“איטליה היא מקום מרתק. ריסורג'ימנטו מתמשך של מאות שנים, אינתיפדה בלתי פוסקת של פשיזם וסוציאליזם מעורבבים בפסטה, ריזוטו, קנלוני, רביולי וסחרחרת צבעים ורגשות. גרמליני הוא עיתונאי. הוא אמור לרצות לתת ערך מוסף לקורא שלו. הוא יכול לספק רקע של איטליה בשנות השבעים, אמנות, תרבות, חברה, פוליטיקה, דופק לאומי, הלך הרוח ברחובות. לשום דבר מזה אין הד, זכר, השתקפות בספר. חוץ מקצת טורינו ויובנטוס. זו לא דלות החומר; זו דלות היוצר.
גרמליני מעלה זכרונות ילדות כאומר לעצמו: "הֵרגע, ימי הסיוט שלך תמו." זה רומן אישי המחטט בפצעים, אבל כשעמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" ויורן רוזנברג ב"עצירה קצרה בדרך מאושוויץ" כתבו את מעמקי האימה, החדלון וחוסר האונים של התאבדות הורה, הם טיפלו בנושא בצורה זהירה, מטמיעים את המוות במארג החיים ואילו גרמליני דש במוות ובטראומה שלו עד שאלה הופכים לגופות חבוטות. זה ספר של אפיזודות, שהשלם שבו לא מתעלה על סך חלקיו. בלי תאור דמויות אלא מצבים; לא יחסים אלא דיאלוגים. קשה לחלץ קו של אופי או אישיות מתשפוכת הרגשות והארועים שנוזלים זה על זה כמו גלילת הבשר שמנסה המספר לאפות לחברתו (ע' 141). רק מעט מדי, מאוחר מדי, מבצבץ מהאמת, מהמהות, מהבשר החשוף.
הספר לא מודע לגלישותיו התכופות לקיטש, מה שמקנה לקריאתו טעם מביך, כצפיה באודישן כושל בכוכב נולד. "תקופה כתקופתנו... הופכת את רגשותינו לז'אנר טלוויזיוני", כותב גרמליני (ע' 164). אבל לא "תקופה כתקופתנו" היא שהופכת את הרגשות לז'אנר טלוויזיוני: רומנים כמו "חלומות יפים" הם שעושים זאת.
אפשר לסמפט את גרמליני: הוא כותב טוב ויש לו חוש לקצב ולתאור מצבים. אחרי הכל, הוא עיתונאי. רק לקראת הסוף מבצבצים בגרות, חכמה, אמת כואבת, מבעד לקלישאות; נקודות מעטות של חן בטקסט שמנסה להלהיב את עצמו, כמו מעודד שצועק "ועכשיו כולם ביחד!" ביציע ריק. אבל גם אלה לא מצליחות לכסות על הטון היִפְחַתי, האגוצנטרי, על ההשתקעות באבל והנבירה בסבל.
זה תרגיל אפשרי, סביר, באוטוביוגרפיה, ולא יותר. אם גרמליני היה מחכה עשר שנים, אולי הפרספקטיבה היתה מאפשרת לו להוציא מתחת ידיו יצירה פחות סנטימנטלית וחסרת מודעות עצמית.”

“סבא שלי איבד את אימו כשהיה בן תשע. זה לא היה מפתיע במיוחד, שכן היא היתה חולת לב, וההריונות שלה לא הוסיפו לה בריאות. אבל זה כמובן היה עצוב למשפחה, וגם לילד בן התשע ששנים רבות אחר כך הפך להיות הסבא שלי. כבן לאישה שנפטרה עוד לפני שהיתה בת חמישים, ראוי לציין שסבא שלי האריך ימים. ויום אחד, אחרי שעבר מלחמת עולם אחת ושבע מלחמות ישראל, קצת אחרי שציין את יום הזיכרון השמונים שלה, סבא שלי סיפר לי שני סיפורים. אלה לא היו סיפורים על אמא שלו, ולא היו קשורים למשהו מיוחד. הוא הכין לי קפה עם שתי כפיות סוכר, וסיפר שני סיפורים מגיל הנעורים שלו, על סוכר וסוכריות. ואז הבנתי שמה שעיצב את חייו של סבא שלי זה לא היותו ניצול שואה, ולא ההעפלה הבלתי לגלית, ולא הקמת המדינה. מה שעיצב את סבא שלי זה שבגיל תשע לא היתה לו אימא.

