“הזיקנה אינה דבר מלבב. לרוב היא מערבת תחושת תסכול קשה כתוצאה מאיבוד העצמאות, ההרגשה שסופך קרב, איברייך מתדלדלים ואתה הופך להיות נטל לכל יקירייך.
כאשר הנך זקן אתה מתחיל לאבד יותר ויותר מהמקורבים אליך שהם בני גילך וההבנה שלכל דבר יש את העת שלו טובעת בתוכך.
באופן אירוני, קראתי ספר זה בשנה מאוד מסובכת בשבילי. איבדתי את שני סביי. סבתי וסבי נפטרו בהפרש לא גדול, כשהסב נפטר לפני זמן לא רב.
לא נכחתי בהלוויתו מהסיבה הפשוטה שחשתי שאיני מסוגלת. ההכרה שהמוות מרחף בינינו וכל יום שפוסעים על האדמה הוא יום זכות מבורך הניתן לנו בלי להתפגר, בלתי נתפסת.
הוא וסבתי עברו כברת דרך יחדיו, חייהם לא היו פשוטים ולדאבוני גם במותם סבלו. מיתה בשיבה טובה לא הייתה מנת חלקם. שבועות ארוכים היו מואשפזים בבית החולים, מטלטלים בין חיים למוות, עד ששבקו להם חיים. גופם נדם לעד לאחר שמערכות הגוף קרסו כליל.
ברגע מותה של סבתי, סבי הבין מה זה להיות לבד ומצבו התדרדר. הוא לא התאושש מן המכה שהונחתה עליו- להיות לבדו. ללא החצי השני שלו שאם לומר את האמת, לא תמיד ידע להעריכו מכיוון שהרגיש שעצם נוכחותו לצידו זה המובן מאליו.
לאחר מותה, הבית הריק, המיטה הריקה, העכירו את ימיו וצימקו את נפשו של סבי ובכך החישו את התדרדרותו. אט אט קשייו גדלו והכבידו עליו ועל הסובבים אותו. העצמאות החלקית שהייתה באמתחתו נלקחה לחלוטין והוא התנדנד על פי תהום, נהפך לסעודי ממש ושיא השיאים היה ברגע התאשפזותו בבית החולים- מכאן, ידענו, הדרך חזרה אינה קיימת. זהו רק עניין של זמן עד שיצטרף אל סבתי בשמיים.
עניין של ימים, חודשים, אך מלאך המוות ינקוש בדלתו של סבי ויקח אותו עימו.
וכאשר גם סבי נפטר, אף על פי התחושה הקשה, הייתה כאן מעין הקלה. לפחות שניהם יחדיו אי-שם למעלה, וגם קבריהם הצמודים זה לזה מסמלים זאת. שוכנים בסמוך.
את הספר המדובר גמעתי בשבת אחת. הוא עוסק בנושאים דומים שגרמו לי להתרגש: בזקנה, במוות, באהבה שתמה ואהבה אחרת שמתחילה לה באיחור. אי-שם, סביב השחור הסמיך והערפילי, מבצבצת לה התקווה.
מאגי [מרגרט] ומרסל שניהם זוג קשישים שאיבדו את בני זוגם. מרסל איבד את זוגתו אשר חי איתה מזה 50 שנה, חברת ילדות שהייתה אהבתו הראשונה ועיניה היוקדות והחצופות של הילדה הילכו עליו קסם לאורך שנים, גם חודשים לאחר מותה.
מרגרט איבדה את בעלה אנרי שאינני בטוחה עד כמה באמת הייתה שם אהבה אך ההרגשה של להיות לבד, לאבד דבר מה מוכר שלעולם לא ישוב, שלמרות שתלטנותו ורודנותו, הוא היה חלק מחייך במשך שנים רבות, היא קשה.
מרגרט אינה יודעת מהי אהבה אמיתית ולאחר מותו של בעלה היא בטוחה ומודה בפני עצמה שלא ירחק היום שתצטרף אליו וישנם דברים השמורים לאנשים שאינם היא. מנעמים שלעולם לא תזכה להכירם...
