ביקורת ספרותית על ועכשיו נרקוד! מאת קארין למבר
ספר מעולה

---

ראיתי אותם יושבים על הספסל בגן הציבורי הניבט אלי מחלון ביתי. שניהם גרים ברחוב שלי, שניהם אלמנים, שניהם בשנות השבעים המאוחרות של חייהם. ידוע לי שמם הפרטי בלבד ותו לא. הוא איבד את אשתו לפני שנים רבות, היא איבדה את בעלה לפני שנים ספורות. אפילו לא ידוע לי ממה. בסך הכל שכנים נחמדים, שמואל ומרתה. בהתחלה חשבתי שהם מנהלים סתם איזו שיחת חולין, אבל השיחות הלכו והתארכו, והישיבה על הספסל הלכה ונעשתה תכופה יותר ויותר. כל ערב, בהתחלה למשך כמה דקות ועד שאחרי כמה שבועות לכמה שעות. ערב אחד, בעודי קוצץ ירקות לסלט, ראיתי אותם מבעד לחלון קמים מהספסל שלובי זרוע, פוסעים להם לאיטם בנחת ובשלווה כשמסביבם כל המולת היום יום: מכוניות צופרות, אנשים ממהרים לדרכם, ילדים דוהרים על אופניים. מדי ערב, בשעה קבועה, הידיים שלי קוצצות ירקות, העיניים משקיפות על זוג האוהבים המבוגרים ומשהו נצבט בקרבי. ערב אחד הספסל נותר מיותם מהם. כשההיעדרות התארכה ונמשכה כמה ימים, חששתי שמא הם נפרדו. אבל ממש באותו יום, בדרכי למינימרקט השכונתי, הבחנתי במודעה התלויה ברישול מה על גבי עמוד חשמל. שמואל נפטר.

הספר 'ועכשיו נרקוד' משרטט בצורה עדינה ונוגעת ובשני קולות, שלו ושלה, סיפור אהבה מאוחר בין שני אלמנים: מאגי עורכת הדין בשלהי שנות השבעים של חייה ואשר איבדה את בעלה לא מכבר ומרסל, שצעיר ממנה בכמה שנים ושאיבד את אשתו לפני שנים רבות. רופא המשפחה של מאגי ממליץ לה לנסוע למעיינות מרפא והבת של מרסל מסדרת לו חופשה אף במעיינות המרפא. מכאן הדרך פשוטה לסיפור אהבה נוגע ומרגש, עדין ולגמרי לא קיטשי שמוכיח שאהבה יכולה להירקם בכל גיל ובנסיבות הכי לא צפויות ובכל מקום שהוא, גם על ספסל עץ רעוע בגן ציבורי הנשקף אלי מחלון ביתי. וכמובן, האהבה יכולה להירקם על ידי אנשים שונים זה מזה כן, גם בין מאגי שבזמנה החופשי קוראת את הסופרת פרנסואז סאגאן לבין מרסל שבזמנו החופשי מאזין למוזיקת שעבי אלג'ירית.

ספר עדין, קצר, פשוט ומרגש. מאוד.

» ביקורות נוספות של אור קרן
» ביקורות נוספות על ועכשיו נרקוד!