מסימו גרמליני גדל בצל החסר הזה, והנטישה הזאת, של יתמות מאם מגיל תשע. היא השפיעה על עולמו ועיצבה את חייו. בנוסף, בגיל חמישים הוא גילה את סיבת המוות שלה, שהוסתרה ממנו כל השנים. וכך הוא כותב את הספר הזה. אפשר לדבר הרבה על ההתנסחות ועל הכתיבה, ועל כך שאולי הוא לא עיבד וזיקק מספיק את החוויה. אפשר לצקצק על ההתבכיינות שלו, או לומר שעמוס עוז כתב הרבה יותר מרגש על ההתאבדות של אמו-שלו. הכל אפשר. אבל מסימו כותב מעומק הכאב, ואת זה אף אחד לא יכול לקחת ממנו. ספר המדגיש את חשיבותם של הורים, את חשיבותה של אם, את החשיבות הרבה שיש לדמות נשית משמעותית בהתפתחות האישיות. ספר על צמיחה וגדילה בצל כאב עז של נטישה. מי שמחפש בספר חלומות יפים, ובלון אדום על רקע שמים תכולים, לא ימצא. רק כאב, וסודות, וקושי.”

“הספר "חלומות יפים" כתוב בגוף ראשון ומתחיל ארבעים שנה לפני...

בלילה מושלג, ביום האחרון של השנה, הילד-מסימו גרמליני בן התשע, מתעורר לסצנה מוזרה, מבעיתה, ומהולה ביללה של חיה פצועה... "לאאאאא!"

באותה עת נראה אביו לבוש בחלוק, ושני אנשים זרים תומכים בו, מנסים לגרור אותו מחוץ לבית. עוד יותר מוזר שהאם נעלמה, ומה שנותר באויר הם אדי הבושם, שנהגה להשתמש בו, וחלוקה למרגלות מיטתו של מסימו.

איפה אימא? לאן נעלמה?

את חג המולד בילה מסימו אצל חברים של הוריו: ג'ורג'ו וג'ינטה יחד עם בנם בן ה-13.

להיכן נעלמו הוריו של מסימו? הוסבר לו שהם הלכו "לסדר עניין מסוים".

כמו כל ילד שחושב שהוריו נטשו אותו, גם מסימו מהרהר עם עצמו, ציטוט עמוד 15:

"חבוי מתחת לשמיכה, בעיניים פקוחות ובראש סחרחר כקרוסלה מקולקלת, לא חדלתי לשאול את עצמי מהו הדבר האיום שעוללתי בחופשת חג המולד שבגינו מגיע לי עונש כזה. שיקרתי פעמיים, עניתי לא יפה לאמא פעם אחת ונתתי בעיטה בתחת לריקרדו, הילד אוהד יובה שגר בקומה השנייה. אלה לא נראו לי חטאים איומים, בעיקר לא האחרון." (קבוצת כדורגל)

האם אימו ג'וזפינה תסלח לו?
האם תשוב?

מסימו הילד קיבל את התשובה לשאלותיו מהכומר בלו: "אמא היא המלאך השומר שלך, תדע לך. לפני זמן רב היא ביקשה רשות לעוף למעלה כדי לשמור עליך יותר טוב, ואתמול אלוהים קרא לה אליו..."

מסימו מטיב לתאר את נפש הילד, ובמשפטים נוקבים הוא יודע לצבוט את הקורא ציטוט עמוד 26: "לא להיות אהוב זה סבל גדול, אבל לא הכי גדול. הסבל הכי גדול הוא לא להיות אהוב עוד...מי שננטש כמוהו כסוכרייה גרועה שטועמים ויורקים, אשם בדבר מה בלתי מוגדר. כך הרגשתי אני. לא ידעתי איך לגרום לה שתישאר איתי. אולי הלכה לחפש ילד שיצליח לצייר אותה טוב ממני. ובכל זאת הרגשתי שהיא תחזור ותופיע. אולי גם עם הילד האחר, לא נורא. אהיה מוכן לקבל כל השפלה ובלבד שתחזור אלי."

ידוע שחרדת נטישה היא הטראומה הכי קשה לילד. גם לבוגר קשה להשלים עם אובדן של דמות קרובה אזי, קל וחומר לילד בן תשע.

