכיבים של תרסיס צבע וזה עדיין ישמע טוב (רוב הסיכויים שאני גם אתפתה לקרוא את זה :)), אבל הספרים שלו בעיקר מתחלקים אצלי ל:
1. רעיונות מעולים עם סיפור עלילה יציב שאתה לא יכול להניח מהיד (סדרת ה"מגדל האפל", רזה, דברים שצריך, גרין מייל..)
2. בלאגן הזוי שרק הולך ומסתבך. בדרך כלל יש שם ערפדים ויצורים לא קשורים אבל לא בהכרח (סאלם לוט, המשליטים..)

בית שחור שייך לחלק השני.
בהחלט לותר.”