לפני 29 שנים קראתי לראשונה את ספרו" מאה שנים של בדידות" ,Cien años de soledad, איני זוכרת את העלילה, אבל אני זוכרת את המשפט האחד והיחיד שפתח את הרומן: "שנים רבות אחרי כן, כאשר עמד בפני כיתת יורים, נזכר קולונל אאורֶליאָנו בּוּאֶנדיָה באותו אחר צהרים רחוק שבו לקח אותו אביו לראות בפעם הראשונה קרח"....
עד היום אני חשה את הקסם שהספר הילך עלי והתקבע בד.נ.א. הספרותי שלי לעולמי -עד. אולם אחזור לספר מאו

הא ג'ין הוא היום פרופסור לספרות אנגלית ומלמד בארה"ב. הוא נולד בסין ב-1956. בספר שלפנינו הוא מספר לנו בגוף ראשון מפיו של קצין צעיר בדוי, שהכשרתו היתה בזמן עליית הקומוניסטים בסין. הוא נשלח כ"מתנדב" ב-1951 עם עוד רבים להשתתף במלחמת קוריאה, לסייע לצפון קוריאה לעמוד מול האויב האמריקאי ומול דרום קוריאה. שבועיים ניתנו להם להגיע ברגל מרחק של 640 ק"מ למנצ'וריה ומשם להתחיל בסיוע כששליש מהחיילים כבר לא היו מ

ריצה–כדרך חיים

בתחילת שנות העשרה גילתי את קסם הריצה והתחלתי לרוץ למרחקים ארוכים. לא קרה לי דבר דרמטי מעצם התחביב שסיגלתי לעצמי, עד לרגע בו פגשתי באקראי במאמן ריצה שחלף על פני עם רכבו באחד מכבישי הגליל התחתון, עצר את רכבו, והזמין אותי למועדון האתלטיקה-קלה שבחסותו.

לרוץ תחרותית, הפסקתי בתחילת שנות העשרים שלי, כפועל יוצא מבעיה רפואית, שבאותו עת לא הייתה ברורה, ואף על פי זאת, המשכתי לרוץ להנאתי

#
הספרים של לה-קארה שונים, לדעתי, מספרי ריגול או מותחנים אחרים. תמיד לוקח לי כ-50 – 100 עמודים להבין על מה הוא מדבר ומי נגד מי. כי לה-קארה לוקח את הזמן שלו, הדיאלוגים שהוא כותב מייצגים את מה שאני חושבת על התרבות האנגלית בכלל: מזג האוויר וכריכי מלפפונים, דיבור עקיף, אנדרסטייטמנט, תיאורים מעורפלים, הנחה שבן-שיחו (או הקורא שלו) יבין על מה הוא מדבר. הקורא צריך להבין דבר מתוך דבר, להגיע לבד למסקנות כי

#
דניס ליהיין הוא, לטעמי, אחד מקבוצה קטנה מאד של סופרים אמריקאים טובים, הכותבים היום מתח. מתוך אלפי סופרים אמריקאים עכשוויים – שחלק גדול מהם כותבים מתח – הוא מתבלט ומתייחד. אולי מפני שהוא כותב סיפורים מורכבים, לא מזלזל בדמויותיו ובעיקר לא מזלזל באינטליגנציה של קוראיו. הדילמות שהוא מעלה קיימות במציאות ואמריקה המתוארת על ידו קיימת במציאות ומתנגשת עם "האמריקה" מהסרטים.

המשפט הראשון בספר הזה הוא "

"אם לא אמרתי זאת עד כה בספר הזה אומר עכשיו: היזהרו מנקיטת הצד שלי, מן הטעויות העובדתיות והעיוותים שנגרמו בהכרח מפני שראיתי רק פינה אחת של המאורעות. והשמרו לכם מאותם דברים בדיוק כשאתם קוראים כל ספר אחר על התקופה הזאת במלחמה בספרד". כך, בעמוד הלפני אחרון של ספרו, מתריע אורוול מפני קבלת "אמת" כלשהי לגבי המלחמה הזו. קו זה עובר כחוט השני בניתוחיו את הדיווחים בעיתונות הספרדית וגם הבינלאומית אודות המלחמ

בקיץ האחרון הייתי אמור לצעוד לאורכו של West Highland Way אשר בסקוטלנד. השביל שאורכו 152 ק"מ מאד פופולרי בקרב טיילים ממגוון גילים שונים ומידי שנה צועדים בו בקטגוריות שונות.
המסלול מתחיל צפונית לגלזגו ומסתיים בפורט ויליאם ובמהלכו עוברים הצועדים בו נופים הררים, אגמים, דרכים כפריות ישנות ובקיצור הרבה סקוטלנד.
לאורך המסלול מגיעים לנקודות לינה מסודרות, אכסניות, פונדקים ומקומות בהם אפשר לעצור ולהתרענן.

יש לי חברה אחת שהיא אדם מאד פסימי והיא גם לוקחת ללב כל מה שקורה, אפילו בפוליטיקה, מה שעושה את החיים שלה ללא קלים באופן כללי. יש לה גם כמה צרות פרטיות ככה שזה הכל ביחד. בכל פעם  שהיא צריכה איזו זריקה של אופטימיות היא באה או מתקשרת אלי ושואלת מה יהיה. לפעמים אין לי שום תרחיש ורוד אבל אחד הדברים שקורים לי הרבה בזמן האחרון זאת התחושה שאני חיה בתוך ההיסטוריה. ברור שכולנו חיים שם, בהיסטוריה של עוד ככה ו

פצצות מרגמה ניתזות לכל עבר. ירי מקלעים. צרור יריות חדות שפולחות לב ואוזן.
אובדן. עצבות רבה ובעיקר כאוס והתחושה היא שהאדם הקטן מול המלחמה הגדולה, ותחושה זו מתחזקת ביתר שאת כשנקלטת ההבנה שזו אינה המלחמה שלך
וכל רצונך לשוב לחיק משפחתך הוא הטריגר שיטרוף את הקלפים ויזעזע עולם נפשך.

יו יואן הוא בחור צעיר שמשתתף במלחמת קוריאה במסגרת "צבא המתנדבים הסיני". תלאותיו מרגע השתתפותו במלחמה עד לכליאתו במחנ