הפחד הוא חלק טבעי בהתפתחותו התקינה של היצור האנושי. יחד עם זאת, לך תסביר לילד שהדמות המשמעותית בחייו לא תחזור. ילד לא מסוגל להבין מה זה סוף החיים, ושהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממעגל החיים.

ילד יכול להבין שנמלה מתה, אך לא יבין למה יצור אנושי מת, ושזו עובדה לצמיתות שאינה ניתנה לשינוי, לרבות כך שהילד צריך גם לחיות עם המידע, על כל המשתמע מכך.

הסיפור הזה הוא על ילד שהתבגר בצל של אובדן אם. הילד מצליח לאסוף את עצמותיו, ואט אט מכיר בכך שאמו לא הייתה בדיוק, אבל זה רק אחרי...

לאורך כל הדרך מסימו תר אחר אותה יד רכה, מלטפת אפופת רגש שיש רק לאימא. ככוח עזר להתמודדות הוא צירף אליו את המפלצת "בלפגור" (דמות רוח רפאים מסרט צרפתי בדיוני) שתגן עליו.

ניכר שמסימו העריץ את סבתו הקשוחה. סבתו עבדה מבוקר עד ערב, ולא פחדה לנפנף עם מערוך, מול פרצופו של מנהל אתר הבנייה, שישלם את שכרם של הבנאים. עם אותו מערוך מקומח, היא לא היססה לרדוף אחרי הבנאים, שהצטופפו בפאב, לבזבז את כספם, על שתייה במקום למוסרו לנשותיהם.

הסבתא ניהלה ביד רמה את הסובבים אותה. את המשכורת של הסבא, מעבודתו כנהג חשמלית, וכספה שלה טמנה בתוך קופסת פח. את ערימות השטרות היא ניהלה לפי ערימות: ערימת חשבונות, ערימת קניות, ערימת משאלות. היא הייתה אשת הברזל של הבית, עד כדי כך שמסימו כותב, שהאב גדל על המיתוס, שיש שני אנשים חשובים בעולם: סבתא-אימה ונפוליאון.

למסימו היו הרבה שאליתות שנגררו עד לשנים מאוחרות בחייו... ציטוט עמוד 125: למה אמי מתה צעירה כל כך. עד כמה הייתי שונה וטוב יותר אילו גדלתי בחום משפחתי? מאחר שהאם היא המורה הראשונה שלנו לאהבה, האם עלי להישאר כיתה כל החיים?"

בד בבד עם קורות חייו, נישואיו, ומסעותיו בין לבין, מכתב ספורט במילאנו לכתב למגזין השבועי של La Stampa"". הוא מתייחס לעמדותיו החברתיות, מתעכב על יחס החברה לילד יתום, על החסך באהבת אם ולא רק...

גם מיתה האומנת שנשכרה להסיר את האבק מחייו אחרי מות האם, לא הצליחה למלא את החסך של חום ואהבת אם שכל כך חסרה לו. מיותר לציין שלאהבת אם אין תחליף נכון?

לתוך החסך של אהבה וחום התלווה הפחד מהקמת משפחה... ומתגנבים ההרהורים והנחמות העצמאיות..."כאשר רע לך אתה מעדיף את מה שהיה לך תמיד..."

באחד הפרקים מסימו כותב על עבודתו ככתב בשטח, בתקופת מלחמת האזרחים בסרייבו. בבית החולים הוא נתקל באחד הילדים המוסלמים, שנפצע קשה והוריו נהרגו בהפצצה. הסצנה הזו של ילד חסר ישע, פצוע קשה ושאף אחד לא סבב סביב מיטתו... צבט לי את הלב, ומאידך חשף את החמלה של היצור האנושי, את מסימו גרמליני האדם.

מאמציו של מסימו להעניק לילד עזרה רפואית ראויה - כשלו... למסימו לא היה למי להביא את הבלון שרכש עבור הילד...

ציטוט עמוד 136: שוב השלתי את עצמי שהחיים עם סיפור הם סוף טוב, ואילו הם היו רק בלון נפוח מלא בחלומותיי, שסופו להתפוצץ תמיד בין ידי.

אגב, גם אם זה לא קרה במציאות בדיוק כך, הרעיון של השימוש בבלון כמטאפורה לחיים – מעולה! אהבתי.