עד יום הכרותה עם מרסל המחולל בה ובו רגשות ותחושות שבגילם המופלג לא חשבו כי טמונים ובכלל קיימים בתוכם. תחושות מפרפרות ועדינות, המרפרפות על הפנים ברוך ובשלווה, חרישיים כמעט אך דומננטיים ואינטנסיביים באותה הנשימה.
עוצם הרגשות שהשניים מרגישים מרגע הכרותם ועד סופו של הספר הוא עצום ומעורר את המחשבה שגם בגיל השלישי ראויים לאהבה ולחום. אהבה אינה מילה גסה והעולם אינו באמת שייך רק לצעירים. גם מבוגרים יכולים להריק אותה אל תוכם בצימאון גדול.
זאת מוכיח הספר ביופיו העדין, במשפטיו הרוחשים והמלטפים אל תוך הכרתו של הקורא שחש בקדרות האופפת את הדמויות בתחילת הספר, קדרות האופיינית לימי וחודשי אבל, קדרות שאצל מרסל, לדוגמא, קשה מאוד להסירה והבזקי פניה של אישתו והזכרונות עוטפים אותו בתחילה אך לאט ובמתינות, למרות שכבודה של המנוחה במקומה מונח ונורה תישאר בלבבו לעד, הוא מבין שהחיים ממשיכים והחשוב מכל? גם לקשישים כמוהו וכמו מרגרט מגיעה הזדמנות שניה ולאהוב אין פירושו לבצע מעשה מגונה. מרגרט מבינה זאת מוקדם יותר ומתחילה להעז, גם אם הדבר מרמז על המרת פיו של בנה הנוקשה, היא מחליטה לפרוח ולזרוח, בניגוד לכל המוסכמות והציפיות מקשישים בני גילה שרגלם האחת בקבר והשניה בבית אבות משמים. מרגרט חפצה בתענוגות החיים, בטיולים, בשעשועים ומדוע בשל גילה המתקדם תמנע אותם מעצמה ויגזר עליה לקבור עצמה בין ארבעת קירותיו של מוסד שיקומי אפרורי, יהיה שמו מפואר ככל שיהיה?
ספר הגורם לשיירות נמלים- נמלים לעקצץ בעונג ובחדווה לאורך הגוף, הנימה האופטימיות שמלווה אותו מורגשת ביתר שאת בסופו, זו אופטימיות זהירה. כזאת אשר מלווה בקורטוב יגון, יגון מן המוות אך גם השלמה עם סופיותם של החיים ביום מן הימים, כל עוד מסיימים את הדרך המפרכת עם אדם אהוב, שותף לחיים ולמוות, אדם שיהיה עד לכל קמט בפניך, לכל כאב מהשיגרון המחמיר בעצמותיך, זו נחמה. מעין שותפות גורל לנורא מכל שבצמד הגלולה מומתקת. הבדידות איננה חייבת להיות מנת חלקם של הקשישים. מוות מחפיר לא חייב להיות חלק מהשקפת עולמו של המזדקן ואף פעם לא מאוחר להתאהב אהבה מתפרצת, שובבה וחושנית שמעניקה לך סיבה לקום בבוקר וצובעת את עולמך בצבעים חיים כדוגמת כחול, צהוב, ירוק, ורוד ולא באפור ושחור שהורגלת בהם עד כה, שהיו לחם חוקך. אהבה שטובלת אותך במיימי עלומך שנשכחו ממרומי גילך המופלג הנישא כהר אדיר ומעיב.
הביקורת מוקדשת לאירית ואור קרן שבזכות סקירתם המקסימה הכרתי ספר נפלא שהוא כלהבה מרצדת בלילה נטול כוכבים. המביט באומץ ישירות בלובן העיניים, מאפשר לחיוך להפציע, מעניק זיק תקווה וחיות בתקופה שהכתפיים שמוטות מעייפות, ומקים את כל השדים מרבצם על מנת להניסם לכל עבר.”
![עטיפת הקמצן [תרגום:נתן אלתרמן]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczEvMTA3MDYuanBnIiwiZWRpdHMiOnsicmVzaXplIjp7IndpZHRoIjozODQsImZpdCI6Imluc2lkZSIsIndpdGhvdXRFbmxhcmdlbWVudCI6dHJ1ZX0sInRvRm9ybWF0IjoiYXZpZiIsImF2aWYiOnsicXVhbGl0eSI6NjB9fX0=)
