הנה, רק דיברתי על ספרי זקנים ו... הופ! עוד ספר זקנים שהגיע לידיי! 

גם אתם חושבים כמוני, שהסיבה העיקרית שסקאוט מביאה לי לא מעט ספרי זקנים (לא לדאוג, יש עוד אחד בדרך), היא בעצם כדי לרמוז לי רמיזה רומנטית, שהיא רוצה שנתחתן ושנזדקן ביחד? היא אמנם טוענת שנוצר אצלה הרושם שאני אוהב ספרי זקנים, ולכן היא מביאה לי אותם, אבל את האמת היא שאני לא אוהב אותם במיוחד. כולה קראתי פעם את הזקן בן המאה שיצא מהחלון

להבדיל מאורי מרעננה השתעממתי. ספרתי עמודים ופה ושם דילגתי. לדעתי הכותב השתמש בנוסחא ספרותית מוכרת. אדם זקן שמתקשה להשלים עם מיגבלות הגיל . נכד אהוב שמוכן לסבול אותו ומאזין לו. ניסיון אחרון להרגיש שווה. הכותב בחר בדמות מתאגרף יחסית מצליח. שעמד בזירה מול טובי המתאגרפים בזמנו. האגרוף מילא את עולמו. בזקנתו נחלש מאד זכרונו התחיל לבגוד בו. הבן הבנקאי לא המשיך את דרכו והיחסים בינם היו יחסי זלזול מצד

הספר הזה קצת תיעתע בי. כשהתחלתי לקרוא אותו הוא הרגיש לי קליל כנוצה. אך לאט לאט דמותו של סבא נפוליאון (אל תקרא לי סבא הוא מבקש מנכדו לאונר, קרא לי נפוליאון) כבשה אותי. כי סבא נפוליאון הוא חתיכת טיפוס, ואי אפשר להישאר אדיש אליו.הוא יכול לעצבן, אבל ממש. והוא יכול גם להיכנס לכם ישירות ללב.

אז הקלילות שבה חשדתי בתחילת הקריאה התגלתה רק כעטיפה החיצונית, כמו העטיפה המרשרשת וחסרת המשקל העוטפת מתנה. כי

מה תאמרו על סבא בן 85, מתאגרף לשעבר, בשם נפוליאון, שמתגרש מאשתו ג'וזפין, כי.. הוא מבקש לצאת לחיים חדשים. אל המסע הזה מצטרף לאונר, הנכד תלמיד תיכון, כותב הסיפור.
במסע של הסב משתתפים הבן בנקאי מיושב בדעתו, ואשתו הציירת שמקפיאה בעינה החדה, אירועים וחוויות מנקודת מבט מיוחדת, מבחינה ומתבוננת. היא אינה כבולה למוסכמות ולעקרונות הציור והיא מרשה לעצמה להוסיף חפצים או את הסב בסצנה מסוימת כשהבעת פניו אומרת