כתיבתו של מסימו עמוקה, נוגעת, רגישה, קולחת, זורמת ומשירה מבט בגובה העיניים אל עבר הקורא.

למרות שמדובר באוטוביוגרפיה שבדרך כלל שהכתיבה בז'אנר הזה יותר מעוגלת ורכה, אצל מסימו הכתיבה קצבית, סוג של רוקנרול רוקע ללא כחל ושרק ברחבת הריקודים.

הסיפור ערוך בפרקים קצרים, משפטים נוקבים וכנראה גם באיטלקית מושחזת ומתגלגלת...

איפה הייתה האמת של מסימו?

האמת הייתה ארוזה בתוך מעטפה עם גזיר של עיתון, ממהדורה של אחר הצהריים, שזמנה היום האחרון של השנה, ארבעים שנה לפני כן... עמודים 173/174 .

ביני לבין עצמי, אני תוהה אם שתיקה וסירוב, הם דרך להסיר מעלינו את הדרמות של החיים?
אני לא יודעת אם מדרינה פעלה נכון שהחזיקה את עמוד 174 בידיה?
אין לי תשובה...

חברים, בסיומו של יום אנא תחלמו "חלומות יפים"...ותזכרו: חלומות לפעמים מתגשמים... 
זהו ספר של טיהור הנפש!
ספר של חיים, אהבה ומוות שנקרא בנשימה אחת.
יופיו של הרומן האוטוביוגרפי הזה ניחן בפשטותו.

מסיימת בציטוט לקינוח עמוד 206: "רק מי שחולם חלומות יפים שואב מן האנרגיה של היקום, האנרגיה של האהבה. אבל אנחנו כבר לא חולמים חלומות יפים. איננו מטים עוד את הפעלים בזמן עתיד. ואם העתיד נעלם, הראשון למות הוא ההווה."

למות זה שום דבר, מה שמפחיד הוא לא לחיות ("עלובי החיים") - ח-ז-ק-!

ממליצה בחום.
לי יניני”

“הספר הזה הזכיר לי בהרבה מובנים את הספר "החוחית". אולי זה קשור לעובדה ש"החוחית" בדיוק חזר אלינו מהשאלה (באסה, לא הצלחנו להיפטר ממנו) ובוהה בי ממקומו על המדף כאילו אומר "קדימה, הגעת כבר לעמוד שלוש מאות. יש תקווה, את עוד יכולה לסיים לקרוא אותי".
אז את "חלומות יפים" דווקא כן קראתי עד הסוף (למרות שהיו לי לבטים אי שם בעמוד מאה ומשהו). אולי זה נובע מהעובדה שמספר העמודים שלו הוא בערך שישית מב"החוחית". אבל בעצם יש הרבה דמיון בין הספרים. למשל, דו שיח זהה יכול לתאר את שניהם:
-מה קורה בספר הזה?
-זה ילד שאמא שלו מתה.
-ואז מה?
-כלום.
יתמות זה טרגי, אין ספק. אבל למה ספר שלם הוא מתבחבש בזה? ואם קרה משהו אחר בחיים שלו, אז הוא מודחק לקרן זווית. כל האירועים בספר תמיד סובבים סביב אותו מקום שמתחיל להימאס. נראה שאין משהו בחייו, כולל החתונה והגירושים (אלא מה, הבחור מתוסבך) והחתונה השנייה שלא קשור באופן ישיר ומיידי לאובדן שלו.

העולם לא סובל בזבוז, אמר מישהו פעם וטעה. כי שני הספרים הללו דומים מאוד אחד לשני, ו"חלומות יפים" עולה בהרבה על שמונה-מאות העמודים המעיקים של "החוחית". והנה סיבותיי:
1. שניהם מעצבנים. "החוחית" יותר.
2. "חלומות יפים" הוא סיפורו האישי והאמתי של המחבר, מה שמעניק לו עומק מסוים שחסר ב"החוחית". לא שאני דווקא בעד סיפורים אמתיים. ספציפית כאן זה היווה שיפור.
3. קצר יותר. בהרבה.
4. יש ביטויים ותיאורים יפים, לדעתי בגלל שפת המקור.
5. הסוף, הו הסוף, שרומז כי היה כאן תהליך כלשהו, שמראה כי יש עוד תקווה, קיצור בסוף הוא מתבגר וחי את חייו בנורמליות.”